להיות מדען זה להיות נאיבי", חותם פרופ' ולרי לגסוב, בגילומו המופתי של ג'ארד האריס, את המיני־סדרה 'צ'רנוביל' של HBO ו־SKY. "אנחנו כל כך מרוכזים בחיפוש אחר האמת, שאנחנו לא מודעים לכך שמעט מאוד אנשים רוצים שנמצא אותה. אבל היא תמיד שם, בין שאנחנו מבחינים בה ובין שלא, בין שאנחנו רוצים להבחין בה ובין שלא". ההצלחה המפתיעה של הסדרה המעולה הזאת החזירה לכותרות את אסון הגרעין שאירע באוקראינה ב־26 באפריל 1986 ואיים להשמיד את החיים באירופה ולהמיט אסון סביבתי חסר תקנה. על אף שהתנהלו ויכוחים על מידת הדיוק ההיסטורי של הסדרה, היא נגעה בנקודה קריטית ומציאותית מאוד לגבי צ'רנוביל: הניסיון להתמודד ולהתעמת עם מנגנון ההסתרה הסובייטי סביב האסון והשלכותיו היה אתגר לא פחות גדול מהניסיון להכיל ולטפל בהשלכות האסון עצמו.
זו גם נקודת הפתיחה של החוקרת האמריקאית קייט בראון בספרה 'מדריך להישרדות'. היא מתמקדת בדמויות ובאנשים שפעלו אחרי שאסון צ'רנוביל הגיע לסיומו, כביכול, על מנת לחשוף את ההשפעות ארוכות הטווח של האסון. לא באנשי כוחות החירום שכיבו את האש או בכורים שפעלו מתחת לכור שהתפוצץ, אלא ברופאים, במדענים, ובחוקרים שניסו להבין איך התאונה הגרעינית החמורה ביותר בהיסטוריה השפיעה על העולם, ושביקשו לחשוף את האמת הנסתרת. במובן מסוים, בראון מתחילה במקום שבו הסדרה 'צ'רנוביל' מסתיימת: בכל אלה שהלכו בעקבותיו של לגסוב, שהתאבד שנתיים בדיוק אחרי שכור מספר 4 בתחנה הגרעינית התפוצץ, פיזר פסולת רדיואקטיבית מאות מטרים באוויר, והפך אזורים שלמים לבלתי ניתנים למחיה.
"כשהגעתי לארכיון הממשלתי בקייב ב־2014 וביקשתי לראות את המסמכים, האישה שעבדה שם צחקה עליי ואמרה לי שאני לא אמצא דבר כי זה נושא שהיה אסור לעסוק בו", מספרת בראון כעת. "אז התעקשתי שנציץ רק במה שיש".
ומה מצאת?
"אחרי שלוש דקות מצאתי כל כך הרבה מסמכים על ההשלכות הרפואיות של האסון באוקראינה שאני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני עוד אבלה בפרויקט הזה שנים. עובדי הארכיון ניסו להונות אותי וטענו שלא ידעו על קיומם של המסמכים האלה. אולי זה קשור לכך שכמעט אף אחד לא רצה לראות אותם לפניי. כל המסמכים שמצאתי בארכיונים היו לשימוש משרדי ולבעלי סיווג גבוה בלבד, והם היו נעולים ושמורים היטב".
× × ×
הארכיון בקייב היה רק הספתח. בראון, פרופ' להיסטוריה סביבתית גרעינית במכון הטכנולוגי במסצ'וסטס, גייסה שני עוזרי מחקר ובמשך חמש שנים עברה על 27 ארכיונים ברחבי ברית־המועצות לשעבר, קראה למעלה מ־10,000 עמודים של מסמכים, חקרה וכתבה. "ראיינתי מדענים, חוקרים, רופאים, היסטוריונים, חקלאים, אגרונומים, ביולוגים, יערנים, עובדי מפעלים, מנהלי מפעלים, מנהלי משק, פקידי בריאות הציבור, פיזיקאים, בינלאומיים שפועלים למען האו"ם וממשלת ארה"ב", היא אומרת. "דיברתי עם כל מי שהיה עשוי להיות קשור לאסון והיה מוכן לדבר איתי. אם האדם שחיפשתי מת, חיפשתי את בני הזוג או קרובי משפחה שעדיין חיים".
