רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דביר כחלון
    7 לילות • 23.07.2019
    "אמא ודודה שלי היו מחוסרות הכרה והוצאתי אותן כי חששתי שהאוטו יתפוצץ. שברתי שלוש צלעות, סבלתי מזעזוע מוח ויש לי עד היום צלקות ביד"
    רז שכניק | צילום: דביר כחלון

    אילנית לוי, נשואה ואם לשניים, נולדה בשנת 1982 וגדלה בחיפה. למדה בתיכון עירוני ג'. שירתה בפיקוד העורף כפקידת לשכה של האלוף. בגיל 18 וחצי זכתה בתחרות מלכת היופי של ישראל וסיימה שישית בתחרות מיס יוניברס. ב־2002 התחתנה עם אייל גולן, והשניים נפרדו ב־2007. בשנה שעברה נישאה לאלירז שדה. התחילה את הקריירה בתקשורת כמגישה בערוץ בריזה. מאז הגישה תוכניות בערוץ הבידור, ערוץ 24, הובילה תוכניות ריאליטי כמו 'מפרץ האהבה', 'הרווק', 'כמה רחוק'. שיחקה בהצגות ילדים כמו 'סינדרלה', 'אלאדין', השתתפה בשני פסטיגלים ושיחקה בסדרה 'סוסי פרא'. בימים אלה מגישה את התוכנית 'גלית ואילנית' יחד עם גלית גוטמן בקשת ומשחקת בסדרה 'דאנסטורי' בערוץ דיסני בחברת yes.

     

    מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

     

    "הייתה יום הולדת לאמא שלי או לאחי כשהייתי בת חמש, בחיפה. זו הייתה פעם ראשונה שיצאנו למסעדה ביום הולדת, וזה היה ביטבתה בעיר בכניסה לחיפה, על הים, ומאוד התרגשתי, כי בחיים לא הייתי לפני כן במסעדה. באותו יום הלכנו יחד כל המשפחה לים, חמישה אחים, וזה באמת היה וואו. עד היום, פעם בשנה, אנחנו נוסעים לחו"ל כל המשפחה כולל חתנים־כלות וילדים, ואמא שלי, שתהיה בריאה. זו מסורת שהתחלנו אחרי שאבא שלי נפטר לפני 14 שנה. מה שהולך בקבוצת ווטסאפ המשפחתית לפני קביעת החופשה, זה בלגן אחד גדול. עוד שבועיים אנחנו נוסעים לתאילנד, 23 איש כולל תינוקות. מלא רעש".

     

     

     

     

    מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

     

    "כתבו עליי הכל מהכל. לא חושבת שיש משהו אחד שלא. כתבו שאני מטומטמת, שאני לא יודעת להיות אמא, גם נרקומנית. אני דווקא מאלה שקוראות טוקבקים כי זה מצחיק אותי, בעיקר ההשמצות. יש כל מיני כמו, 'תראה איך היא נראית פה, איזה רגליים שמנות'. ואני מסתכלת בתמונה ואומרת בקול, עונה לטוקבקים, 'וואלה הוא צודק, נראיתי שם זוועה'. ואלירז אומר, 'את יודעת שיש לך מחלה, שאת שרוטה'. בכלל אני מדברת לעצמי מלא, בבית יודעים. אני מעלה נושא תוך כדי ניקיון ומתחילה לדבר עליו, לסכם, לטעון נגד עצמי".

     

     

    וכשיש טוקבקים על המשפחה?

     

    "כשיש משהו על ליאם ואלין אני לא קוראת, כי אז אני נהיית עצבנית וזה הולך איתי ומעיק עליי ואני רוצה לחפש את הבן־אדם ולדעת מי זה ואני לא נרגעת כמה ימים. אז למה? אבל בכללי טוקבקים זו פריבילגיה, כי זה לדעת מה אנשים אומרים עליך בעצם מאחורי הגב, מדגם מייצג'".

     

     

    אם היית גבר, מי היית?

     

    "לא קיים הגבר שאם הייתי גבר הייתי הוא".

