ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרלייה
    7 לילות • 23.07.2019
    "כשאני עומד מול המראה ומסתכל על עצמי, אני לא מבין למה נשים נמשכות אליי. אפילו כשאני מתקלח זה בדרך כלל בחושך"
    רון שחר חטף מכות מאמא שלו כשהיה קטן. ספג התעללות בכלא הצבאי. נגח במי שהטריד אותו מינית עד שאיבד את ההכרה. ונעזר בקובייה כדי לקבל החלטות בחיים. למגיש 'המירוץ למיליון' יש את הג'וב הכי שווה בטלוויזיה, אבל הרווק הטרי לא מצליח למלא את כל הבורות בלב
    רז שכניק | צילום: גבריאל בהרליה

    כולנו מתקשים לקבל החלטות בחיים, אבל רון שחר, בן 48, מתקשה באופן מיוחד. לכן החליט לאמץ דרך קבלת החלטות לא שגרתית שקרא עליה בספר הקאלט מהסבנטיז, 'איש הקובייה'. בעיקרון הסיפור הוא כזה: אתה מצמיד לכל מספר בקובייה אפשרות לפעולה ומטיל אותה. המספר שיצא מחייב אותך לעשות את מה שהכרזת מראש שתעשה במידה שהוא ייצא. "זה פתרון הזוי לבן־אדם שלא יודע לקחת החלטות בחיים או מתלבט כרוני כמוני", הוא מסביר. "אם הייתי דמות של חנוך לוין הוא היה קורא לי המתלבט האינסופי. אז אני רושם אופציות על קובייה, כן לקנות את הרכב או לא לקנות, ואז מטיל קובייה ואומר, 'תן לגורל להחליט בשבילי'.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה 

     

    "ככה קניתי פעם רכב. יצא לי יונדאי. ההחלטה היחידה שאתה לוקח זה שהקובייה מחליטה. נניח אם ללמוד משהו, אתה רושם את האופציות. או מה תאכל היום".

     

    וקריירה?

     

    "לא. דווקא במקום הזה בדרך כלל אינטואיטיבית ידעתי מה נכון. יש סדרה אחת שדי קרעה אותי כשראיתי אותה. 'איש חשוב מאוד'. בוא נגיד שאני, עפר שכטר, ועוד המון, יכולים לשבת ולהגיד שזה נכתב עלינו. כמעט כל בן־אדם בתחום שלנו שהחיים שלו לא מושלמים".

     

    יש למישהו חיים מושלמים?

     

    "גיא זו־ארץ. מה רע לו. אישה חמודה שיש לה קריירה יפה, שלושה ילדים ברמת־השרון. מה רע. אני מאחל שם רק טוב. ואני בטוח שגם הוא מסתכל על תפקידים בקולנוע או בתיאטרון וזה צובט לו, והוא אומר 'למה אני לא עושה את זה או את זה'. אין מה לעשות, זה הטבע שלנו"

     

    עם מה הזדהית ב'איש חשוב מאוד'?

     

    "עם מה לא".

     

    הוא איש די אבוד שם.

     

    "גם אני איש די אבוד שם בעולם".

     

    תסביר.

     

    "גם כשאני מוקף בחברים ובאנשים שאוהבים אותי, אני תמיד מרגיש בודד".

     

    למה?

     

    "אני לא מאמין באמת שיש על מה לאהוב אותי".

     

    מאיפה זה מגיע?

     

    "כנראה מהילדות. לא זוכר את עצמי כילד נאהב, שמרעיפים עליו אהבה. חיבוק ונשיקה כן קיבלתי, אבל אני זוכר דברים אחרים".

     

    כמו?

     

    "ההורים שלי נפלאים ואני אוהב אותם ויש לי היום יחסים טובים איתם, ואני חומל וסולח על דברים שקרו כשהייתי ילד, אבל יש משהו בדרך שגדלתי בה ובחוויות שחוויתי שכנראה גרם לי לגדול עם בור רגשי שאני לא מצליח למלא אותו אף פעם".

     

    למשל?

     

    "אמא עבדה מאוד קשה, מנהלת מרפאת שיניים, אבא בבורסת היהלומים, הם לימדו אותי לעבוד קשה ושלא בוכים על עבודה קשה, אלא כשאין עבודה. ואתה יודע, אם הייתי מפריע לאמא לישון בצהריים אז הייתי חוטף".

     

    מה זה חוטף?

     

    "חוטף־חוטף, אמא הייתה אישה חזקה".

     

    גם חגורות?

     

    "אמרתי לך: אמא שלי הייתה יודעת להכאיב. יש לך את הקונפליקט הזה. אתה אומר, 'זה הבן־אדם שאמור להגן עליי ולאהוב אותי, אבל דווקא הבן־אדם הזה מדי פעם מתחמם עליי ועושה לי את מה שהעולם היה רוצה לעשות לי'. ואז אתה אומר לעצמך, 'אולי אני לא ראוי בכלל לאהבה'.

