אימה בים הקריבי

הכל התחיל מחלום ילדותי – לשוט באונייה הגדולה בעולם. לא ברור מאיפה הגיע החלום הזה, אולי משנאה לסרט "טיטניק" ורצון להוכיח שזה לא כל כך קשה להתחמק מקרחון והם פשוט היו עצלנים. אולי זיכרונות מודחקים מהמסע שעבר על מרקו באונייה בדרך למצוא את אמא שלו, או שברי סיפורים של סבתא על השיט הקשה ללא בופה מקונסטנצה לפלשתינה. ואולי זה בעצם חוסר הרצון לשבת בסלון עם שני תינוקות כל חופשת הפסח. בכל מקרה, החלטנו להגשים את החלום ולצאת לקרוז בקריביים החמים. רק אנחנו ושני התינוקות הג'ינג'ים שלנו בחיתולים: פיניקס (כמעט שנתיים) ובלוז (חצי שנה).

הלם קרב

הקרוז יוצא ממיאמי, אבל מה שנטוס ישירות ויהיה קל?! טסנו לניו־יורק, משם לאורלנדו לבקר בכל הפארקים האפשריים ומשם ברכב למיאמי. פעם הם היו שקופים בשבילנו – לא ראינו את האנשים האלה שהגיעו עם תינוקות לטיסה. היום אנחנו כבר מזהים אותם בשדה התעופה – אנשים עם מבט חלול בעיניים, שראו כבר את הצד השני וחזרו, עומדים סביב המסוע ומחכים למסוק חילוץ (אם במסוק יישבו סבא וסבתא שיאספו את הילדים, זה יהיה מושלם). הם לבד שם. כמו פליטי מלחמה ששבו מהקרב הקשה בחייהם. אחד נושא על כתפיו ילד לבוש כספיידרמן, אחר מחזיק ילדה גדולה מדי ישנה, אחת עם כתמים של טונה ושוקולד על הג'ינס, אחד עם כתם פליטה לבן על הכתף. אנחנו מזהים אחד את השני ומהנהנים כמו חברים במועדון סודי. כולנו בילינו שעות ארוכות בחשכה במעברים שליד השירותים במטוס, במטבחון של הדיילות, נכנסנו בקושי לתא השירותים הפצפון להחלפת החיתול הבלתי אפשרית. אנחנו ההורים של האביב ההוא שנת 2019.

אסקפיזם עכשיו!

ברוכים הבאים לסימפוני אוף דה סיז (symphoney of the seas) – ספינת הדגל של חברת רויאל קריביאן ונכון לשנת 2019 הספינה הגדולה בעולם. כמה גדולה? אז ככה: 361 מטר אורך, שזה ארבעה מגרשי כדורגל מחוברים ברצף (למה תמיד מודדים הכל במגרשי כדורגל או בסוסים?), משקל ברוטו 228 אלף טון (שזה בערך 27 מיליון סוסים, חישבנו לבד), 18 קומות, 7,000 נוסעים, 2,000 עובדים, 22 מסעדות, 24 בריכות, 2,900 חדרים, מגרש כדורסל בגודל מלא (שזה בערך חצי מגרש כדורגל), אולם מופעי החלקה על הקרח, בריכת ג'ימבורי לילדים, אמפיתיאטרון, אולם ענק להופעות ברודוויי (כרגע מופיע על הספינה המחזמר "hair spray" המקורי), שני קירות טיפוס ענקיים, 20,000 צמחים טרופיים (פה הגזימו), מגלשות מים מטורפות, ומגלשה אחת שיורדת בסלאלום כמעט אנכי מהקומה ה־17 לקומה 6 במהירות שגורמת לעיניים לצאת מחוריהן. ומהרגע שאתם עולים לספינה, נכנסתם לעולם מקביל שבו אין זמנים, רק אלה שהאוכל מוגש בהם – שזה כל הזמן אז קל לזכור – וכולם מחייכים אליך, כמו באמריקה, רק שכאן הלבנת השיניים בולטת יותר בגלל השמש.

שניה לפני בכי

אבל אל תראו את הספינה ככה, היא לא רק ירכתיים ומפלסים, יש לה גם יופי פנימי. ברחביה פזורות עשרות יצירות אמנות. לא ציורי השמן של אישה עם תפוח על רקע שמיים דהויים שפוגשים בחדרים עצובים של מוטלים, אלא ממש יצירות מרהיבות. ויש גם קרוסלה עתיקה של לונה פארק, גינות, טיילת – והנוף הכי טוב בעולם. רק ים וים מכל כיוון.

