שלישי 25 בפברואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חוף ארוס, סודן. שנות ה־ 80 יהונתן שפע (במרכז) בדרך לצלילה עם נופשים בחוף ארוס. פעילות המוסד בסודן, התאפיינה בשילוב של "אלתור, חלטור, בלגן וביצים ענקיות"
    7 ימים • 24.07.2019
    סודות סודן
    חוף מרהיב, מים צלולים, כפר נופש פסטורלי וצלילה אתגרית עם מדריכים מסוקסים. אף אחד מהתיירים שפקדו את אתר החופשות הקסום בארוס שבסודן, לא תיאר לעצמו שמדריכי הצלילה הם בעצם לוחמי מוסד, ושכל הכפר הוא למעשה מתקן חשאי של המודיעין הישראלי, ששימש לסדרת פעולות להעלאת יהודי אתיופיה לארץ. רגע לפני צאתו של סרט חדש שמתבסס על הסיפור הלא–ייאמן של הפרויקט הסודני, חושף רונן ברגמן גילויים חדשים על המבצע שכלל הרבה מאוד אומץ, פה ושם גם תקלות ‑ והמון–המון חוצפה ישראלית
    רונן ברגמן

    הדיווחים שהגיעו למטה המוסד בצפון תל־אביב מחרטום, בירת סודן, באפריל 1985, היו מדאיגים ביותר. נשיא סודן ג'עפר נומיירי, ששמר על קשרים טובים מאוד עם ארצות־הברית ועם ישראל, בדיוק הודח, ולוחמי המוסד ששהו בסודן היו בסכנת חיים מיידית.

     

     

    כל עוד נומיירי היה בשלטון, הדברים התנהלו כשורה. שנה קודם הדחתו, נומיירי הסכים, כנראה תמורת כסף רב, לאפשר לאלפי יהודים שהתקבצו במחנות פליטים בגבול עם אתיופיה, להגיע לחרטום, ומשם לטוס בטיסות מיוחדות לאירופה, בואכה ישראל. כשדבר "מבצע משה" פורסם בתקשורת ספג נומיירי ביקורת קשה בעולם הערבי ועצר את המבצע, אך שלושה לוחמים של המוסד – בהם א', שהיה מעורב בחלק מהחיסולים המפורסמים של שנות השבעים - המשיכו בפעילות זאת בחרטום ללא ידיעת השלטונות, במסווה של חברה ליבוא ויצוא.

     

    גד שמרון, היום
    גד שמרון, היום

     

    ב־1984 הם נפגשו עם מילטון בירדן, שהגיע לנהל את שלוחת הסי־איי־איי בחרטום. "בשדרת החנויות במלון מרידיאן הלכתי עם מקל הליכה שבבסיסו תרמיל של כדור אקדח והידית שלו מעשה אמנות אפריקאי. ניגש אליי מישהו ואמר, 'המממ, זה מקל מאוד מעניין', ואני עניתי את התשובה המוסכמת לזיהוי", שיחזר בירדן השבוע בשיחת טלפון מביתו בוושינגטון. באותה פגישה הציע בירדן ללוחמי המוסד שאם ייתקלו בבעיה, ימלטו את עצמם לביתו. "דעו שמה שאתם עושים בחרטום ובכפר הנופש שלכם ליד פורט סודן אינו סוד כזה גדול. אתם חייבים להיזהר", התריע.

     

    כשאיש הכספים של נומיירי ניסה לברוח מסודן עם מזוודה מלאת שלמונים, הוא נתפס בשדה התעופה והובא לחקירה נמרצת. החוקרים היו אנשי המודיעין הלובי, שהגיעו למדינה בזכות המשטר שירש את נומיירי ושיהפוך את סודן בתוך שנים אחדות למדינה איסלאמית תומכת טרור ובת ברית של איראן, כדי "לסלק את השפעת ארה"ב וחברותיה". על פי הידיעות שהגיעו למוסד, לא נדרשו עינויים קשים במיוחד כדי לגרום לאיש לדבר.

     

    "זה הספיק ללובים כדי לחבר אחד ועוד אחד ולזהות את המקום שממנו פעלו ואת הרכבים שלהם", אומר בכיר המוסד לשעבר, אהרון (אהרל'ה) שרף. המטה בישראל מיהר לשגר לחרטום לוחם נוסף, כדי לארגן חילוץ של השלושה שהיו שם אך כשהגיע, כבר היה מאוחר מדי, וגם הוא נאלץ לנוס על נפשו.

