הוי ארצי, מולדתי

אני מחבב את מדורי המכתבים למערכת בעיתונות המודפסת. בעיניי הם הגרסה התרבותית של הטוקבקים באינטרנט. לפני כמה ימים התפרסם במדור המכתבים של "הארץ" מכתב שכתבה קוראת ששמה רות מור ועניינו המשורר שאול טשרניחובסקי.

הגברת מור ציינה שכבר עברה את שנתה ה־80, ותיארה פגישה שהייתה לה עם טשרניחובסקי כשהייתה תלמידת כיתה א'. הוא היה גם רופא של בתי ספר, ובא לבית ספרה לבדוק את התלמידים, והיא זוכרת אותו כ"איש גדול ממדים, עם שפם ענקי, ממש מפחיד". ד"ר טשרניחובסקי הורה להם לחשוף את פלג הגוף העליון - כמו שרופאים מבקשים לפעמים - וגברת מור נזכרת: "אני עומדת לפניו די מבוהלת, והוא, ללא אומר ודברים, מניף את ידו על הגופייה שלי, שהייתה כבר די דקה מרוב כביסות, והגופייה המסכנה נחתכת לשתיים. וזה היה אמור להביע: לא שמעת שאמרתי להוריד את הגופיות?!"

הפגישה הזאת, היא כתבה, "גרמה לי ממש לטראומה". ומדוע נזכרה בה עתה, אחרי 80 שנה? כי לא מזמן הזדמן לידיה שטר של 50 שקל, והיא ראתה עליו את דיוקנו של טשרניחובסקי, ובלשונה, "את הרופא שמפחיד ילדים קטנים וגרם למשפחתי הוצאה מיותרת של קניית גופיה מתוצרת 'אתא'".

לא חלפו יומיים, ובאותו מדור עצמו התפרסם מכתב של קורא ותיק אחר, ושמו אורי נצר. גם מר נצר נבדק על ידי ד"ר טשרניחובסקי כשהיה תלמיד בבית ספר, אבל הוא זוכר אותו כאדם חביב מאוד. דא עקא, הוא הוסיף שטשרניחובסקי היה חשוך ילדים, ויומיים אחר כך שב והופיע המשורר באותו מדור, והפעם במכתב של הקורא ד"ר יוסי שובל, שתיקן למר נצר וציין שלטשרניחובסקי הייתה בת ושמה איזולדה.

כיוון שנהניתי מהמכתבים האלה, החלטתי שאכתוב גם אני מכתב באותו עניין, אבל למערכת של "ידיעות אחרונות". אמנם, ד"ר טשרניחובסקי מעולם לא בדק אותי (אני משער שהדבר קשור לכך שנולדתי חמש שנים אחרי מותו) אבל היה דמות משמעותית גם בחיי, כי גם אמא שלי פגשה אותו כשהייתה תלמידה בת שש או בת שבע, וגם ההתרשמות שלה ממנו הייתה עזה, אבל שונה לגמרי - היא התאהבה בו.

הוא בא אז לביקור בנהלל, והיא נבחרה להיות הילדה שתגיש לו את זר הפרחים שבית הספר הכין לו. הוא הודה לה, רכן ונשק על לחייה, וכמו שהיא עצמה סיפרה - "וזהו. התאהבתי בו". כשהייתי ילד, כל אדם שמצא חן בעיני אמא שלי נראה בעיניי מיותר לגמרי. וכבן הדור השני לנפגעי טשרניחובסקי, ניסיתי להדחיק את העובדה שבהיותה בת שש או בת שבע, היא התאהבה בגבר נשוי, מבוגר ובעל אותו "שפם ענקי" שכל כך הפחיד את גברת מור. אבל עכשיו הכל שב וצף, ואולי טוב שכך, כי אני מבין שלטשרניחובסקי הייתה היכולת להטביע חותם בנפשן של ילדות קטנות, אם כי באופנים שונים לגמרי: בעוד הגברת מור כתבה למערכת על הטראומה שגרם לה, אמא שלי העתיקה את כל שיריו למחברות שלה וידעה רבים מהם על פה. וכשמת, והיא אז כבת 16, לא הרשו לה הוריה לנסוע לתל־אביב להלוויה שלו. אבל אהבה זאת אהבה: היא ברחה מהבית ונסעה לשם בטרמפים.