     

    "אמא שלי בכלל, כל הכבוד לה שהיא שפויה. סבתא שלי, אמא שלה, איבדה 12 אחים ואחיות ושני הורים באושוויץ. סבתא שלי הייתה עם משאלת מוות, עם שיברון לב עוד מנעוריה ובאמת נפטרה בגיל 53 מדום לב. היא פשוט רצתה להפסיק לחיות. ואמא שלי הבת הבכורה שלה וחוותה הכל דרכה. אז היו לה את הפאלטות שלה ובגלל זה היום אני לא שופט אותה ומעריך אותה על כל דבר שהיא עשתה בשבילי, כי היא לימדה אותי איך לא להתנהל".

     

    עם הבת שלך, ברור.

     

    "הרבה שנים חששתי להיות הורה בגלל הדבר הזה. כדי לא לעמוד בסיטואציה שבה יש לי ילד שאני אצטרך להעניש פיזית וזה יגמור אותי. זה משהו שאני לא מסוגל לחשוב עליו, להרים יד על הבת שלי. אבל זה היה פחד מאוד גדול הרבה זמן. ואני כל יום מוכיח לעצמי, זה לא נגמר. אני מנסה להטמיע בה את הערכים שחשובים לי, כדי שתגדל ותהיה אישה מפוארת".

     

    אתה חושב שתיקח את זה בקלות כשהיא תהיה טינאייג'רית והחבר שלה יגיע אליכם הביתה?

     

    "אני מעדיף שתעשה את זה בבית ושאכיר את הבחור ואדע איזה טיפוס הוא, מאשר שאני אגיד לה, 'אני לא רוצה את זה פה' והיא תעשה את זה בחדרי מדרגות או חניות, או אצל ההוא בבית שאני לא מכיר".

     

    איזה חינוך קיבלת מאבא שלך?

     

    "הוא היה פחות בבית. עבד המון שעות. מאבא יש לי זיכרונות של חוסרים, חוסר שיחה, חברות שלא הייתה לי איתו והייתי רוצה, שיהיה פחות שיפוטי כלפיי ויותר מפרגן. הוא דיבר מהפצעים שלו. אבא שלו נרצח במרוקו כשאבא שלי היה בן 12, אומרים שהרעילו אותו, ענייני קלפים ואנשים שהיו משחקים איתו. אבא שלי עצמו היה צריך לצאת לפרנס את המשפחה. אז הוא עזב את הלימודים והלך לעבוד, אז יש לו חסך של לימודים והוא תמיד דחף ללמוד לתואר, ואם אתה לא מהנדס או רופא או טייס אז מה אתה עושה פה".

     

    ושחקן?

     

    "הוא בא פעם אחת להצגה שלי בסטודיו של יורם לוינשטיין, 'אדמונד'. הצגה נהדרת. כשסיימנו ועליתי לבמה הקהל קם ומחא כפיים והוא היחיד שנשאר לשבת. הוא לא הבין מה קורה. כשנגמרה ההצגה רצתי החוצה רק כדי לשאוב ממנו איזו מילה טובה. שאלתי אותו, 'נהנית? איך היה?' והוא אמר, 'מה אני אגיד לך? למה דווקא לך נתנו את התפקיד הזה?' הייתי אסיר בכלא שבסוף הסצנה, כדי להיות דומיננטי כלפי אדמונד, הוא אונס אותו. זו סצנה מאוד חזקה, גם יצרית, אלימה. הוא אמר, 'למה אתה היית צריך להיות זה שבכלא, ועם גבר'. והמשפט השני שלו היה, 'מה יהיה עם מקצוע בן?' אתה בא לבן־אדם שנמצא בשנה ג' במשחק אחרי שהשתעמם בלימודי תקשורת והוא מסיים את זה טוב ואתה אומר לו, 'מה עם מקצוע?' מה שאני עושה קשור להורים שלי, הצורך לקבל אהבה, את האישור שאוהבים אותך ושמקבלים אותך, משהו שלך שלא היה בילדות".

     

    עדיין אין לך את האישור?

     

    "כנראה אף פעם לא יהיה".

     

    כמה אתה משחק עם הקלף שנקרא המראֶה שלך?

     

    "כשאני עומד מול המראה ומסתכל על עצמי, אני לא מבין למה נשים נמשכות אליי או למה נשים רואות בי משהו. אני לא רואה את זה ואני כל כך ביקורתי כלפי עצמי עד שאין לי מראות בבית חוץ מבאמבטיה, לא גדולה, משהו קטן כדי לצחצח שיניים. אין לי מראה בחדר שינה. נרקיסיסט אני לא. אפילו כשאני מתקלח זה בדרך כלל בחושך כי אני לא אוהב לראות את עצמי במקלחת. הרגל כזה. וגם כי אמבטיה בשבילי זה מדיטציה, אז אני אוהב להיות בחושך עם אור נרות כי אני מדליק את האור הפנימי, סליחה על הפלצנות, ולא עומד ומסתכל על עצמי.