     

    שלושת הישראלים היו בצרה גדולה. ברגע האחרון הם אספו את ציוד הקשר המסווג ויצאו מהבניין בריצה מטורפת דרך הסמטאות לרכב מילוט שהמתין להם ונסעו לביתו של בירדן. "זו כמובן לא תוכנית מילוט אידיאלית, להגיע לבית הפרטי של ראש הביון האמריקאי בעיר", אומר איש מוסד שעסק באירוע במטה בישראל. "אם הם היו נתפסים שם, הדבר היה הופך לשערורייה דיפלומטית, אבל לא הייתה להם ברירה. לב עיר עוינת, הכיסוי שלהם נחשף, אין שגרירות ישראלית ללכת אליה, שדה התעופה סגור בגלל ההפיכה, שירותי המודיעין הלובי בעקבותיהם, לכידה אומרת עינויים והוצאה להורג".

     

    בשיחה השבוע אמר בירדן כי הרגע הזה, כשלוחמי המוסד דופקים במפתיע על דלת ביתו רחב הידיים בפאתי חרטום, היה אחד מהדרמטיים בקריירה הארוכה שלו.

     

    בירדן ידע כי המצוד אחרי השלושה, שבהמשך הצטרף אליהם הלוחם הרביעי שנשלח מהארץ, נמשך במלוא עוזו, ודאג להעביר אותם בין הבתים בהם השתמש הסי־איי־איי בחרטום. הנמלטים קיבלו שני אקדחים ותת־מקלע וחבשו כובעי בוקרים על מנת לשוות להם חזות אמריקאית. למשרתים בביתו של בירדן נאמר כי אלו עובדים זמניים שהגיעו מוושינגטון לתגבר את השגרירות. עם זאת, בירדן הבין שזה עניין של זמן עד שהלובים יגלו את האמת, "וחייבים להוציא אותם מהמדינה". הוא הגה תוכנית שנשמעת כלקוחה מסרטי מתח: להבריח אותם בארגזים מסודן.

     

    ארבעת הארגזים, אחד לכל לוחם, יוצרו במיוחד בשביל המבצע, הובאו במטוס והורכבו בשגרירות. הם היו מחוררים, מצוידים בצינורות לנשימה ומגובים בגנרטורים קטנים עם מכלי חמצן, למקרה והחורים ייסתמו. "ידענו שאין בעיה עם הטמפרטורה בעת הטיסה", סיפר בירדן השבוע, "כי מטוסי התובלה שבהם השתמשנו, C130, היו בעלי תא מטען מחומם, לא כמו במטוסי נוסעים שבהם בתאי המטען יורדת הטמפרטורה הרבה מתחת לאפס. לכן הבעיה הייתה לדאוג להם לחמצן עד ההמראה".

     

    בחודש מורט העצבים תיאם בירדן את המבצע עם עמיתיו בוושינגטון ועם אפרים הלוי בישראל, אז ראש אגף "ביצור" שעסק בהעלאת היהודים מסודן. "סגרנו את העניינים בינינו. אם היום היינו צריכים לערוך מבצע כזה, היו מערבים עורכי דין ורופאים שיקבעו לנו מה גודל הארגז והטמפרטורה הרצויה. אז הכל היה יותר פשוט. לא כל קבוצת גברים שהיית אומר להם, שאתה עומד לנעול אותם בארגז, לעטוף אותו בשק דיפלומטי ולסגור את זה בפלסטיק, ושהם צריכים לסמוך על צינורית חמצן קטנה בזמן שמבריחים אותם לשדה התעופה, והסודנים והלובים מחפשים אותם בכל פינה, מה כבר יכול להשתבש? - היו מסכימים. אבל לוחמי המוסד אמרו מיד, 'כן, בטח'".

     

    כששדה התעופה נפתח מחדש נכנסו הארבעה לתוך הארגזים. בגלל החום הרב ("חמישים מעלות בצל, ואין צל", כדבריו של העיתונאי גד שמרון, אחד מלוחמי המוסד בסודן), התבקשו הארבעה להישאר בתחתונים בלבד. אחד מהם ביקש מבירדן בגד ים, "כי ג'נטלמן אמיתי, אף פעם לא יראו אותו בתחתונים, אפילו תוך כדי מילוט מארץ אויב".

     

    כשהארגזים הועמסו על מטוס הרקולס, הודיעו אנשי הסי־איי־איי מהשגרירות כי מסוקים של צבא סודן חגים בקרבת שדה התעופה. בירדן מיהר להתקשר בטלפון המאובטח לטייס והורה לו להמריא, למרות שמגדל הפיקוח הודיע שאין לו אישור. שנים אחר כך קיבלו בירדן ואשתו מארי, שסייעה במבצע, אות הוקרה מהמוסד.

     

    הסיפור הזה הוא רק אחד מתוך רגעים דרמטיים רבים בשורת מבצעים מסוכנים, שניהל המוסד בסודן בין 1980 עד 1990, כדי להעלות משם לארץ אלפי יהודים מאתיופיה. בארבע מתוך השנים הללו, פעל בסודן בסיס נוסף של המוסד: כפר הנופש והצלילה ארוס שלחוף ים סוף, ששימש כמסווה לחלק מאותם מבצעים.