חלק מהזמן, נראית המציאות שמתארת בראון בספרה כמו פרק נוסף ב'צרנוביל'. למשל, במאי 1988, שבועות ספורים אחרי מותו של לגסוב, התכנסה בקייב לראשונה וועדה בינלאומית על מנת לדון בהשלכות האסון. "אנחנו יכולים לומר בוודאות שלתאונה שאירעה בצ'רנוביל אין שום השלכות בריאותיות על האזרחים", הכריז שם שר הבריאות הסובייטי יבגני צ'זוב. בוועדה נכחה האליטה המדעית של ברית־המועצות, מדענים ועיתונאים זרים. המדענים הסובייטים התפארו בחדשות הטובות - קרינה רדיואקטיבית נמוכה נמדדה בבלוטות התריס של ילדים סובייטים, לנשים בהיריון אין שום בעיה לשאת ברחמן את העובר או ללדת, ורמות קרינה רדיואקטיבית תקינות שנמדדו בחלב, במים ובמזון. אפילו האנס בליקס, יושב ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, הריע לתגובה הסובייטית לאסון.
בינתיים, באולם, הבחינו מספר אנשים במנקה שניסתה להתקרב לאחד האורחים הזרים, ד"ר רוברט גייל, חוקר סרטן נודע מקליפורניה. ביד אחת אחזה דלי מלא מים וביד השנייה מגב ותיקייה עם מסמכים. רגע לפני שהושיטה את היד כדי למסור לד"ר גייל את התיקייה, התנפלו עליה ארבעה גברים במדים והעלימו אותה בזריזות דרך הדלת האחורית של האולם. המנקה הייתה למעשה נטליה לוזיטסקה, פיזיקאית מקייב - אחת מגיבוריה של בראון. לוזיטסקה פעלה לבד. ארבעת סוכני הקג"ב מנעו ממנה להעביר מסר למערב, קריאת מצוקה, עם נתונים על ממדיו האמיתיים של אסון צ'רנוביל.
עד היום, הנתונים הרשמיים על מספר ההרוגים כתוצאה מהפיצוץ בצ'רנוביל עומדים על בין 31 ל־54. ההערכות האמיתיות נעות בין 4,000 ל־93 אלף. "המדענים והרופאים בתקופה הזאת לא היו חופשיים לכתוב את מסקנותיהם", מסבירה בראון. "אם היית עובד מערכת הבריאות הציבורית בברית־המועצות היית צריך לדווח על כך שהאוכלוסייה הופכת לשמחה יותר ובריאה יותר כל שנה, ואם הייתה בעיה כלשהי היית צריך לרכך את הנתונים. אם לא היית עושה את זה, היית חוטף. התחלתי להבין איזה מאמץ אדיר זה היה לדווח את הנתונים האמיתיים והמפחידים. אותם מדענים ואנשי בריאות עשו מעשים נגד האתוס, הערכים וההתנהגות המצופה מהם במשטר הסובייטי".
אבל בחלקים גדולים אחרים בספרה, בראון מציגה מצב מבהיל בהרבה. בין היתר עולה ההבנה עד כמה נאיבי להאמין שרק למשטר הסובייטי, שנפל ב־1991, היו אינטרסים להסתיר את גודל הבעיה. בראון טוענת כי גם ממשלות המערב והסוכנויות הבינלאומיות היו שותפות לניסיונות לגמד את המחיר האנושי והאקולוגי של צ'רנוביל, ושל תאונות וניסויים גרעיניים אחרים שהתרחשו במשך עשרות שנים על פני הגלובוס. לאורך כל הספר מתארת בראון איך מדענים, רופאים ועיתונאים ברחבי ברית־המועצות יצאו מגדרם כדי לאסוף מידע על ההשפעות ההרסניות של האסון, רק כדי לקבל כתף קרה גם מחוץ לגבולות המדינה.