     

    "אני ברווזון מכוער מבחינתי. גדלתי מגיל אפס עד 16 כברווזון, אף בת לא הסתכלה עליי. בגיל 16 התפתחתי פיזית פתאום, התבגרתי קצת כנער, התחילו להגיע תגובות מבחוץ ואתה מרגיש מחוזר ושרואים אותך. כילד, הייתי הכי קטן בכיתה מבחינת גיל ונראיתי בתמונות מחזור כמו האח הקטן שנדחף לפריים. אבל פֶּה תמיד היה לי והייתי עונה ומדבר. ואז אתה חוטף, מקבל מכות, אין לנהל דיאלוג. אין שפה מספיק עשירה. הייתי הולך מכות, חוטף, אבל גם נותן. אתה מקבל סטירה ואתה אומר מה עכשיו אני עושה, אז אתה מחזיר, אבל מחזיר למישהו שיותר חזק ממך".

     

    צילום: גבריאל בהרליה
    צילום: גבריאל בהרליה

    × × ×

     

    את ההחלטה הזאת היה לו הרבה יותר קשה לקבל. לפני שלושה שבועות עזב שחר את הבית שבו גר עם פרודתו מיה קרמר והילדה שלהם ועבר לדירה ברחוב סמוך, אבל הוא עדיין לא פרק את הארגזים. "כנראה יש בי עדיין את התקווה שזה לא יקרה. אני אומר, אם אני מסדר את הספרים בספרייה זה אומר שקבעתי בית, אני רוצה לקבוע בית או שאני רוצה להיות בתקופת צינון? להתרחק אחד מהשנייה ואז אולי הגעגוע יביא אותנו לרצות להיות ביחד. אני עוד לא במקום של להגיד שהזוגיות עם מיה מאחוריי, אפשר לשחרר את זה. אני לא שם בכלל. אני מתחבט ומתלבט".

     

    היית עם נשים מאז?

     

    "כן, לבריאותי הנפשית והפיזית אני חייב לחוות מגע, שילטפו אותי, לא בהכרח הסקס, אלא שיחבקו אותי, ושיהיו לידי ושיישבו איתי לעשות בינג' על איזו סדרה".

     

    אז על זוגיות חדשה אין מה לדבר.

     

    "אני באמת עובד על בלימה. עכשיו כשאני פנוי יש הרבה משפטים סטייל, 'שמעתי שהדלת פתוחה ואפשר לגשת לעניינים'. הרבה פעמים זה גם משפטים הרבה יותר בוטים. היום זה לא בעיה להגיע אליך, אתה לא צריך לצאת מהבית כדי ליצור תקשורת עם נשים. זה עולם נוח ונורא".

     

    אז אתה לא יוזם כלום?

     

    "אני פלרטטן לא קטן ויודע לפלרטט. לא פעם ולא פעמיים בנות זוג שלי התלוננו על כך. מילדות הדרך שלי להתנהל עם העולם היא בפלרטוט. ככה אני מתנהל מול גברים ומול נשים".

     

    גם עם גברים אתה מפלרטט?

     

    "כן, כי זו הדרך שלי להתנהל עם העולם. אני אשב איתך ואחייך אליך ואסתכל לך בעיניים ואקשיב לך ואנסה לראות את הטוב שבך, ואתה תוכל לקחת את הדבר הזה להגיד מה היה פה עכשיו, היה לי נעים עם הבן־אדם הזה".

     

    הלכת עד הסוף לפעמים עם הפלרטוטים ובגדת במיה?

     

    "בוא נגיד שלא הייתי גבר מושלם. למה? כי לא בנינו חברות, לא הייתה תקשורת בינינו כבני זוג, התנהלנו רק כהורים להילה. כל התקשורת עברה דרך הילה. הכרתי את מיה ותוך חודשיים היא נכנסה להיריון לא מתוכנן, ואחרי פחות משנה כבר היינו הורים".

     

    אם לא הייתה נולדת הילדה, יכול להיות שלא הייתם מתחתנים?

     

    "ברור, יש מצב. מצד שני נולדה הילדה ויכולנו גם לא להיות ביחד. דיברנו על זה כשמיה נכנסה להיריון, יכולנו לבחור להיות הורים משותפים. היא אמרה, 'אני יודעת שתהיה אבא נהדר, אני לא יודעת איזה בן זוג תהיה'. אני אמרתי לה אותו דבר. והיא באמת אמא נהדרת ואני חושב שאני אבא לא רע בכלל, אבל אתה לא יכול לכפות על עצמך זוגיות, ואתה לא יכול לכפות על בת הזוג שלך להתנהל בצורה שתהיה לך יותר קלה להעביר איתה את החיים. בגלל שאין לך את הדבר הזה ואתם גרים באותו בית אבל אין זוגיות ממש, אז השאלה על בגידות היא כמעט לא רלוונטית. ברגע שאתה חי בצורה הזו, אז אם היה לה משהו עם מישהו, אני לא משתמש בטרמינולוגיה של בגידה".