     

    בשבוע הבא יעלה בנטפליקס הסרט "מועדון הצלילה של הים האדום" של גידי (גדעון) רף, יוצר הסדרות "חטופים" ו"הומלנד", המתאר את מה שהתרחש שם באותן שנים. אבל הסיפור הסודני של המוסד שווה יותר מסרט אחד. בשבוע שעבר הגיעו ללוס־אנג'לס בירדן וחברו מימיהם בשירותי המודיעין, אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד, וניסו למכור תסריט שיתבסס על המילוט מחרטום. "מתברר שדברים שעשינו לפני למעלה משלושים שנה כדי להציל אנשים באפריקה, עשויים לעניין את הציבור", אומר בירדן בחיוך. בסיפור המבצעים, אלה שמכונים בישראל בטעות "מבצע משה", ישנם עוד חלקים שלא סופרו, וזו הזדמנות לתאר מה באמת קרה מאחורי הקלעים של "הפעם היחידה בה לבנים חילצו שחורים מאפריקה ולא למטרות שיעבוד", כדברי שמרון.

     

    מתוך "מועדון הצלילה של הים האדום", מהשבוע בנטפליקס
    מתוך "מועדון הצלילה של הים האדום", מהשבוע בנטפליקס

     

    פנינה תיירותית

     

    העלאת יהודי אתיופיה לארץ התרחשה אחרי שנים של קשר רופף, בעיקר כתוצאה מסירוב הממסד הרבני להכיר ביהדותה של קהילת "ביתא ישראל". פסיקתו פורצת הדרך של הראשון לציון עובדיה יוסף ב־1973 כי הם אכן יהודים, שימשה זרז לתחילת העלאתם לארץ, אבל העניינים זזו באמת רק עם כניסתו של מנחם בגין לתפקיד ראש הממשלה.

     

    בתחילה ניסו להוציא את היהודים מאתיופיה ישירות, תוך כדי שיתוף פעולה חשאי עם השלטונות, אך לאחר ששר החוץ משה דיין חשף את הסוד הגיע הקץ לכך. ניסיונות להבריח יהודים דרך מדינות אחרות כשלו, ובסופו של דבר התברר כי רק נתיב אחד אפשרי, אם בכלל: הליכה של כ־500 קילומטר מאזור גונדר, שם גרו רוב היהודים, עד מחנות הפליטים בגבול סודן, ומשם להוציאם דרך נמל התעופה של חרטום או באופן חשאי אחר.

     

    למשימת בדיקת האפשרות בשטח בחרו במוסד בדני לימור, קצ"א (קצין האיסוף, מפעיל סוכנים בעגת המוסד — ר"ב), שקידומו נפגע אחרי שחתם על "מכתב העשרה", שבו הועלו טענות קשות על שחיתות מסכנת חיי אדם בשורות המוסד. המשימה נראתה בלתי אפשרית ושולית בסדר העדיפויות של הארגון, אך הודות לכוח רצונו וליכולות השכנוע יוצאות הדופן שלו, לימור הפך את מבצעי העלאת יהודי אתיופיה למרכזיים בפעילות המוסד באותו עשור.

     

    "יהודי אתיופיה חבים במידה רבה את העובדה שהם בישראל לדני לימור", אומר שמרון. "אם היו שולחים לסודן מישהו אחר הוא היה חוזר ואומר שזה בלתי אפשרי. דני התאים כמו כפפה ליד לסיפור הזה. תזרוק אותו מהדלת, יבוא לך מהחלון, ואם תעצור אותו שם, ייכנס לך מהארובה. הפעילות הראשונית שלו ביעד התניעה את כל מה שבא אחר כך".

     

    המפקד דני לימור (משמאל) עם לוחמים ועולים. שמרון: "יהודי אתיופיה חבים לדני במידה רבה את זה שהם בישראל"
    המפקד דני לימור (משמאל) עם לוחמים ועולים. שמרון: "יהודי אתיופיה חבים לדני במידה רבה את זה שהם בישראל"

     

    בתחילה שלח לימור כמה יהודים מדי פעם, במסווה של חילוץ פליטים, דרך נמל התעופה בחרטום. לדברי יהונתן שפע, לוחם שייטת 13, שלימים עבר למוסד ובלט שם כלוחם באגף למבצעים מיוחדים "קיסריה", כשבגין שמע על "הטפטוף של יהודים, שמונה פה, עשרה שם", הוא הזמין אליו את ראש המוסד "ונזף בו קשות. בגין הבין שבקצב הזה ובצורה הזו אף פעם לא יצליחו להעלות את הקהילה הזו".