"צריך להבין שהאסון בצ'רנוביל לא היה רק דרמה סובייטית", כותבת בראון בספר, "בכירים בארגונים שמקדמים אנרגיה גרעינית כמו הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו"ם ומחלקת האנרגיה של ארצות־הברית, היו מוטרדים מאוד מהתאונה. הם טרחו במשך שנים לעצב את דעת הקהל כך שתהיה הפרדה ברורה בין כורים שמייצרים פצצות גרעיניות לבין כורים שמייצרים חשמל ואיזוטופים לשימוש רפואי. אחרי התאונה, מדענים אמריקאים שעבדו במחלקת האנרגיה ניבאו ש־24,000 אזרחים ימותו מסרטן, אבל כשהנתון הזה עורר חרדה גדולה בקרב אזרחי ארה"ב, הם מיהרו להפחיתו ל־5,100 בלבד".
"כשניגשתי לארכיון האו"ם ועבדתי עם ארגונים בינלאומיים גיליתי שמומחים בינלאומיים מצרפת, אנגליה, ארה"ב וארגנטינה הציעו ברצון רב לעזור למנהיגים הסובייטים לצמצם את תוצאות האסון, רק מכיוון שהם עצמם עמדו בפני תביעות משפטיות בסוף המלחמה הקרה בעקבות ניסיונות פיתוח נשק גרעיני וניסויים בו", היא אומרת. "בזכות זה הם יכלו לטעון, 'הרי לכם האסון הגרעיני החמור ביותר בעולם - ובעקבותיו מתו רק כמה עשרות אנשים', וכך להתחמק מאותן תביעות. וזה בדיוק מה שקרה בשנות ה־90. ממשלות המערב השתמשו במידע השקרי הזה כדי להמשיך ברנסנס הגרעיני".
דוגמה נוספת שממחישה את האופן שבו התייחס המערב להשלכות האסון התרחשה בשנת 89'. "אחרי שלחץ ציבורי כבד הופעל על שר הבריאות הסובייטי, הוא פנה לארגון הבריאות העולמי בבקשה לשלוח משלחת של מומחים זרים לצ'רנוביל כדי לבדוק אילו רמות קרינה נחשבות בטוחות מספיק עבור בני־אדם", היא אומרת. "ארגון הבריאות העולמי הסכים ושלח שלושה פיזיקאים מטעם הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית, שערכו את הבדיקות במשך עשרה ימים. בסופם הכריזו, שלא במפתיע, כי אין כל קשר בין הנשורת הרדיואקטיבית מצ'רנוביל לעלייה בתחלואה. הם אף המליצו להעלות באופן דרמטי את סף רמות הקרינה המותרות, למעשה לשלש אותן. הם אמרו ש'אולי איזה ילד יחלה בסרטן בלוטת התריס בעתיד, אבל אנחנו לא רואים סיבה לממן מחקר או להעביר אנשים לאזור אחר'. הם ציינו במפורש - 'לא צריך להעביר אף אחד'".
× × ×
אבל 'מדריך להישרדות' לא עוצר ביחסו של המערב לצ'רנוביל. ספרה של בראון הוא גם כתב האשמות חריף כלפי ארצות־הברית על הנעשה בטכנולוגיה גרעינית בשטחה שלה. בעוד הסדרה מציגה את הדימוי המערבי המוכר של השלטון הסובייטי - כגוף נוקשה, אכזרי, שבוחר ביחסי ציבור שקריים על פני חיי אדם - בראון באה לעשות סדר. אנחנו, היא מבהירה, לא יותר טובים.