     

    למה?

     

    "כי במצב הזה הייתי מבין אותה. אם היא לא מקבלת ממני את מה שהיא צריכה כאישה, את הצרכים הבסיסיים שאישה צריכה מגבר, על מה אני יכול לבוא ולהלין. זה נראה לי הזוי לעשות את זה".

     

    אתה יודע שהיה לה?

     

    "אני לא יודע".

     

    אתה היית גלוי איתה לגבי נשים אחרות?

     

    "לא חושב שהייתי צריך. הייתה פעם שהיא דיברה איתי על זה ואמרתי, 'אני כמוך, צריך מגע וחום ותשומת לב וחיבוק והדברים האלה יכולים להוביל למקומות אחרים'. אבל להתחיל לעשות רשימת מכולת במצב הזה, זה לא נכון לעשות".

     

     

    × × ×

     

    אחרי תשע שנים יחד, לעונה החדשה של 'המירוץ למיליון', התוכנית הוותיקה והאהובה של רשת (שמשודרת בימי שני, רביעי ושבת), שחר הגיע לראשונה כפרוד. "מצד אחד זה היה כיף, יש את המקום הזה שאתה חופשי - אבל לא חופשי ברמה של איזה כיף אני יכול לפרק את כל המלון - זה חופשי ברמה של ידעת משהו הרבה זמן, וגם הפרטנרית שלך יודעת את הדבר הזה הרבה זמן, ולא אמרתם בקול רם ולא שמתם את זה על השולחן והלכתם עד הסוף".

     

    מתי בעצם הבנת שאתה לא רוצה להיות בתוך זה?

     

    "כמה שנים טובות אחורה. הדחקתי, חשבתי שיש תקווה, הלכנו לטיפולים, החלפנו מטפלים, פירקתי סכום כסף של שני רכבים רק על מטפלים זוגיים. אני יכול להמליץ לכל מי שעומד בנקודה הזו של יחסינו לאן ושיש קשיים ושומעים את זה במכונה, זה יישמע מוזר, אבל לכו לטיפול זוגי כשטוב, לשימור, לא להציל משהו שדורש אמבולנס. כשאתה נמצא בנקודה של המשברים והחריכות הקשות בזוגיות, שיבוא מישהו חיצוני ויעשה לך שיפוצים נראה לי בעייתי. בעייתי למלא צלקות ולגשר בין דברים שכל כך מוטמעים בין אנשים".

     

    איך זה עבד לך שנים לסחוב הרגשה כזו?

     

    "זה מזקין אותך ומעציב אותך. העצב מזקין אותך. בתקופה של המריבות הגדולות ושל הדיבורים על הפרידה אתה מרגיש את זה פיזית בבריאות שלך. פתאום אתה משלשל את החיים ולא באופן נורמלי. המערכות בגוף מתערערות ויוצאות מאיזון, כמו שהמערכות בנפש יוצאות מאיזון. היום כשאני שומע על אנשים שנפרדים אני מסוגל לבכות. באינסטינקט אני אומר למה אתה עושה את זה, אל תעשי את זה".

     

    המשמורת משותפת?

     

    "כן, חצי־חצי. בשבילי לבוא הביתה ביום שהילה לא נמצאת כרגע זה כאילו שאין לי משמעות".

     

    הצלחת לישון בדירה החדשה?

     

    "בימים הראשונים לא הרבה. התשתי את עצמי עד שנרדמתי".

     

    ולא תמיד לבד.

     

    "בחורות מציעות לי לצאת איתן ולפעמים בא לי אבל אני לא יכול. אני לא יוצא לדייט. כי כמו שלא פרקתי ארגזים, לא אצא לדייט עם בחורה חדשה ואקח את הסיכון שיצלמו אותי. אפילו אם זה ידידה. לא רוצה שיצלמו אותי בבית קפה עם הכיתוב, 'רון והמסתורית החדשה - רק עכשיו יצא מהבית', וכו'".

     

    ובכל זאת אמרת שאתה פוגש נשים. אתה פשוט מדלג על הדייט שלפני?

     

    "או שהיא תקפוץ אליי הביתה או שאני אליה, או שאני אפגוש אותה לדייט באוטו ונשתה קפה מול הפארק. זה הזוי אבל ככה זה".

     

    גברים מתחילים איתך?

     

    "נדיר שמישהו כותב לי באינסטגרם 'בוא נשתה קפה' או, 'מתי אני רואה אותך'. ואם כן אני קורא וצוחק כי אני אומר, מאיזה מקום אתה כותב לי את זה. מה, אתה חושב שאני הומו? יש לך לבסס את זה על משהו או שאתה אוהב יותר סטרייטים? אני שואל אותם בנעימות, לא בכעס. והם עונים, 'מנסה את מזלי', לגיטימי. אני לא יכול להגיד לבן־אדם, 'אל תתחיל איתי' אלא אם הוא פונה בצורה לא מכובדת או עובר גבול מסוים. אם ישלח תמונות עם האיבר שלו בחוץ לא מתאים. וקרה לי".