     

    ראש המוסד אז, יצחק (חקה) חופי קרא אליו את שלמה גל, קצין המבצעים של "קיסריה" ולימים ראש היחידה. גל הבין שיש צורך במישהו עם התמחות במודיעין באזור הים. הוא הזמין למילואים במוסד את שפע, מכיוון שידע שהוא פעל רבות בזירת ים סוף, פעם בתכנון להטביע ספינות מצריות, ופעם כשהיה קפטן של ספינה ששימשה כיסוי לפעילות של "קיסריה" נגד מחבלים שפעלו באזור תימן.

     

    שפע ולימור יצאו לסודן מצוידים בדרכונים מזויפים במאי 1980. לפני שעזבו את ישראל התברר לשפע, לחרדתו, כי בגלל טעות מחלקת התיעוד של המוסד, לימור עושה שימוש באותו דרכון מזויף, שבו שפע השתמש עשור קודם לכן. הייתה זו עוד תקלה במבצע שיכולה הייתה להיגמר באסון, ולא האחרונה.

     

    שפע ולימור, שסרקו שורת חופים במטרה לאתר מנחתים לסירות הגומי של השייטת, היו אלו שמצאו את ארוס. "הזמנו שם ארוחת צהריים, ושכרנו חדר ללילה, ואז עלה לי הרעיון", מספר שפע.

     

    ארוס היה אז כפר נופש מוזנח, שכמעט ננטש לגמרי על ידי מקימיו, קבוצת יזמים איטלקית. למרות הבטחות השלטונות, לא נסלל שם כביש שיחבר את הכפר לעיר הקרובה, פורט סודן, ולא הוקמו תשתיות מספקות. המקום פשט רגל ונותרו בו רק כמה עובדים שעבדו בשכר רעב.

     

    שפע: "חשבתי שאם אפשר להשתלט על המתקן הזה, ובאמת להביא לשם תיירים ולהפוך אותו לפנינה תיירותית, אז הוא ישמש לנו בסיס נוח, מקום עבודה וסיפור כיסוי שיאפשר לרבים מאנשינו להסתובב באין מפריע לאורך החופים".

     

    הבעיה הייתה שכדי שסיפור הכיסוי יחזיק, המוסד באמת היה צריך להפעיל כפר נופש, עם תיירים אמיתיים וצלילות אמיתיות במימי הכחול עמוק של ים סוף.

     

    שפע ולימור הצליחו לשכנע את משרד התיירות הסודני להעביר לרשותם את הכפר, כשהמיליארדר ניסים גאון, סייען של המוסד, העמיד חברת תיירות שלו לצרכי כיסוי.

     

    אלון עמנואל, איש השייטת לשעבר שהוכשר לפעילות ביחידה הימית הקטנה של קיסריה, עבד כמנהל כפר הצלילה בנביעות, כשקיבל טלפון מפתיע משפע: "אני צריך אותך הפעם לא בשביל להרוג, אלא דווקא בשביל להציל אנשים". אלון הגיע לסודן והחל להכין תוכנית מפורטת, שבה כל מה שכפר הנופש זקוק לו. נוסף על כך, הוקם "לגיון הזרים של דני", שמנה גברים ונשים עם ניסיון בצלילה והפעלת כפרי נופש, שכמעט כולם לא היו לוחמי מוסד.

     

    שפע (עם המטאטא) ולוחם שייטת (מימינו), עם עובדי הכפר. אמר ללוחם: "אני צריך אותך הפעם לא בשביל להרוג, אלא דווקא בשביל להציל אנשים"
    שפע (עם המטאטא) ולוחם שייטת (מימינו), עם עובדי הכפר. אמר ללוחם: "אני צריך אותך הפעם לא בשביל להרוג, אלא דווקא בשביל להציל אנשים"

     

    שיטת המחסום

     

    באותן שנים התקדם מבצע הבאת היהודים מסודן בשני צירים: דרך האוויר – טפטוף של עולים שנמשך עד 1985, ודרכו הגיעו לישראל כ־2,000 יהודים – ודרך הים, באמצעות צוות המוסד מכפר הנופש ארוס. לוחמי המוסד היו יוצאים מארוס למחנה הפליטים גדאריף, נסיעה של כ־450 ק"מ. צוות סייענים מקרב היהודים, שכונה ה"קומיטה", היה מארגן במחנה את קבוצת העולים המיועדים, ולוקח אותם לאזור שומם בסביבה. משם יצאו לכיוון הים. באזור הנחיתה חיכו להם לוחמי שייטת 13, שהעבירו אותם בסירות גומי לאוניית חיל הים "בת גלים", כשפניהם לישראל.