כשרונלד רייגן נבחר לנשיא ארצות־הברית בתחילת שנות ה־80 והחל להגביר את מרוץ החימוש הגרעיני, בראון הייתה סטודנטית צעירה ומוטרדת. "פחדתי שכולנו נהיה קורבנות של תקיפה גרעינית באיזשהו שלב", היא מסבירה את תחילת הרומן שלה עם התחום. "נסעתי לברית־המועצות כדי ללמוד רוסית וספרות רוסית ולבדוק אם באמת מדובר באימפריית רשע".
בראון הגיעה לראשונה ללנינגרד בשנת 1987, חרשה את המדינה לאורכה ולרוחבה ובנתה את חייה על קו רוסיה - ארצות־הברית. 'מדריך להישרדות' הוא כמו המשך ישיר וטבעי של 'פלוטופיה', ספרה הקודם עטור הפרסים, שאותו הקדישה לשתי הערים הראשונות בהיסטוריה שהוקמו במטרה לתמוך בייצור פלוטוניום עבור מתקני גרעין סמוכים - ריצ'לנד בוושינגטון, ואוזרסק ברוסיה.
בהתבסס על מחקריה הנרחבים היא הצליחה לזהות דמיון מטריד בין שתי המעצמות היריבות, מעין שתי מציאויות מקבילות. "כדי לייצר פלוטוניום, שהוא יסוד כימי רדיואקטיבי מסוכן ביותר, הקימו שתי הממשלות שתי ערים מסובסדות שאוכלסו רק על ידי משפחות מיוחסות שהובטחו להן משכורות נדיבות, חינוך ושירותי בריאות מן השורה הראשונה", מסבירה בראון, "ריצ'לנד הייתה התגלמות החלום האמריקאי והייתה חלק מתוכנית הרווחה הלאומית הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית, ואוזרסק הייתה מימוש האוטופיה הסוציאליסטית הסובייטית".
אבל?
"שתי הממשלות הסתירו את העובדה שהאנשים האלה סיכנו את חייהם בחשיפה יומיומית לחומרים רדיואקטיביים. אסון צ'רנוביל הוא התאונה הגרעינית החמורה ביותר בתולדות האנושות, אבל מבחינת כמות פליטת הרעלים, צ'רנוביל היא לא השיאנית. בין השנים 1962־1963 ארצות־הברית וברית־המועצות פלטו 20 מיליארד קירי (יחידת מדידה לרדיואקטיביות) של יוד רדיואקטיבי בניסויים שערכו בפצצות גרעיניות. לשם ההשוואה, בצ'רנוביל נפלטו 45 מיליון קירי. לא רק שזה יכול לקרות במקום אחר, לא רק שזה לא עניין סובייטי או טוטליטרי, זה משהו שכבר קרה בחלקים אחרים בעולם".
ולמה החלטת לכתוב את 'מדריך להישרדות'?
"תוך כדי עבודה על 'פלוטופיה', פגשתי חקלאים בסיביר ובמערב ארה"ב שסיפרו לי על הבעיות הבריאותיות שלהם, בעיות כרוניות שונות שאותן הם ייחסו, בשתי המדינות, לחשיפה שלהם לחומרים רדיואקטיביים. הסימפטומים היו זהים. התחלתי להתעניין ולשאול מדענים ורופאים גם בברית־המועצות וגם בארצות־הברית. הסובייטים סיפקו לי תשובות בסיסיות מאוד והסבירו לי שאין הוכחות שהמחלות קשורות לחשיפה הרדיואקטיבית ושמדובר בחקלאים מטומטמים שלא דואגים לבריאותם ולכן הם חולים. גם האמריקאים לא היו כל כך סקרנים לגבי מה שקורה בעניין הזה ולכן קיבלתי מהם תשובות זהות - שחשיפה רדיואקטיבית לא מזיקה עד כדי כך. ניסיתי למצוא מידע רפואי על השפעה של חשיפה לחומרים רדיואקטיביים, אבל בשתי המדינות המפעלים שייצרו פלוטוניום היו מפעלים צבאיים ולכן לא הצלחתי לקבל מהם כלום. אז החלטתי לפתוח את הרישומים על צ'רנוביל, שכן היו חשופים".