     

    וואלה.

     

    "והכי מצחיק זה עם טראנסים. הם כותבים לך הודעה 'היי' ואני מסתכל על התמונה ומשהו נראה לי חשוד ואני לא סגור אם זה גבר או אישה. אתה מסתכל על תמונות כדי לראות מי הבן־אדם או לחזק חשד, ובדרך כלל הן לא פתוחות לצפייה. אז אני כותב 'עם מי אני מדבר'. והן עונות, 'אתה לא מכיר אותי אבל אני חולה עליך'. ואז או שקופצת תמונה שלא משתמעת לשתי פנים או שיש התחכמות של למה זה חשוב, מה זה משנה, או יש לי שאלה: 'היית פעם עם טראנסית?' ואתה מסתכל על זה ואומר, מצד אחד זה כזה כיף שאתה חשוף להכל, מצד שני אתה חשוף להכל.

     

    "כשהייתי ברמן, קרה לי עם זמרת די־ג'יי שחומת עור שהתבררה כשחום עור, וגיליתי בשלב יחסית מוקדם. היא הייתה שחורה וגדולה אז היה קשה להסתיר קצת. צחקתי. אתה יכול לצחוק או לבכות בסיטואציה כזו. לזרום או לקחת אחורה ולהגיד, אני לא בקטע. אז צחקתי ואמרתי שאני לא בקטע. זה היה מצחיק כי אמרתי לעצמי, איך לא קלטת את זה. ואנשים מהצד נקרעו עליי מצחוק".

     

    לא הייתי גבר מושלם. עם בת הזוג לשעבר,  מיה קרמר
    לא הייתי גבר מושלם. עם בת הזוג לשעבר, מיה קרמר

     

    × × ×

     

    נולד וגדל בנתניה. יש לו שתי אחיות ואח, ואחות מנישואיו הראשונים של אביו. בגיל 23 הלך לדגמן, אחרי שירות צבאי באחת הסיירות של גבעתי. "נכנסתי לבלגן. היה מרד של היחידה שלי על התעללות. כידרו אותנו ברמות של חוסר שינה בגלל סמל שהיה בעייתי. היו מפרקים אותנו, עד שבשלב כלשהו העירו אותנו באיזה לילה, אחרי יום שלם של טירופים ואמרנו, 'חאלס, די, אנחנו לא משתפים עם זה פעולה, רוצים לישון, לא יוצאים מהאוהל'. נהיה מרד. המפקד הסמל יושב בחוץ. הוציאו אותנו מהאוהל בהבטחות".

     

    ואחר כך?

     

    "הייתי בכלא, הכניסו אותי חודש על המרד יחד עם עוד חייל, כי החליטו שאני אחד הממרידים, אבל זה לא נכון, רק שאני השמעתי את קולי. הכניסו אותי למתקן כליאה באוגדת שריון בדרום, כשבסופו של דבר את הרס"ר של המעצר העיפו על התעללויות בחיילים. היו שם דברים שאתה לא מבין. הפרטנר שלי שנכנס למעצר לא חזר ליחידה, הורידו לו פרופיל נפשי על המעצר. הרס"ר היה בא מהבית באמצע הלילה ונותן מכות על הברזלים של המיטה, עד שהיינו עפים מהמיטה כמו טיל. הוא היה מחפש סיבות להעניש. אמצע הלילה, נכנס לחדרים, שואל 'ניקו פה', אומרים לו 'כן', והבן־אדם מעביר אצבע ומה שהיה חסר זה רק ללקק את הפאנל אבל הוא מוצא לכלוך ואז, 'כולם החוצה לעמוד במצב 2', והוא בינתיים נכנס למשרד שותה קפה, ומי שיורד חבל על הזמן שלו".

     

    וואו.

     

    "חשבתי על זה אחר כך, למה אני חוויתי את זה בצורה אחרת והחבר שלי השתחרר מהיחידה ועבר לשרת קרוב לבית - ואני חושב שזה קשור לאיך שגדלנו. בגלל שאני גדלתי עם היכולת לספוג כחלק מהחיים, כי מכות זה חלק מהחיים ולסבול זה חלק מהחיים, ואחר כך אתה עובר את זה, אז משהו בגישה שלי אמר: 'נו, זה יימשך חודש מה יכול להיות. חודש האפס הזה יעשה את מה שיעשה, מה יכול להיות'. הייתי סופר ימים וחורט על הקיר כמו בסרטים".

     

    איך קראו לרס"ר הזה?