     

    הלוגיסטיקה והסיכון היו מסובכים מאוד. "מדובר על מאות קילומטרים של נסיעה מגדאריף ועד לחוף של משאיות סגורות שכאילו מובילות סחורה, ובתוכן יהודים", אומר שפע. "לאורך הדרך יש שמונה עד עשרה מחסומים של צבא סודן, ובכל אחד מהם חייל או כמה חיילים שצריך להסביר להם מי נוסע ולאן. מובן שאסור להם לראות את תוכן המשאית".

     

    שמרון: "דני פיתח שיטה ייחודית למעבר מחסומי משטרה. עשרים ק"מ לפני כל מחסום הוא היה נותן גז, ומגיע אל החיילים עם טנדר ריק. המבצעים תמיד היו בימי שישי, כי השוטרים היו אז שיכורים מעראק תמרים, משהו ששלוק אחד ממנו היה מפיל כל מערבי. דני היה ניגש למפקד המחסום, מכבד אותו בסיגריות, וויסקי, ופרנץ' טוסט, שהסודנים מאיזושהי סיבה השתגעו עליו, ומסביר לו שתכף יגיעו המשאיות שלו והוא ממהר וצריך לתת להן לעבור. ואז, כשאנחנו מגיעים, דני עמד על החבית של המחסום ועשה תנועות של בעל הבית שמכוון את התנועה, והורה לתת לנו לעבור. צריך לזכור שלא היינו חמושים, ובדיקת פתע הייתה עלולה להיות בעייתית מאוד".

     

    אוניות חיל הים והשייטת שהגיעו לאסוף את העולים, הביאו עימן ציוד עבור כפר הנופש. באחת הפעמים גילו לוחמי המוסד לחרדתם שהמנועים שקיבלו עבור סירות המרוץ נושאות כיתוב בעברית ועמלו שעות כדי למחוק אותו.

     

    המבצע הימי הראשון התרחש באוקטובר 1981, וכונה "מבצע אחים", שם שניתן לאחר מכן לכל המבצעים דרך הים. אהרון שרף: "לאט־לאט נבנתה היכולת הימית. בסך הכל הגיעו לישראל באמצעותה כ־900 יהודים".

     

    גד שמרון, שכתב על התקופה ההיא את הספרMossad Exodus , הגיע לאתיופיה בינואר 1982. תפקידו היה לרכז את היחסים עם השלטונות ולבנות מערך אספקה של ציוד ומזון. "הייתי צריך ליצור אווירה בקרב הפקידוּת המקומית כאילו אנחנו משפצים את הכפר, ובעיקר - לעשות רוח". יחד עימו הגיע רובי אביתר, לוחם שייטת לשעבר, שהיה אמור לטפל בציוד הצלילה ובסירות.

     

    ביוני 1982 פעל הכפר באופן מלא. לוחמי המוסד היו צריכים להיזהר שלא ליפול למלכודות שבגללן הוא נסגר בעבר. "כשאתה לבן ויש לך כסף בלי הגבלה, קל להיות קולוניאליסט", אומר שמרון, "אז גם כשאין דלק, ויש תור של אלף משאיות בתחנת הדלק היחידה, אתה משלם קצת, מתנהג כאדון ומיד נותנים לך להיכנס".

     

    גד שמרון על הסירה בחוף ארוס. "כשאתה לבן ויש לך כסף בלי הגבלה, קל להיות קולוניאליסט"
    גד שמרון על הסירה בחוף ארוס. "כשאתה לבן ויש לך כסף בלי הגבלה, קל להיות קולוניאליסט"

     

    כפר הנופש הלך ושיגשג. "שמע, זה אחד מאתרי הצלילה הכי יפים בעולם. גם קצינים מוסלמים מצבאות ערב־הסעודית, תימן וג'יבוטי שחיפשו מקום לנוח בו ולשתות אלכוהול חופשי, הגיעו לשם", מספר שפע. את מה שהסודנים לא ידעו לספק, הביאו אנשי המוסד מהמחסנים של צה"ל: מזון, גנרטורים, סירות, ציוד צלילה, מזגנים (של תדיראן, שהוחלף להם הכיתוב ב"אייר לוקס מייד אין קליפורניה") ועוד.

     

    מהר מאוד התברר שיש צורך ביחידה מיוחדת שתנהל את הכפר בחלק הגלוי שלו. לימור בחר שלוש נשים, אחת מהמוסד ושתיים מ"לגיון הזרים"– אילנה, גילה ויולה. הן ניהלו את הכפר וסגרו עסקה עם חברת תעופה סובייטית שהפעילה קו לחרטום מאמסטרדם דרך סופיה, "לפני שהאירופאים הגיעו לכפר, הם היו בטוחים שזה הולך להיות תנאים של עולם שלישי, ופתאום – חדרים ממוזגים, צלילות עם מדריכים סופר־דופר. אוכל נפלא. בערב וואצה־וואצה, ריקודים ושתייה. המקום היחיד בסודן לאדם הלבן לשבת ולהרגיש שהוא לא באפריקה", מתרפק שמרון.

