חמישי 27 בפברואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 22.07.2019
    לדבר עם האויב
    אריה גרוניק

    באפריל 1959, אחרי שתפס את השלטון בקובה, נסע פידל קסטרו לארצות־הברית בניסיון לזכות באהדת הממשל האמריקאי. קסטרו הצעיר התנער שוב ושוב מהקומוניזם, אולם הנשיא אייזנהאואר לא קיבל אותו לשיחה. לאחר ששב לקובה הוא איחד כוחות עם ברית־המועצות.

     

    מה היה קורה אילו אייזנהאואר היה מקבל את קסטרו בביקורו בוושינגטון? האם ארצות־הברית הייתה יכולה להימנע מיותר מ־50 שנה של טינה עם קובה, אילו הנשיא רק היה מכיר במהפכן הצעיר? קרוב לוודאי שלא. נראה שלשני האישים היה צורך גדול מדי זה בזה בתור אויבים מכדי להבין איזו תועלת פוליטית תצמיח התקרבות אפשרית. אייזנהאואר נדרש אז להפגנת תקיפות מול הממשלה הקובנית החדשה, בעוד שהלגיטימיות של קסטרו הייתה מבוססת מבחינות רבות על האנטי־אמריקאיות שלו. היה זה רגע קלאסי שבו דיבור עם אויב מפוקפק לא היה מקדם את שני הצדדים לשום מקום.

     

    גם היום אנחנו חווים רגע דומה, הפעם ביחסי ארצות־הברית ואיראן. ניתן לטעון שכמו ב־1959, יהיה זה נאיבי מצידו של הנשיא טראמפ כיום לחשוב שיש טעם כלשהו לדבר ישירות עם איראן על הסכם גרעין חדש, משום ששני הצדדים למעשה זקוקים זה לזה כאויבים, אבל האם אכן זה המצב? למעט אותה פגישה שלא התקיימה בין אייזנהאואר לקסטרו, נשיאים אמריקאים נוטים בתחילת דרכם להשמיע אמירות מוחלטות על יריביהם, אך לסיים את תפקידם לאחר שמיצו את כל דרכי ההידברות.

     

    בקושי שנתיים לאחר ביקורו של קסטרו בוושינגטון, ארה"ב ובריה"מ היו על סף עימות גרעיני סביב הצבת הטילים הגרעיניים הסובייטיים בקובה. מחליפו של אייזנהאואר, ג'ון קנדי, קיים פגישה עם חרושצ'וב בווינה ב־1961, ומאוחר יותר הם ניהלו בהצלחה משא ומתן לפתרון המשברים בברלין ובקובה. בעיצומה של מלחמת וייטנאם פנה הנשיא ג'ונסון בערוצים עקיפים לצפון־וייטנאם דרך מתווכות כמו פולין וקנדה. ממשלו של ניקסון ניהל דיפלומטיה חשאית מול סין. סגן שר החוץ של הנשיא קרטר ניהל משא ומתן חשאי עם אנשי חומייני כדי להביא לשחרור בני הערובה האמריקאים מטהרן ב־1980. שר החוץ של רייגן פגש בחשאי את סגן נשיא קובה ב־1981, ואילו קלינטון הגיע להסכם עם קוריאה־הצפונית. ואלה רק דוגמאות אחדות. אפילו ג'ורג' בוש הבן, שהיה אולי המצדד הגדול ביותר בעמדה ש"לא מדברים עם אויבים", הכיר בקיומם של שטחים אפורים: אחרי הפלת משטרו של סדאם חוסיין מילאה סוריה את מקומה של עיראק על "ציר הרשע", אולם בהמשך דיבר ממשל בוש, לפחות ברמה מסוימת, עם כל החברות בציר, כולל קוריאה־הצפונית ואיראן.

     

    למרות הרטוריקה המתלהמת והפגנות הכוח ההדדיות, מלחמה עם איראן כיום איננה אינטרס אמריקאי. לפיכך, טראמפ, אם יחליט לפתוח במשא ומתן מולה, יצעד לבטח בעקבות קודמיו בתפקיד. הוא ימשיך בכך מסורת דיפלומטית מושרשת היטב שבמסגרתה רוב נשיאי ארה"ב, אם לא כולם, ניהלו משא ומתן עם אויביהם. האם אנחנו עומדים על סיפה של תפנית דיפלומטית ברוח מסורת זו, או שמא, כמו במקרה של אייזנהאואר וקסטרו, הנשיא טראמפ וההנהגה האיראנית יגיעו למסקנה כי הם זקוקים אלה לאלה כאויבים, בעיקר מסיבות של פוליטיקה פנימית? ימים יגידו. כך או כך, הם לא יוצרים תקדים. √

     

    ד"ר גרוניק מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה

     


    פרסום ראשון: 22.07.19 , 23:02
    מנוי סופש