     

     

    מה היית משנה בעצמך חיצונית?

     

    "מלא דברים. דבר ראשון את הכפות ידיים. כי יש לי כפות ידיים של פועל שעבר הרבה שעות ביום. מכוערות. וציפורניים מחרידות. גם כפות רגליים של פועל רומני, שגם הוא עבד מאוד קשה. לא פרופורציונלי ולא מדוגם כזה, ואין רווחים טובים בין אצבע לאצבע. אני לא יכולה לראות אותן. פעם לא יכולתי ללכת בנעליים פתוחות. אבל הסבל מהחום ניצח".

     

     

    ובכל זאת היית מלכת יופי.

     

    "איזה מזל שלא היה קמפיין לנעליים אז".

     

     

    מתי הרגשת אבודה באחרונה?

     

    "כל בוקר כשאני קמה. אני לא בן־אדם של בוקר ובכל פעם עם ההתעוררות אני אומרת, 'החיים קשים'. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם היום, הכל נראה כבד, אני לא יודעת מה רוצים ממני ואיך אני חיה בכלל את החיים האלה ומה אני עושה עכשיו. יש שעתיים שבהן אסור לדבר איתי. גם הילדים יודעים שלא מדברים עם אמא בבוקר, רק בפנטומימה".

     

    ואלירז?

     

    "הוא כזה מסכן כי הוא קם חיוני כזה בבוקר. אתה מכיר את המרגיזים האלה שרוצים לאכול את העולם על הבוקר? זה הוא וזה מטריף אותי. מלא אנרגיות. כל בוקר הייתי רבה איתו, 'אני לא יודעת אם אני רוצה להיות איתך'. עד שהוא למד, והוא הבין שכל מה שנשאר לו בבוקר זה לצאת מהבית ורק לצעוק, 'יצאתי, ביי'. הוא גם יודע שלא יקבל תשובה. מה זה לנהל שיחה בבוקר? מה זו הפעילות הזו? 'בא לך משהו?' לא. אני כאילו רעה מגעילה".

     

    איזו עצה היית נותנת לאילנית לוי בת ה־16?

     

    "לפני עצה, הייתי אומרת לה שאני מה זה אוהבת אותה, כי אני זוכרת את עצמי שואלת, את עצמי, אם אני בסדר, אם כולם אוהבים אותי, אם אני לא נותנת למישהו להרגיש לא בנוח. תמיד היו לי מחשבות על להנעים לסביבה את הזמן כל הזמן. לא יודעת למה, עד היום אני מנסה לפתור את זה. אולי חוסר ביטחון שהיה שם. אז בא לי להגיד לה, 'תירגעי, את מהממת ואני גאה בך'".

     

    מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?

     

    "הייתה אחת מהגיהינום בבורגס, לפני משהו כמו שלוש שנים. הייתי עם נקע אחרי צילומים בבוקר לאיזה קמפיין כשעמדתי על עקבים יותר מדי זמן ועשיתי תנועה לא נכונה. הגעתי למטוס מדדה עם תחבושת, וכבר התחיל רע. נסענו אלירז, אני, הילדים וחברים, וכולם הגיעו יום לפני בגלל הצילומים שלי. אז קודם כל הגעתי ממורמרת בגלל הפציעה. ואחרי זה התברר שהגענו לבית הארחה של ילדים בני 15, כאלה שישנים חמישה בחדר. מקום נורא ואני תקועה שם חמישה ימים. לא היה לאן ללכת כי כל המלונות מסביב בתפוסה מלאה. כלאתי את עצמי בחדר, כי לצאת היה יותר גרוע מללכת לאירוע השקה המוני בארץ. מלא ילדים ומשפחות חמות מדי. זה לא היה שלום ותמונה, אלא ישר עטים עליך בחיבוקים ובנשיקות. זה מה שקורה כשאני לא סוגרת בעצמי את המלון. למדתי לקח"

     

    מתי היית הכי מאושרת?