     

    שפע שימש ראש צוות המדריכים בכפר: "את המבצעים ניהלנו בלילה, אז בימים יצאתי לצלול עם התיירים. השהות בכפר הייתה כיף נטו. לפי מתווה המבצע, החליפו צוות כל שלושה חודשים, אבל החבר'ה לא רצו לחזור הביתה. כולם רצו להישאר שם. מה רע? חוף ים, צוללים, חתיכות מדהימות. סוכן נסיעות יהודי שוויצרי פירסם את האתר שלנו והייתה היענות אדירה".

     

    הכפר הפך רווחי בתוך זמן קצר, "וזה יצר בעיה למוסד שרגיל להפסיד כסף על מערכי כיסוי. בהנהלת החשבונות במטה לא ידעו איך לרשום את זה", אומר שמרון.

     

    אנחנו מרגלים

     

    פעילות המוסד בסודן, אומרים כל השותפים למבצע, התאפיינה בשילוב שאינו טיפוסי לארגון, של "אלתור, חלטור, בלגן, ביצים ענקיות והמון־המון מזל", בלשונו של אחד מהלוחמים. רק בנס הדברים לא הסתיימו באסון כבד. "אחד מלגיון הזרים, צוללן מאילת, אמר לי פעם תוך כדי המבצע: תגיד לי, ככה המוסד עובד?" מספר שמרון. "יצאנו לדרך בלי פקודות מבצע, הכל בסגנון חסמבה. לקחו פה סיכון מאוד גדול וזה הצליח. ההבנה במטה הייתה שצריך לשבור את כל החוקים כדי להגיע ליכולת מבצעית במדינה כה בעייתית".

     

    דוגמאות יש למכביר. שמרון ואביתר קיבלו רכב מאנשי המוסד בחרטום כדי לנסוע לארוס, והוזהרו: "אל תעצרו בדרך, תמשיכו הלאה עד חיאר, ואז תעצרו לנוח ולאכול". שמרון ואביתר צייתו. זמן קצר אחרי שהתיישבו לאכול משהו בחיאר, הבחינו בשוטר שהצביע עליהם. עד מהרה מצאו את עצמם מוקפים בשוטרים וחיילים. התברר שכמה ימים קודם לכן, אנשי מוסד אחרים שנסעו באותו רכב, לא עצרו במחסום, ואותו שוטר שזיהה את הרכב, ירה עליו. במקום לקבל הוראה לא לעצור בחיאר בשום אופן, שמרון ואביתר קיבלו הוראה הפוכה. השניים נלקחו באיומי נשק לחקירה שהתנהלה באנגלית. רק תושייתם והעובדה ששמרון דובר ערבית, ולכן הבין את רוב מה שהחוקרים דיברו ביניהם, הצילו אותם מעינויים קשים ואולי יותר מזה.

     

    אחרי כשנה וחצי כמעט אירע אסון במבצע ימי. שורה של תקלות הובילה לכך שאנשי המוסד לא מצאו את היהודים שהיו צריכים לחלץ והתעכבו ארוכות. כשהשיירה הגיעה לחוף סוף־סוף, הבחין בה מארב מקרי של צבא סודן לאיתור מבריחים. הסודנים ראו את המשאיות פורקות אנשים, ואז סירות מגיעות מהים ומעמיסות אותם. מכיוון שהאנשים על הסירות – לוחמי השייטת – היו חמושים, הסודנים היססו להיכנס לעימות, עד שנותרה רק סירה אחת על החוף. הם החלו לירות, והקיפו את לימור ואנשיו בנשק שלוף.

     

    אבל לימור, באומץ לב ובקור רוח, החל לצעוק שזוהי פעילות תיירותית שזוכה לתמיכה מצד הרמטכ"ל הסודני, חבר שלו. הביטחון העצמי, כמו בהרבה מהאירועים הללו, היה זה שהכריע. המפקד הסודני פחד שלימור יתלונן עליו, הורה לחיילים להוריד את הנשק ועזב את המקום. למרות הסוף הטוב, הגיעו בארץ למסקנה שהמבצעים הימיים מסובכים מדי, ויש למצוא דרך אחרת. באותה תקופה הוחלף לימור ביריב גרשוני, גם הוא מחותמי מכתב העשרה. הפתרון החדש שנבחר היה מילוט אווירי.

