קוראים מודאגים מאוד הציפו אותי בשאלות. בשבוע שעבר כתבת, אמרו, שלהשקעות בתחבורה, תקשורת, חינוך ובריאות יידרשו מאות מיליארדי שקלים. ורמזת שהכסף יבוא מהכבדת נטל המסים. אז מה אתה מציע, שאלו, ששרי האוצר הבאים יתנפלו על הברוטו שלנו, יורידו את רמת החיים שלנו — האם זה הפתרון?

למזל כולנו, השבתי לקוראים, זה לא "הפתרון". הכסף הציבורי הגדול הנחוץ לפיתוח התשתיות, העלאת הפריון וסגירת הפיגור מול המדינות שאנחנו רוצים להיות כמותן נמצא בהישג יד ויכביד אך במעט על התקציב המשפחתי הממוצע. ליתר דיוק הוא מצוי עמוק מתחת לפני הים, במאגרי הגז הטבעי של ישראל. בזכות שני אישי ציבור אמיצים, ומושמצים, שר האוצר לשעבר ושר התשתיות עכשיו יובל שטייניץ ופרופ' לכלכלה איתן ששינסקי, יעמדו בשנים הבאות לרשות המדינה סכומי כסף גדולים מאוד: המסים השונים שישלמו לקופתה החברות המפיקות גז טבעי, ואולי יפיקו גם נפט ממעמקים.

ביוני לפני שש שנים הציג נגיד בנק ישראל דאז פרופ׳ סטנלי פישר את התחזיות של בנק ישראל להכנסות המדינה הצפויות מהרווחים של החברות המפיקות והמפתחות שדות גז טבעי. בשנים 2013 עד 2032 היו אמורות ההכנסות הללו להגיע, במצטבר, לכ־100 מיליארד דולר, מהם 77 מיליארד דולר מההיטל המיוחד על רווחי היתר שמקורו בהמלצות ועדת ששינסקי (״מס ששינסקי״) והשאר מתמלוגים ומסי חברות. עדכון התחזית למציאות עכשווית מביא את אומדן המסים מתעשיית הגז הטבעי ל־90 מיליארד דולר (320 מיליארד שקל במחירי היום) "בלבד" בתריסר השנים הקרובות, עד 2032. די והותר לממן את מלוא ההשקעות הציבוריות הנדרשות בתשתיות.

והבעיה? הבעיה שהכסף הענק הזה לא יועד כלל למטרות אלו. לפחות חצי ממנו – כשני שלישים מההכנסות מ"מס ששינסקי", 40 מיליארד דולר במצטבר — מיועדים מראש להפקדה ב״קרן אזרחי ישראל״ המיוחדת שתמיר את השקלים לדולרים ותרכוש בחו"ל אג"ח של ממשלות זרות. רק בחו"ל. היתרה תועבר לתקציב הממשלה השוטף ותיבלע בו. כמו מסים אחרים.

״קרן אזרחי ישראל״ הוקמה ביולי ב־2014, מכוח חוק שאושר בכנסת. מטרתה הוגדרה כך: "הקרן תנהל את הכנסות המדינה (ממס ששינסקי) בראייה כלכלית ארוכת טווח לשם השאתם וכדי לאפשר את המשך קיומה לדורות הבאים״. כדוגמה לתקנות הקרן שימשו הקרנות הממשלתיות הריבוניות במדינות עשירות המבקשות לשמר נתח מהעושר לדורות הבאים, במיוחד נורווגיה וסינגפור.

רק שישראל היא לא נורווגיה ולא סינגפור: רמת התשתיות ופריון הייצור אצלנו נמוכים בעשרות אחוזים משתי מדינות אלו. ההשקעה הציבורית המשתלמת ביותר והכדאית ביותר לדורות הבאים של ישראלים היא לכן כאן, בישראל, בתחומים שההזנחה בהם זועקת לשמיים. רכבות עירוניות ובינעירוניות, קווי אוטובוסים חשמליים, רימזור חכם, מעברים תת־קרקעיים להולכי רגל, מחלפים וכיכרות, תשתיות תקשורת מהירה ורחבת פס לכל בית ולכל כיתה, מיחשוב המגזר הציבורי הגווע ממחסור בחדשנות, בניית בתי חולים חדשים ובתי ספר חדשים, הרחבה של פקולטות לרפואה ולאחיות, הכשרה והסבה מקצועית לעובדים בסכנת אבטלה טכנולוגית, סגירת תחנות כוח פחמיות, בנייה ציבורית להשכרה, שינוי מעמד הפעוטונים והגנים לגיל הרך ועוד השקעות הנחוצות להפיכת ישראל למדינה שהדור הצעיר רוצה לחיות, לעבוד ולהתקדם בה. בכל מקרה, בנק ישראל יוכל להתערב ולקנות מטבע חוץ, כפי שקנה כ־13 מיליארד דולר עד סוף 2018 כדי לקזז את ההשפעות העתידיות של יצוא הגז הטבעי על ייסוף השקל.