     

    "יש לי פיקים. אם אני מזקקת את זה, אז כשאני רואה את ליאם ואלין מתנשקים, נותנים יד אחד לשני, מדברים אחד עם השני, כשאני שומעת מה הוא אומר עליה לחברים. אני יכולה להיות הכי עצבנית בעולם, אבל בשנייה אחת כשאני רואה אותם ביחד, זה עושה לי מחיקה על כל מה שקרה. יש איזו גאווה כאמא לראות את הילדים מהצד יחד, גם כי גדלתי על זה שמשפחה היא ערך עליון. כל רגע קטן כזה תמיד ממיס אותי ואני ישר בוכה. חכה־חכה, אבל יש לי עוד רגע אחד".

     

    מתי?

     

    "בפעם האחרונה כשסיימתי לנקות יסודי את הבית והסתכלתי על הרצפה מתייבשת, מבחוץ, באושר צרוף. אין לתאר. אני כל חמש דקות נכנסת לאיזה חדר, מסתכלת כמה הוא נקי, מחייכת, מבסוטית ויוצאת".

     

     

    מה היה הג'וב הכי גרוע שלך?

     

    "היו הרבה גרועים. אבל היה אחד שהתעלה, עבדתי בחנות של חמש עונות בחיפה, ברחוב הרצל, בגדים לנערות. הייתי ילדה בכיתה ח', ולמה זה היה כזה גרוע? כי מעולם לא קיבלתי משכורת. בכל חודש קניתי בגדים ויצא שהייתי חייבת לבעלים בין 700 ל־1,000 שקל בכל משכורת. הייתי גם לוקחת מקדמות כדי לשלם לו, קונה לכל החברות שלי. אחרי שנה התפטרתי, אמרתי לו, 'כפרה, גדעון, זה לא הולך. אני רוצה להרוויח כסף'".

     

    מה הכי מפחיד אותך?

     

    "ג'וקים. אני לא נוגעת בתמרים כי הם מזכירים לי ג'וקים. ברור לך שמייצרים תמרים מכנפיים של ג'וק, כך שלעולם לא אכניס דבר כזה לפה. ג'וקים זה צרחות, בכי, אמיתי, פחד אלוהים, על סף התקף לב ואני מתקשרת לאמא שלי בצרחות. למה לא אלירז? לא יודעת, אני צריכה לדבר איתה, והיא כבר לא נלחצת אם היא רואה את המספר שלי בטלפון והשיחה מתחילה בבכי היסטרי. אם אלירז לא בבית, אז אלין הורגת את הג'וק. אני, ברגע שראיתי את הג'וק, יוצאת מהבית ולא חוזרת עד שלא שולחים לי בטלפון תמונה של הגופה".

     

    מתי היית הכי קרובה למוות?

     

    "פעמיים. שתי תאונות דרכים. אחת שעברתי בגיל 15, בין אשדוד לאשקלון, הייתי ברכב עם אמא ודודה שלי ואחרי עיקול התגלגלנו כמה פעמים לתוך מטע של עצי אפרסקים בירידה, עד שנעצרנו על עץ. אנשים מתחנת דלק ראו את האוטו עף והתקשרו למד"א. אמא ודודה שלי היו מחוסרות הכרה והוצאתי אותן כי חששתי שהאוטו יתפוצץ. שברתי שלוש צלעות, סבלתי מזעזוע מוח ויש לי עד היום צלקות ביד כי הזכוכיות עפו לשם. גם הכתף לא חזרה לעצמה ממש. דודה שלי אושפזה לשמונה חודשים, אמא עברה חצי שנה בבית חולים".

     

    והפעם השנייה?

     

    "לפני עשר שנים, ממש לפני שהכרתי את אלירז. נסעתי במזדה שכורה, חזרתי מיום צילום בשתיים בלילה, הייתה לי בבית בייביסיטר והיא שלחה לי הודעה: 'אילנית מתי את מגיעה'. כשהרמתי את הראש מהסמס מצאתי את עצמי נכנסת בעוצמה לתוך חומה. האוטו התפרק, חשבתי שזהו זה. עצמתי עיניים. פתחתי עיניים ואני קולטת שאני בחיים, הכריות עליי, והטלפון נשאר על הרגל. עמדתי שעה ואני לא האמנתי שאני בחיים. חשבתי, אולי בכל זאת אני מתה? מאז אני לא מתקרבת לטלפון בנהיגה".