     

    אנשי המוסד חיפשו ומצאו אתר שאפשר להכשיר אותו לנחיתה של הרקולס. פעמיים חולצו כך קבוצות יהודים, אבל הטייסים דיווחו שהמסלולים משובשים, והודיעו שהם לא מוכנים יותר לטוס עד שטייס מטעמם יכשיר אותם. במוסד התווכחו אבל בחיל האוויר התעקשו, ולבסוף נשלח טייס ההרקולס ב', להכשרה קצרצרה בפעילות חשאית. הוא התבקש לדבר כמה שפחות ולתת לקצ"א שאליו התלווה, לנהל את העניינים. השניים נחתו בחרטום. כדי להגיע לארוס היה עליהם לנסוע כ־1,500 ק"מ על הכביש הבין־עירוני היחיד עד אז בסודן. אלא שלאורכו לא היו תחנות דלק, ומי שרצה לצאת לדרך נאלץ לרכוש מראש דלק אצל אחד הספסרים בבירה.

     

    הטייס והקצ"א הגיעו למוכר דלק שעבד עם הישראלים, כמובן מבלי שידע מהי זהותם האמיתית, והמתינו למכלי הדלק שלהם. בחדר ההמתנה ישב אדם נוסף, שאף הוא חיכה למכלים. הטייס ב' שמר על שתיקה, כפי שהתבקש, אבל הקצ"א פתח חיש מהר בשיחה עם האדם שלצידם. "מאיפה אתם", שאל אותם האיש באנגלית. הקצ"א נקב בשם המדינה האירופית שאת מסמכיה המזויפים נשאו.

     

    "ומה אתם עושים בחיים?", שאל האיש.

     

    "אנחנו מרגלים", ענה הקצ"א. הטייס חשב שהוא לא שומע טוב, וכמעט נחנק.

     

    "מעניין", אמר האיש. "אפשר לשאול עבור מי אתם מרגלים?"

     

    "בוודאי", ענה הקצ"א, "אנחנו מרגלים עבור המוסד הישראלי".

     

    ב' בקושי הצליח להחזיק את עצמו. "אהממ, שמח לפגוש אתכם", אמר האיש.

     

    "ומה כבודו עושה?" המשיך הקצ"א בחיוך. "תראו, איזה צירוף מקרים", ענה האיש, "גם אני מרגל. עולם קטן".

     

    "מדהים", התפעל הקצ"א, "ועבור מי אתה מרגל?"

     

    "זה באמת מדהים", אמר האיש, "כי גם אני מרגל של המוסד הישראלי".

     

    הטייס לא ידע את נפשו. "יצאת מדעתך?" שאל־אמר בכעס לקצ"א ברגע שנשארו לבד. הקצ"א פרץ בצחוק. התברר שהאדם הנוסף היה גם הוא קצ"א של המוסד, שהזדמן למקום במקרה, והשניים החליטו במנוד ראש לעבוד על הטייס החרד.

     

    אדמה חרוכה

     

    בינתיים, במחנות הפליטים נוצר צוואר בקבוק: כמות היהודים שהמתינו שם לחילוץ, הייתה גדולה הרבה יותר מזו שבה המוסד יכול היה לטפל. במחנות שררו רעב ומחלות, והתבצעו מעשי אונס, שוד וביזה. בעדה האתיופית מעריכים כי מתוך עשרים אלף איש שהתחילו את המסע הזה לארץ מתו 4,000 בדרך. לדעת שמרון, שיושב כיום בוועדות זכאות של בני הקהילה למעמד אסיר ציון, נהרגו 1,400 איש.

     

    השאלה האם המבצעים המסוכנים היו אכן חיוניים, במיוחד נוכח מבצע שלמה, שבו יהודי אתיופיה עלו לארץ בדרך המלך, דרך נמל התעופה של אדיס־אבבה – לא עלתה אז. מבצע משה נמשך מנובמבר 1984 ועד שנחשף בינואר 1985. "בדרך הזו הועלו לישראל כ־6,000 יהודים, עד להדלפת מידע שחייבה אותנו להפסיק הכל", אומר שרף, "העברנו הודעה ליהודים בגונדר להפסיק לבוא לסודן, אבל הם המשיכו לצאת למדבר. התברר לנו שיש במחנות המון יהודים שצריך להוציא". ישראל פנתה לסגן נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, שסגר עוד עיסקה עם נומיירי ושיגר צי של הרקולסים לאסוף את היהודים שנותרו. המחנות לא נותרו ריקים מיהודים לזמן ארוך. אלה המשיכו להגיע אבל אז נומיירי הודח, הלובים הוזמנו לחקור וגילו את השלוחה של המוסד בחרטום.

     

    ימים ספורים לאחר שלוחמי המוסד עזבו את סודן בארגזים, התקבל במטה בארץ מידע מדאיג נוסף: כוחות סודניים ולוביים נמצאים בדרכם לארוס. המטה החליט לא לקחת סיכון. "היו שם שבעה או שמונה ישראלים", מספר שרף, "והם קיבלו הוראה לעזוב מיד".