עד כה הצטברו ב"קרן אזרחי ישראל" כמיליארד שקל, אך כמקובל במקומותינו טרם אוישו מוסדות הניהול שלה. בחוק מ־2014 נלקחה בחשבון האפשרות של "אירוע בעל השפעה שלילית חריגה על כלכלת ישראל" שיצדיק הלוואה מיוחדת מהקרן לממשלה. מצב התשתיות המוזנחות הוא בדיוק האירוע הזה, וחמור ממנו שבעתיים. יש, לפיכך, לשריין את כל הכנסות המדינה מגילוי מאגרי גז טבעי – לא רק את מלוא התקבולים מ"מס ששינסקי" – להשקעה במטרות מקומיות בלבד. למשל למימון שלושה קווי מטרו האמורים לבטל את מצוקת התחבורה במרכז הארץ.

כשנגיע סוף־סוף לרמת החיים הציבורית ולאורח החיים החברתי והאישי של תושבי נורווגיה וסינגפור, נתחיל להשקיע את כספי "קרן אזרחי ישראל" באיגרות חוב של ממשלת ארה"ב ולממן את הגירעונות של אמריקה. עד אז, אין אפיק נכון יותר כלכלית וחברתית מהפנייתם להשקעה ציבורית מקומית – כולה לטובת הדורות הבאים.

הנס בתחילתו

יגאל לנדאו, מנכ"ל שותפות האנרגיה רציו, שמחזיקה ב־15% ממאגר הגז הטבעי לווייתן וצפויה לשלם מסים והיטלים בשיעור של 62% מרווחיה, שופע אופטימיות. להערכתו הגז מלווייתן יתחיל לזרום — כעשור אחר התגלית — בראשית השנה הבאה. לנדאו: "עד כה הושקעו בפיתוח לווייתן יותר מ־4 מיליארד דולר, הכל כסף פרטי־עסקי. אף שקל מהמדינה. אבל זו רק ההתחלה. אנחנו מפעילים לעת עתה את השלב הראשון בניצול המאגר, כחצי מכמות הגז המצויה בו, באמצעות אסדה המוצבת על קרקעית הים כ־120 ק"מ מהחוף, כדרישת הממשלה. בעתיד הלא רחוק נכפיל את היקף ההפקה. במעמקי המים הכלכליים של ישראל בים התיכון מתחבאים מאגרי גז טבעי עצומים נוספים, פי 3 עד פי 4 ממה שכבר נתגלה — לא כולל נפט. זו אינה דעה פרטית שלי, זו הדעה המקצועית של גיאולוגים בינלאומיים מובילים, של משרד האנרגיה האמריקאי ושל משרד התשתיות הישראלי".

מתחת למרבצי הגז הטבעי נמצא את הנפט?

"אצלנו ואצל השותפים שלנו בלווייתן, דלק ונובל אנרג׳י, יש נטייה להתחיל בקידוחי נפט באתר. מצאנו שם גז מהסוג המבשר על הימצאות נפט. בנוסף אנחנו מחפשים נפט בגינאה שבאפריקה, בשותפות עם אקסון הענקית".

ובכל זאת, המכרז הראשון על זיכיונות לחיפושי גז ונפט אחרי לווייתן נכשל, ולמכרז הנוכחי ניגשו חברות זרות קטנות יחסית, בשיתוף ישראליות, כולל אתם. הענקיות לא באופק.

"אמת, לא רואים מבול של חברות אנרגיה זרות מציף את הארץ. הן עדיין מהססות לבוא, ולא בגלל חשש מתגובה של מדינות הנפט הערביות אלא מחשש שמא ממשלת ישראל אחרת עם שרים אחרים תחליט לשנות מהיסוד את כללי המשחק בענף המבוסס על השקעות והסכמים לשנים רבות קדימה. קידוח ממוצע במים עמוקים עולה לפחות 100 מיליון דולר העלולים לרדת לטמיון. סיכויי ההצלחה המסחרית לא גבוהים משליש. תוסיף את המס המיוחד על הרווחים, את התקנה המחייבת כל מאגר חדש למכור נתח משמעותי מהגז לשוק המקומי גם כשאין ביקוש ואת הסיכונים הפופוליסטיים, והנה לך הסבר לאופק הים הנקי מאסדות קידוח. חוץ משלנו".