ועוד אני זוכר שבבקרים, כשהייתה מעירה אותי ואת אחותי, הייתה פותחת את תריסי החלון ומכריזה: "אאוס ורודת־האצבעות אך תופע..." לא כל כך הבנו מי זאת אאוס ומה זה "אכטופה" או מה שלא יהיה. רק מאוחר יותר התברר לנו שאאוס היא אלת השחר היוונית, המוורידה את השמיים בהופיעה, ושבמילים האלה נפתחו כמה וכמה פרקים מהאיליאדה והאודיסיאה בתרגומו של טשרניחובסקי.

העברת הגופה

ההיתקלות הבאה שלי בטשרניחובסקי התרחשה כשהייתי סטודנט באוניברסיטה העברית. עבדתי אז כנהג אמבולנס במגן דוד אדום בירושלים, והתיידדתי עם עובד מבוגר של התחנה, נהג ותיק ושמו ביבי (אין שום קשר). הוא היה איש כחוש ושקט שגר באחד מחדרי התחנה ועסק בתחזוקתה וברכביה. בתורנויות הלילה הייתי יורד לחדרו, לשתות קפה ולשמוע סיפורים, שאחד מהם עסק בד"ר שאול טשרניחובסקי.

ובכן, באחד מימי חג הסוכות, בשנת 1943, נאמר לאותו נהג שטשרניחובסקי מת בבית הפטריארך היווני הצמוד למנזר סן סימון בקטמון, ויש להעביר את גופתו באופן דיסקרטי לבית החולים הדסה בהר הצופים. לדיסקרטיות הייתה סיבה: הנהגת היישוב ביקשה להסתיר את העובדה שטשרניחובסקי מת במנזר נוצרי.

על מנת להבהיר את העניין, טשרניחובסקי לא התנצר ולא התנזר, אלא שכר שם חדר עם אשתו, לנשום אוויר ירושלמי סתווי וקריר אחרי התופת הקיצית התל־אביבית. אבל זאת הייתה ההוראה והנהג ביצע אותה. אם אני זוכר נכון, הוא אף הסיע את גופת המשורר למחרת מירושלים לתל־אביב, שם נקבר בבית הקברות טרומפלדור, בנוכחות אמא שלי. בקיצור, אף שלא זכיתי לפגוש את שאול טשרניחובסקי, ואף שהוא לא קרע לי גופיות, לא עשה לי טראומות, לא נשק על לחיי ולא בדק אותי - הרגשתי צורך לספר את כל האמת על יחסינו.

יש למי להצביע

אשוב לימינו אלה: הקמת "המחנה הדמוקרטי", של מרצ, סתיו שפיר ואהוד ברק, פירושה שסוף־סוף יש לשמאלנים למי להצביע. הרכב הרשימה החדשה מעיד גם על מחשבה חדשה: סתיו שפיר במקום השני - מספיק גבוה כדי להעיד על חריפות, אנרגיה ואומץ. אהוד ברק במקום העשירי - מספיק נמוך כדי להעיד על ביטחון עצמי ועל אופטימיות, אך גם יצירת מרווח בינו לבין כל מי שחוששים ממנו או נוטרים לו. בהצלחה.

אשר למפלגת העבודה ולאיחוד שהתאחדה עם אורלי לוי־אבקסיס, אני יכול לומר רק זאת: זהו המקרה הראשון בהיסטוריה של מתאבד שמבצע בעצמו וידוא הריגה. בהצלחה גם לכם.