גם היום, 30 שנה אחרי, המצב לא הרבה יותר טוב, לפי מחקרה של בראון. "בארצות־הברית למשל יש המון פסולת מייצור פצצות גרעיניות, ואתר הפסולת הגדול ביותר הוא באתר הגרעיני הנפורד, בוושינגטון. הוא מכיל פסולת בכמות גדולה במכלים תת־קרקעיים. כמות של כוסית מן הפסולת הזאת יכולה להרוג אולם קולנוע שלם. הם לא יודעים מה לעשות עם זה, הם ניסו להבין מה לעשות עם זה במשך 25 שנה. זה הפך לבעיה לא פתירה. לאחרונה החליט ממשל טראמפ לדרג מחדש פסולת ברמה גבוהה כפסולת ברמה בינונית רק כדי שלא תהיה נתונה לאותן תקנות מיוחדות".
מה את יודעת על הכור הגרעיני של ישראל?
"על זה אני לא יודעת כלום".
× × ×
עד היום מעידה בראון שאין לנו הבנה טובה מספיק לגבי ההשפעות הבריאותיות של חשיפה לכמויות קרינה רדיואקטיביות נמוכות וכרוניות. "בסדרה של HBO למשל, אפשר לקבל מושג על חשיפה לרמות גבוהות של קרינה. ואנחנו באמת יודעים מצוין מה ההשפעה של קרינה ברמה גבוהה, ראינו את זה גם בהירושימה. אבל אחת הסיבות שמדענים נסגרו על מספר הרוגים נמוך בצ'רנוביל ואמרו ש'רק 35 או 45 איש מתו ואין שום עדות נוספת לבעיה', היא שהיו רק מעט מחקרים ובהיקף קטן. לא הועלו מספיק שאלות פתוחות, כמו למשל, מה קורה לבני־אדם כאשר הם חשופים לקרינה רדיואקטיבית באופן כרוני דרך מזון, מים ואוויר?"
מה כן יודעים להגיד היום על השפעות חשיפה ממושכת לקרינה רדיואקטיבית?
"הרבה לפני שאנשים חלו בסרטן, צצו בעיות פריון, קושי בהיריון ללא הפלות, שיעור גבוה יותר של מומים מולדים, זיהום כרוני של דרכי הנשימה אצל ילדים שלא היה ניתן לריפוי, בעיות בדרכי העיכול. להמון אנשים היו בעיות אוטואימוניות ועייפות כרונית, ובעיות אנדוקריניות היו מאוד נפוצות. באזורים מסוימים בברית־המועצות היה שיעור גבוה מאוד של אנמיה בקרב ילדים. לסובייטים הייתה מערכת דירוג של בריאות - אם באופן נורמלי ל־10־20 אחוזים מהילדים הייתה מחלה כרונית כלשהי ו־80 אחוז היו בריאים, עד שנת 1988 היחס הזה התהפך. 82 אחוז מן הילדים באזור סבלו ממחלה כרונית, ו־10־20 אחוזים היו בריאים".