יש די קונים לגז מלווייתן? מצרים וירדן עדיין מעוניינות לקנותו?

"בהחלט. הביקוש לגז טבעי צפוי לגדול אצלן בשיעורים חדים. לווייתן לא רק חתומה על חוזה רב־שנתי לאספקת גז טבעי למצרים ב־7.5 מיליארד דולר. אנחנו, רציו, קיבלנו גם אישור להשתתף שם בקידוחים וחיפושים של גז ונפט. ההנהגה הנוכחית של מצרים הציבה את הצמיחה בראש סדרי העדיפויות, עם דגש מיוחד על תעשיות עתירות אנרגיה. מצבה של ירדן אף קשה יותר: יצוא גז מצרי זול אליה הופסק אחרי נפילת משטר מובארק ובממלכה השתרר מחסור שלא יתואר בחשמל, החונק את המשק ואת האוכלוסייה. תעשיות שלמות בירדן עברו לשימוש בגנרטורים, נסוגו דורות אחורה. מפעלי תעשייה באירביד, המעסיקים מעל רבבת עובדים, מושבתים תכופות בגלל המחסורים בחשמל ומים. מימוש החוזה איתנו לרכישת גז טבעי ב־10 מיליארד דולר דרוש אפוא לירדן כאוויר לנשימה".

יש סיכוי למכירת גז טבעי ישראלי לאירופה, דרך צינור תת־ימי ארוך?

"יש יותר מסיכוי. חברת הייעוץ האיטלקית שהאיחוד האירופי בחר לבחינת ההיתכנות הכלכלית של הפרויקט מציעה לחלק את הצינור הים־תיכוני למקטעים אחדים, כל מקטע באורך סביר מבחינה טכנית וכלכלית. זה עושה את ההשקעה הגדולה בצינור, כ־4 מיליארד דולר, לכדאית. ישראל אמנם לא יכולה להחליף את רוסיה כספקית עיקרית של גז טבעי לאירופה, אבל היא יכולה לצמצם את תלותה המסוכנת במקבלי ההחלטות במוסקבה. בארץ כבר חתמה לווייתן על חוזי אספקה עם תחנות כוח פרטיות ולשנתיים הקרובות עם חברת חשמל".

ועד אז המחיר יישאר מופקע?

"המחיר לא מופקע. הוא נקבע במתווה הגז ל־4.8 דולרים ליחידת אנרגיה מגז טבעי. נכון שבשוק לעסקאות מזדמנות אפשר לקנות בקיץ עודפים של גז טבעי יותר בזול, אבל בחורף המחיר כבר הרבה יותר גבוה. נסה לקנות גז בדצמבר בוורשה. שוק מזדמן הוא לא אופציה למשק הישראלי".

לנדאו, מהנדס במקצועו ומנהל רגוע העומד כרבע מאה בראש השותפות רציו, עובד במבנה משרדים ברחוב יהודה הלוי בתל־אביב, מול חניון ציבורי רועש ומאחורי חפירות הרכבת הקלה. לשאלתי מדוע מפעלי תעשייה כה מעטים חוברו עד עכשיו לרשת הגז הטבעי הוא עונה בנימה של ייאוש שקט: "זו שוב אותה ביורוקרטיה מקוללת, אותם שיבושים לא ברורים בסבך היחסים בין החברה הממשלתית להולכת הגז לבין מאות העסקים הממתינים לו בדריכות". המשק, הוא מוסיף, מפסיד מיליארדים.

הגז הטבעי מהקידוחים הקיימים כבר הביא לחיסכון שנתי של 6 עד 7 מיליארד דולר ביבוא חומרי אנרגיה, כ־50 מיליארד דולר בשבע שנים. זו תרומה נטו לתוצר ולרמת החיים שלנו. אבל איפה המיליארדים שחברות הגז הטבעי היו אמורות לשלם כמסים ותמלוגים למדינה? איפה "מס ששינסקי"?