     

    בחשכת הלילה נשלח לשם מטוס הרקולס והחזיר לארץ את אנשי הכפר הישראלים, כולל המנהלת אילנה ומפקד המבצע גרשוני, שהתקבלו בהתרגשות במטה המוסד. למחרת הגיעו הסודנים והלובים לכפר, לחפש את הישראלים. "אני מקווה שהם התייחסו יפה לנופשים", אומר שמרון.

     

    זמן קצר לאחר מכן קיבל שרף את הפיקוד על אגף "ביצור" מאפרים הלוי. "הוא אמר לי, 'אני מצטער אבל משאיר לך אדמה חרוכה". ואכן, אחרי שריפת הבסיסים והכיסוי והמילוט החפוז מחרטום וארוס, המוסד היה ב"אווירה של טראומה. ליקקנו את הפצעים על מה שקרה".

     

    החששות לחזור לפעילות בסודן היו כל כך כבדים, עד שרק באביב 1986 הסכים שרף כי נבנה מבצע בטוח מספיק לשלוח לוחם אחד למחנות הפליטים כדי לבדוק מה מצב היהודים שם. "התברר לנו שיש שם מאות יהודים לפחות, וצריך להוציא גם אותם", הוא מספר. לצורך כך, בנה שרף מערך וסיפור כיסוי חדשים.

     

    בפברואר 1987, נחתו שוב ההרקולסים במדבר, והמבצעים האוויריים נמשכו, עד שבמארס 1990 אירע אסון: בעקבות הלשנה, נלכדו טספה אימר ודסה ארמיאס, שניים מאנשי הקומיטה, קבוצת הסייענים של יהודי אתיופיה במחנות הפליטים, בידי המודיעין הסודני. אחרי עינויים קשים, הוחלט להוציאם להורג. "זה היה ביום שישי בערב", זוכר שרף, "הקמ"ן שלי, שומר מצוות, מתקשר ואומר בקול מבשר רעות: 'תשמע, אהרל'ה, אם אני ביום שישי במשרד, תבוא גם כן'".

     

    במוסד חיפשו כל דרך להציל את השניים ממוות ודאי, אם בעינויים, או אל מול כיתת יורים. שרף: "פנינו לסי־איי־איי, לאיטלקים ולצרפתים, וכולם השיבו פנינו ריקם". דוד קמחי, לשעבר סגן ראש המוסד, הציע לפנות לטייני רולאנד, איש עסקים בריטי שנוי במחלוקת, בעלים של חברה שרכשה את כל יבול הכותנה מסודן. רולאנד נרתם מיד.

     

    בעשר בלילה, יום לפני ההוצאה להורג, נחת רולאנד בחרטום ונפגש עם עומר אל־באשיר, שליט סודן. "אלה סוכנים ציוניים והם יקבלו מה שמגיע להם", פסק באשיר נחרצות, אבל רולאנד לא נכנע. בפגישה השנייה באשיר נשבר ואמר: "חצי־חצי. אחד תיקח ואת השני נהרוג". ושוב רולאנד לא אמר נואש, ואיים על באשיר בחיסול הכלכלה של ארצו. מנגד, הבטיח לו טובות הנאה מופלגות אם ייאות, ו"בארבע בבוקר הביאו את שתי האלונקות עם שני החבר'ה האלה למטוס", מספר שרף. "הם היו במצב זוועתי. לא יכולנו שהמשפחות שלהם יראו אותם כך. רולאנד טס ממילא דרך ניירובי, אז ביקשנו ממנו שיוריד אותם שם, והטסנו לשם צוות רפואי שטיפל בהם שלושה שבועות עד שחזר להם צלם אנוש ויכולנו להחזיר אותם לישראל".

     

    חשיפת אנשי הקומיטה סתמה למעשה את הגולל על מבצעי העלייה דרך סודן. ב־1989 החלה נהירה של יהודים מרחבי אתיופיה לשגרירות ישראל באדיס־אבבה. ב־24 במאי 1991 החל מבצע שלמה. בעוד כוחות המורדים מכתרים את אדיס הבירה, רוכזו העולים בחצר השגרירות ובתוך 48 שעות הוטסו לישראל 14 אלף יהודים אתיופים.

     

    "הגיבורים האמיתיים בכל הסיפור הזה הם היהודים האתיופים ולא אנשי המוסד", מסכם גד שמרון. "הסבל שהם עברו בדרך להגשים את חלום העלייה הוא בלתי ניתן לשיעור. ישראלים לא היו עומדים בזה".

     


    פרסום ראשון: 24.07.19 , 22:59
    ידיעות אחרונות