ולנטינה דרוזד, מדענית שעבדה במכון לרפואת קרינה במינסק, בלרוס, היא גיבורה נוספת של בראון. בשנת 1991, זמן קצר לאחר נפילת ברית־המועצות, דרוזד קיבלה מכתב מארגון הבריאות העולמי - הזמנה לכנס לדיון על השלכותיו הרפואיות של האסון בצ'רנוביל. היו בידיה ממצאים קטסטרופליים על מספר מקרי סרטן בלוטת התריס בקרב ילדים וזו הייתה הזדמנות מצוינת מבחינתה לדווח עליהם טרם המפגש הרשמי. היא ועמיתתה פרסו בפני אנשי הארגון את הממצאים המזעזעים - צמיחה אדירה בכמות מקרי סרטן בלוטת התריס בקרב ילדים בבלרוס, כאשר לפני האסון היו 1.9 מקרים בשנה, ושלוש שנים אחריו כבר היו 54 מקרים בשנה. אנשי הארגון הביעו ספקנות, ואף ביטלו ברגע האחרון משלחת מדענים למינסק שהייתה אמורה להמשיך ולבחון את הממצאים.
כדרך להעביר לקורא את השפעתה מרחיקת הלכת של הקרינה, חלקים נרחבים בספר של בראון, יפהפיים ומחרידים, עוסקים בתיאור האופן שבו חומר רדיואקטיבי נע בעולם סביבנו. חומרים שנקברו ופלטו קרינה למי התהום, צמחים ועצים שספגו את הקרינה וחיות משק שחלו כשאכלו מהעשב המזוהם.
שלושה חודשים אחרי התאונה בצ'רנוביל, למשל, שר הבריאות האוקראיני הורה על חלוקה של 5,000 חוברות המיועדות ל"תושבים שנחשפו לנשורת רדיואקטיבית מהתחנה האטומית צ'רנוביל". בעמוד הראשון בחוברת ישנה הבטחה מרגיעה - החומר הרדיואקטיבי התפרק והשטח נקי ובטוח. מי שהמשיך לקרוא מעבר בחוברת מצא שהטון הבטוח התערער, וכעת, על התושבים לעקוב אחר ההוראות הבאות: "אל תכללו בתזונה שלכם פירות יער ופטריות שנאספו בשנה הנוכחית, על הילדים לא להיכנס ליער מאחורי הכפר, אל תצרכו חלב ובשר מקומיים, שטפו את הבתים שלכם באופן קבוע, עדיף שתוותרו על חלב פרה ותעדיפו חלב חזיר במקום".
"משרד החקלאות הסובייטי שחט מאה אלף ראשי צאן ובקר בכוונה להכינו כבשר למאכל אדם מספר שבועות אחרי התאונה", מספרת בראון. "הצאן והבקר שספגו את הקרינה התמלאו קרחות ופצעים. ברור שהיה צריך להיפטר מהם יחד עם כל הפסולת הרדיואקטיבית בתוך צר'רנוביל, אבל הם לא עשו את זה".
למה בעצם?
"בגלל הניסיון להימנע מבזבוז מזון. זו הייתה מדינה ענייה והם לא רצו לזרוק כמויות עצומות כאלה של בשר. הסובייטים הוציאו חוברת הדרכה לאורזי בשר. לפי ההוראות, בשר שהיה ספוג בקרינה רדיואקטיבית ברמה גבוהה, צריך היה להקפיאו ולהמתין עד להתפרקות האיזוטופים הרדיואקטיביים. הבשר שהיה ספוג קרינה ברמה נמוכה עד בינונית עורבב עם בשר נקי עד להגעה לרמת קרינה מורשית. אז היה אפשר להפיץ אותו ברחבי ברית־המועצות, אבל רק לא במוסקבה, כי שם חיו המנהיגים הסובייטים.
"אבל הייתה בעיה, שלא היו מספיק מקפיאים לאחסן את כל הבשר, ולכן הסובייטים העמיסו את השאריות על קרון רכבת. 60 טון בשר ספוג קרינה נשלח דרומה לקווקז, אבל גם שם לא רצו אותו. הקרון נדד במשך שלוש שנים, חסר בית, עד שלבסוף החזירו אותו לאוקראינה. ב־1990 קבר אותו הקג"ב בתוך צ'רנוביל, איפה שהוא היה צריך להיקבר מלכתחילה".