"המיליארדים הרבים בדרך לקופת המדינה. לפי התחזיות שהכנו ברציו, המאגרים תמר ולווייתן ישלמו ב־2021 תמלוגים ומסים, כולל מס חברות, ב־5 מיליארד שקל – וזה עוד לפני שלווייתן תחויב לשלם 'מס ששינסקי' כלשהו. אחרי החזר ההשקעה הפרטית, הכנסות המדינה ממיסוי הגז הטבעי יזנקו מדי שנה". אני רק מקווה, מוסיף יגאל לנדאו, שהמדינה תדע להשתמש בהכנסות הללו בתבונה ולטובת הכלל.

תקווה שביקשנו לתרגם להמלצה מעשית בקטע הקודם.

הזול שהפך ליקר

נניח שאתם נוסעים באוטו בכביש בינעירוני וניידת משטרה עוצרת אתכם. נניח ששוטר מנומס מאוד מבקש מכם לעבור בדיקת ינשוף כדי להיווכח אם שתיתם אלכוהול בכמות מוגזמת. נניח שהבדיקה מגלה שלא לגמתם מאומה. נניח שהשוטר אומר לכם, תודה רבה, אתם נקיים מכל חשד. אבל כדי שאשחרר אתכם לדרכם, עליכם לשלם לנו תמורת הבדיקה, 85 שקל ו־20 אגורות. סליחה, אתם עונים בכעס, מה פתאום לשלם על בדיקת כשירות נהיגה שלא ביקשנו ועברנו ללא רבב? מתנצל, עונה השוטר – אך אם לא תשלמו עמלת בדיקה, לא תוכלו להמשיך לנהוג.

סיפור דמיוני מופרך? דמיוני ביחס למשטרת ישראל, ממשי ביחס לדואר ישראל. ומעשה שהיה כך היה. בחנויות למכשירי כתיבה בארץ כמעט לא מוכרים עטים נובעים (ידידותיים לסביבה) טובים וזולים. מדי פעם אני מזמין אחד בחו"ל. לפני כחודש הזמנתי עט נובע מחנות ביפן, במחיר של 1500 ין, כ־14 דולר. סכום נמוך הפטור ממס ומכס. המשלוח לישראל הוגבל לדואר בינלאומי מהיר. בלית ברירה שילמתי מעל 20 דולר.

הופתעתי לכן לקבל מדואר ישראל מסרון שעליי לשלם עוד 35.10 שקל (שלושים וחמישה שקלים ועשר אגורות) כדי לקבל את ״הפריט החייב בתשלום״. שילמתי באפליקציה. באיחור קל של יום העט הגיע הביתה עם שליח ועם חשבון. הסתבר ממנו שלדואר ישראל זכות לגבות ״עמלת הצהרת יבוא מקוצרת לפריט פטור מזדמן״. לא היה לי מושג מה זה; הדבר נשמע כסתירה פנימית ו/או גיבוב מילים. עמיתי מהעיתון פנה לדואר וזכה לקבל את התשובה הבאה: ״הפריט הוזמן בדואר בינלאומי ולכן יש עמלת שחרור ממכס בגובה של 35 שקל ללא קשר למחיר המוצר".

ללא קשר למחיר המוצר, אם הבנתי נכון, משמעו שעליי לשלם לדואר ישראל עמלת שחרור ממכס ומע"מ גם כאשר מההתחלה ברור (למשלוח צורפה הצהרת שווי מפורטת של החנות היפנית, באנגלית, על 1500 ין) שאין מכס ואין מע"מ? רעיון נפלא, באמת. הנה הצעה ליישום נוסף שלו: מוכס עוצר אותנו במסלול הירוק בכניסה לארץ, שואל אם יש מה להצהיר, בודק ומוודא שאמת דיברנו ואין מה להצהיר — ובכל זאת לא מרשה לצאת עד שנשלם לו 35.10 שקל "עמלת הצהרת יבוא לפריט פטור ממכס". באפליקציה, בבקשה. כך אפשר לחייבני לשלם גם "עמלת פטור מקנייה" על נעליים שמדדתי ולא קניתי ובקבוק קולה שלא שתיתי.

35.10 שקל הם לא כסף גדול. לא ביג דיל. ועדיין תמהני למה נדרשתי לשלם מס יבוא אפקטיבי של 69% על פריט שמחירו 51 שקל ולכן הוא פטור, לפי חוק, מכל מס.

נראה שלא רק אני תהיתי. על טופס החשבונית של הדואר מישהו צייר בטוש שחור סימן שאלה גדול. תודה, אלמוני או אלמונית.