     

     

    מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

     

    "עשיתי הצגה שלמה כסינדרלה, בבכורה בחנוכה, עם שמלה פתוחה לגמרי כי לא הייתה אחרת. נקרע כל האחורה של השמלה וכל ההצגה הסתובבתי עם יד אחת, היד השנייה מחזיקה את השמלה שלא תיפול. זו הייתה סינדרלה עם יד שמאל בלבד. באותה הצגה, כמה ימים לאחר מכן, לא היה אור מאחורי הקלעים. אני משחקת אותה שהכל קטן עליי ונכנסת בלי להדליק שום דבר. נכנסתי למתחם ואני מרגישה שרטוב ואני לא רואה כלום. אני אומרת לבנות, 'משהו רטוב' ובכל זאת עולה לבמה, היו רק 15 שניות לתמרן. מתברר שנשפך עליי דלי צבע סגול שאיכשהו היה שם וכולי על הבמה סגולה. בקהל וגם על הבמה כולם מתפוצצים מצחוק ואני לא מבינה למה. לא הייתה ברירה, המשכתי ככה. בסוף הנסיך לא נישק את סינדרלה. אף אחד לא התקרב אליי בהצגה הזו".

     

     

    מי היה משחק בתפקיד אילנית לוי בסרט על חייך?

     

    "ג'וליה רוברטס. יש משהו בחיוך שלה שהוא מאוד אני. לא בהיבט של היופי אלא משהו פנימי, החיוך אותנטי כזה, העיניים שלה מחייכות".

     

     

    מה גברים לא מבינים על נשים?

     

    "הכל. הם מבינים לדעתי שאנחנו יותר חכמות. הם לא מבינים שכל שיחה רצינית שאנחנו מקיימות איתם, כבר התקיימה בינינו לבין עצמנו, התקבלו סיכומים, יש החלטות והשיחה איתם היא למעשה למען הפרוטוקול בלבד. אלירז מבין את זה כבר. יום אחד הוא עלה על זה שכל השיחה אני מנתבת למקומות מדויקים, כי יש לי כבר את הסיכום והכל סגור מראש, כולל מתי אני אמורה להיעלב, מתי הפכתי את הקערה והכל עליו והוא אשם. הכל מתוזמן".

     

     

    מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

     

    "יש בניין ענק של 'טבע' בכביש 6 ולצידו עוד בניין שכתוב עליו 'סלע'. אז חיפשתי מה זה סלע, התברר שחברת בנייה. בגוגל אני בודקת רק דברים כאלה, מטופשים. אחד לפניו היה 'איזה משפט אומרים שרוצים למצוא משהו שאיבדת'. יש משפט כזה עתיק, באמונות התפלות, ואני איבדתי את הטלפון, 18 אלף תמונות, חייבת למצוא. מצאתי בגוגל את המשפט, 'אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם'. צריך להגיד שלוש פעמים ולהפוך כוס. עשיתי, אבל כלום לא קרה. מחכה שזה יעבוד".

     

    מה האלבום הראשון שקנית?

     

    "היהודים, 'מציאות נפרדת'. הייתי בת 14, חרשתי עליו שנים על גבי שנים. אני מאלה שמצאו ראשונים את הגרסה האקוסטית של ג'קי, צריך לחכות שש דקות בסוף האלבום".

     

     

    מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי פעם?

     

    "בכיתה ג' לאחותי שרון הייתה מכת כינים, החליטו לספר אותה ואבא שלי גזר לה את הצמה הארוכה. כמה ימים אחרי הלכתי לספר השכונתי ואמרתי לו, 'אמא אמרה שתגזור לי את הצמה' וחזרתי הביתה עם קצוץ. ילדה בכיתה ג'. אמא שלי רדפה אחריי בכל השכונה, אבל הרגשתי מגניבה".

     


    פרסום ראשון: 23.07.19 , 17:59