     

    "לא משנה, אני קורא לו היום 'אמא שלו זונה'. רוצה לשמוע עוד קצת? היה במטבח איזה חדר ענק רק של סירים. סירים שמבשלים בהם לאוגדה שלמה. הוא אמר, 'עד שאתם לא מסיימים לשטוף את כל הסירים אתם לא יוצאים'. והיה שם חמין שיושב הרבה זמן, ואני מדבר איתך על כמויות שאתה לא יכול לדמיין בכלל. אני זוכר את המבט של החבר שלי ואת הייאוש והפחד, והבן־אדם היה חרד 24 שעות והתמוטט שם. זה היה ברמה של לא אנושי, שום דבר אנושי לא היה בחיה הזו שנקראת רס"ר. אם אני רואה את הרס"ר הזה היום, אלוהים ישמור. עבד כי ימלוך שניצל את זה שהבסיס מרוחק ועשה מה שהוא רצה ולא ספר אף אחד. היינו הולכים בטור והוא לפנינו, כאילו אנחנו כלבים ולידו שני מדריכי כלואים והוא היה מסתובב בבסיס עם משרוקית שהוא מגלגל על היד. אפס מאופס".

     

    הרביץ?

     

    "לי לא, אבל לא יודע מה הוא עשה לחבר שלי. אני גם הייתי גורילה בצבא ובן־אדם שלא כיף להתעסק איתו פיזית. גם בגלל חוסר היכולת שלי לשבת בשקט עשיתי כל הזמן ספורט כדי להרגיע את עצמי, עמידות ידיים, ראש, עוד לפני שהתגייסתי. היה לי גוף יפה, גם לקחו אותי אחר כך לדוגמנות".

     

    עברת כדוגמן רגעי מי־טו?

     

    "אני יכול לכתוב על זה ספר שלם. בתפיסה אנחנו המין החזק אז זה פחות תופס, למרות שאני לא מצליח להבין למה. חוויתי דברים פסיכיים. פעם נסעתי לעבוד באירופה עם עוד חבר ישראלי, ובאמצע תצוגת אופנה האסיסטנט של המעצב בא אליי ואומר לי שהמכנס לא יושב עליי טוב כי החבילה שלי לא מסודרת. ואז הוא הכניס את היד לתוך המכנסיים שלי וסידר לי".

     

    איך הגבת?

     

    "נגחתי בו והוא איבד את ההכרה. הוא לא זכר מה קרה. בהתחלה לא עשו כלום ואז מישהו הלשין עליי וברחתי לארץ".

     

    בארץ קרו לך דברים כאלה?

     

    "אם אני הייתי מדבר לאישה כמו שבחורים בתעשיית האופנה דיברו עליי, אלוהים ישמור. כל היום, 'איזה ג'ונג', איזה ג'ונג''. זה כמו שאני אלך לבחורה ברחוב ואגיד לה, 'איזה שדיים'. או 'מה הייתי עושה לך'. זה לא בשפה שלי. אני למזלי תודה לאל לא צריך לכפות את עצמי ולא להשתמש במניפולציות כדי ליצור קשר עם אישה, אלא להפך".

     

    ב-2013 פרסמה נגדך פעילה חברתית פוסט מאשים הרבה לפני מי טו.

     

    "זה הדבר הכי נורא שקרה לי ב־20 שנים האחרונות. לא אשכח את היום הזה שהייתי בים המלח והתקשר רכילאי לתגובה ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אני יכול לומר שזו צלקת שתלך איתי כל החיים. אני כל כך מפחד מהקלות הבלתי נסבלת שבה כל אישה וכל גבר שבאו איתך במגע, ובאיזשהו שלב אתה החלטת שהספיק לך והצד השני החליט שלא, אתה יכול להיות בבעיה.

     

    "אין הבדל בין לעמוד עם אקדח על ההדק לבין יד על המקלדת ואני מתחנן לאנשים, שנייה לפני שאתם עושים סנד לפוסטים שלכם, אם יש לכם האשמה נגד מישהו או איזה בעל מקצוע - בבקשה תעצרו ותקראו את הפוסט שוב ושוב ותשאלו אם הבן־אדם עשה את מה שאנחנו מייחסים לו, ואם הסיטואציה מדויקת ועד כמה אני חושב שהבן־אדם עשה משהו פלילי שמגיע לו להיענש על זה. או כמה שאני חושב שאני מציל את העולם מהאיש הזה, מהמתקין מזגן הזה. גם התוכניות של חיים הכט, היום של חיים אתגר, זה שיימינג, וגם התוכנית של אברי גלעד. ראיתי את הפרומו של התוכנית שלו על מה שקורה בגן. אם הייתי עובר ליד גן והייתי שומע את הדברים האלה, הייתי פורץ את הדלת של הגן, נכנס פנימה ועד שלא באה משטרה אני לא זז משם. אבל כל גננת עבריינית? וכל מורה למשחק הוא מטרידן? מה קורה פה, לאן זה הולך?"

     

    למה לא תבעת?

     

    "כי ברגע שזה נעלם מהר וירד מהפרק, לתבוע היה להפוך את זה לסיפור מאין סיפור. הייתי מייצר סיפור. למה לי? מעבר לזה, בוא ניקח דוגמאות. נתן זהבי חטף שיימינג והבן־אדם שנתיים וחצי גופה, שנתיים וחצי הוא חולה, הולך אחוז דיבוק עם אות קלון על המצח, רק כדי שאנחנו נקרא אחרי שנתיים וחצי שהוא ניצח במשפט ותבע. תיכנס לגוגל ותקרא על נתן זהבי ותראה שלפני הכותרת של 'זוכָּה' אתה תראה 'נחשד' וכו'. ומה הוא עשה? למה זה מגיע לו? גם אחרי שהוא זוכה השם שלו לא יהיה מיוחס לזה. אני מגדל ילדה ורוצה שתגדל בעולם שבו מכבדים אישה ורצון של אישה ומקשיבים לרצונות שלה, שמתנהגים איתה באדיבות ובנימוס. להגיד לך שלא ישברו לה את הלב? זה ברור. מאוד חשוב שהדברים יתנהלו אחרת. הכל תלוי בחינוך. הרבה אנשים עסוקים בלשרוד ופחות מקדישים תשומת לב וערכים לילדים".

     

    תחרות מול המתמודדים. שחר ב'המירוץ למיליון'
    תחרות מול המתמודדים. שחר ב'המירוץ למיליון'

     

    × × ×

     

    שחר נרשם לבית ספר למשחק בגיל 26, מאז רשם תפקידים רבים בסדרות, קודם כל בטלנובלה 'משחק החיים', ואחרי, בין השאר ב'טלנובלה בע"מ', 'פאנץ'' ו'יש לה את זה', ובימים אלה משחק בהצגות 'משרתם של שני אדונים' בבית ליסין ועובד על ההצגה 'אפס ביחסי אנוש' שתעלה בספטמבר בבית ליסין. את ה'מירוץ למיליון' הוא מגיש מאז 2011, מהעונה השנייה. על פניו, הג'וב הכי טוב בטלוויזיה, מי שמסובב את הגלובוס על האצבע בתדירות שבה אתם לוקחים כדור אקמול.

     

    "כן, זה הג'וב הכי טוב אבל גם הכי קשה", הוא מסביר. "העבודה מתחילה מהרגע שאני נוחת. בדרך כלל אני מתלבש בשדה התעופה או בשירותים של המטוס, או במושב כשכולם ישנים. אני טס ביזנס, הרבה פעמים אנשים ישנים סביבך, ואני מתלבש מתחת לשמיכה. כי זה באסה להתלבש בשירותים. יש מדינות שאתה נכנס לשירותים שלהם וחוץ מאבולה אתה יכול לחטוף שם הכל. בוויטנאם נגיד, אתה יוצא ואתה צריך לעבור חיטוי ולקבל זריקות. קודם כל הכמויות של האנשים שנכנסים, ארבעה תאים ושתי משתנות ונכנסים 40 איש בבת אחת. אתה נכנס פנימה ואתה אומר, 'לך תתלבש פה עכשיו'".

     

    למה אתה מתלבש שם בכלל?

     

    "כי אני יוצא לטרמינל ישר לעבוד. מתאפר ברכב וישר מתחיל לצלם. אני קם בשש או חמש וחצי, אם הייתה נקודת סיום ויש הרבה זוגות, יכול להיות שהלכנו לישון בשלוש בבוקר. במקרה הפחות טוב, שעתיים־שלוש שינה. אם יש נסיעה ארוכה, את האיפור אני עושה בדרך לשם ומקבל את הטקסטים העדכניים ליום ומתחיל לעבוד באוטו. הרבה פעמים קורה שמעדכנים משימה, מחליטים שזה קשה מדי, אז עושים הקלות".

     

    הקלות?

     

    "הרבה פעמים כותבים משימה וכשמגיעים בפועל למקום מבינים שזה הרבה יותר קשה, או שלשתי נשים יהיה קשה יותר מאשר לשני גברים, אז משנים משימה כדי שתהיה הוגנת. גם לי יש סוג של תחרות עם הזוגות".

     

    מה זאת אומרת?

     

    "הזמן שלוקח לי להגיע למשימה וללמוד בעל פה ולצלם, יכול לעלות על הזמן שלוקח לזוג חזק לסיים משימה. החרדה הכי גדולה שלי שיגיע זוג לפניי לשטיח. אין יותר גרוע מזה שמגיע זוג והשטיח ריק ואף אחד לא מקבל אותם. זה לא קרה אף פעם ובעזרת השם שלא יקרה. הרבה פעמים זה על הקשקש. המפיק שלי מקבל טלפון מההפקה הראשית ואני שומע ישר, 'איפה אתם', אני אומר שאנחנו מצלמים את ההסבר משימה, ואז אומרים לנו, 'תטוסו מיד לנקודות סיום'. זה נהיה תחרות מול המתמודדים. אתה יושב ברכב וכולם בשקט מתוח ואני בתפילה לאלוהים, 'תעשה שהם לא יגיעו לפניי'".

     

    ואם יגיעו לפניך? התוכנית ערוכה. מקסימום תסדרו את זה אחר כך.

     

    "ברור שיש לנו אפשרות לשחק עם זה אבל אם דבר כזה קורה, זה כתם מבחינתי ועילה לפיטורים שלי ושל כל הצוות. אם זה יקרה אני מתפטר".

     

    נשמע קשה.

     

    "אין לי תנאי עבודה של אולפן ולא תנאים כמו שיש לגיא זו־ארץ ב'הישרדות' שהוא בלוקיישן אחד, יש לו את הווילה שלו, הוא כאילו חוזר הביתה כל פעם מהצילומים, יש לו מלבישה שמאפרת ומסדרת, יש לו אפשרות להביא את המשפחה. הם מגיעים אליו לווילה וזה כמו חופשה משפחתית. הפסיליטיז שלנו אחרים לגמרי".

     

    זמן לדבר עם המשפחה יש?

     

    "הפעם, כשהצילומים היו יותר ארוכים, ביקשתי מהם להביא את הבת שלי ואת מיה לכמה ימים באמצע וזה היה הזוי. חזרתי בשלוש לפנות בוקר מפורק לגמרי, ואני רואה עוד מזוודה בחדר של המלון ועומד מעל המיטה ורואה את שתיהן ישנות במיטה שלי. עמדתי והסתכלתי עליהן עשר דקות ודמעתי. זה ריגש אותי ולא ידעתי איך להתנהל. להעיר אותן? הן ישנות מתוקות. בגלל שזה היה שלושה לילות, אז הן הצטרפו לצילומים מהבוקר, הבת שלי הילה (8) הייתה עוזרת במאי. היא הייתה אומרת 'אקשן אבא', היה כיף, היה מרגש. היה מיוחד, כי זו פעם ראשונה שמיה חוותה איתי את האינטנסיביות".

     

    היא הייתה שם בעצמה כמתמודדת בעונה הראשונה.

     

    "דווקא בעונה שאני לא הנחיתי. וזה גם סיפור הזוי. מיה לא ידעה מה העבודה של המנחה, רק ממקום של מתמודד. ואז כשהן באו איתי לשלושה ימי עבודה היא הייתה בשוק מהאינטנסיביות, מהלחץ, הצורך שלי לשבת מרוכז ברכב כדי שתהיה סביבת עבודה שאוכל ללמוד טקסטים למקום הבא, ומזה שאין כמעט את האפשרות לעצור ולאכול משהו נורמלי. פתאום אתה רואה תחנת דלק במקום נידח ולוקח בורקס שהכינו לפני שלושה ימים, העיקר שייכנס לגוף משהו. בערב הן היו מותשות ושאלו עד מתי אתה עובד היום, ואני אומר, 'רק התחלנו'. אז היינו מורידים אותן במלון ואני הייתי הולך לנקודת הסיום".

     

    חרדות כלכליות יש?

     

    "להיפרד זה לא קל בהיבט פיננסי. אתה לא רוצה למנוע דברים מהילדה וגם לא רוצה שאמא של הילדה שלך תהיה בסטרס. אני שומע אנשים שהתגרשו שמאחלים סבל לגרוש שלהם ואני אומר הכי הפוך, שיהיה לה טוב ושתפרח ושתתעשר ושתהיה שמחה ומאושרת, כי הבת שלי גדלה חצי שבוע בבית שלה, מה המחשבה בכלל.

     

    "דווקא במקומות הקשים, של עצב או תחושה של ריק, של אחרי הפרידה, עושה לי טוב לחזור למקום שאני מתנדב בו, במועדון קשישים של עמותת 'רעות'. מדי פעם אני משתתף במפגשים עם נוער בסיכון ומספר להם על הדרך שלי להגיע למקום שאני נמצא בו היום, ואת האמת שמאחוריו. כלומר זה נכון שאתה מוכר ועובד בטלוויזיה, אבל יש את הבן־אדם לפני, שעובר לפעמים את אותם מכשולים שהם עברו וחווה את אותן אכזבות. מנסה לגרום להם להבין שהכל אפשרי מבחינתם ושזה תלוי בעיקר בהם".

     

    מה היא עושה היום?

     

    "מיה בנתה פורמט טלוויזיוני של לנסוע בעולם ולחקור במדינות שונות את תחום הוולנס, איך לשפר את עצמך כבן־אדם, תזונה, מחשבה, גוף ראש ונפש, ברמה של עבודה עצמית".

     

    מול 'המירוץ למיליון' משודרת גם 'נינג'ה'. הייתי עובר שם את המסלול?

     

    "הציעו לי לעשות נינג'ה VIP אבל לא חשבתי לקדם את זה, כי זה קשת ואני ברשת. יש סיכוי גדול שהייתי מגיע עד הסוף או שנופל מפדיחה כבר בהתחלה. כשאני מחליט משהו, כשיש מטרה, אני אשבור את היד ואפרוק כתף בדרך אבל אני אגיע. או שאחליק על מכשול מים בהתחלה ואתרסק על ההתחלה. גם בחיים".

     

     

     


    פרסום ראשון: 23.07.19 , 18:02