לא ברור למה השקיעו מיליארדים בעיצוב הספינה הגדולה בעולם במקום לעצב אותה כמו מה שהיא באמת – מגש האוכל הגדול בעולם. כל מה שהאנושות החליטה שניתן לאכול, מרוכז כאן בקומה שלמה של בופה עם עשרות עמדות: הר של שרימפסים, בריכות אבוקדו, תצפית על ציפורים נדירות (או השוקיים שלהן), שרשרת הרי פירה ומדרון תלול של צ'יפס, המבורגרים ונקניקיות, שנבלם במצוק של בריסקט, משם ניתן להשקיף לעמק ההודי, ואם תצלחו את המסע הזה, תוכלו להגיע בסוף לגראנד קניון של הגלידה. מומלץ להגיע מוקדם כדי לפגוש גם את האקלרים והפוטיפורים.

אבל זה היה רק הבופה צהריים. חוצמזה יש גם מסעדות שונות שמציעות בופה בוקר. אחת מהן מזמינה אתכם לשבת באזור הבריכות על כורסאות ראטן לבנות, ולאכול בתחושה שג'קי אונסיס עוד רגע תעבור ותשאל, "אתם צריכים את הכיסא הזה?" על בופה בוקר נוסף לא נפרט, רק נאמר שבהחלט הייתה מתאימה כאן מדבקת סימון ענקית של "שומן רווי, נתרן וסוכר בכמות פסיכית".

כל לילה נפתחת המסעדה הראשית בת שלוש הקומות בעיצוב מעט ניינטיז, ומאות מלצרים נותנים בה את השירות המושלם ביותר (או בשולחן שלנו – מרימים במקומנו לחמניות שנפלו לרצפה, וגם מבדרים את הילדים כדי שנצליח לאכול). התפריט מתחלף כל יום כדי שתמיד יהיה מעניין, והכל כלול, כולל לובסטר־נייט: לילה אחד שבו כל נוסעי הספינה מקבלים אינספור לובסטרים ענקיים, או כמו שקוראים לזה אצל הלובסטרים – יום השואה.

בנוסף, לנו כאורחי הסוויטה יש מסעדה פרטית בקומה ה־17, שם אפשר להתמנגל עם מנהלי בנקים מלוקסמבורג, אספני רכב מאיטליה, או פשוט לחטוף פירה לעורף מאחד הילדים שלנו.

הדבר שכולכם בוודאי שואלים עכשיו זה, "אבל מה אוכלים בין הארוחות?" או! בין הארוחות ניתן לשבת בבית קפה ולהזמין סנדוויצ'ונים, סלט, ראפים, או לעבור ליד הפיצרייה שבמשך 24 שעות שולפת פיצות חמות מהטאבון עם מגוון תוספות, או לנשנש אחד מסוגי הנקניקיות האיכותיות במזללת הנקניקיות (שמציעה סוסג'ים איכותיים מפוצצים באמנטל ובמילויים שונים, ולא הוט דוגס עלובות), ואפשר גם סתם ללכת לבריכה ולחמם את המעיים בדיינר המקסיקני, שחוץ מקקטוס הפיוטה שגורם להזיות, מגיש כל מה שאוכלים במקסיקו.

ואם אחרי כמה ימים מתחשק לכם לאכול משהו אחר, אז יש מסעדות אמיתיות שמשלמים בהן בסוף. אז קנינו דיל מדהים של 3 מסעדות ב־99 דולר לאדם (33 דולר לאדם במסעדה, ואתה אוכל כל מה שאתה רוצה מהתפריט). יש מסעדת בשרים ("chops") שלא נופלת מסמית' אנד וולינסקי בניו־יורק, בר טאפאס יוקרתי, מסעדת דגים, מסעדה מופלאה של עליזה בארץ הפלאות, ואיטלקייה מושלמת של ג'יימי אוליבר שאחרי יומיים בספינה הפסיק לקרוא לעצמו "השף העירום", כי לך תוריד חולצה אחרי כל כך הרבה אוכל.

האנאליות האמריקאית

בואו נודה על האמת: האמריקאים טובים מאיתנו בכל, חוץ מזלזול בחוקים. בשבילם חוק זה חוק זה חוק.

"רגע רגע, הילד שלכם גמול?" זו הייתה השאלה שאחרי שעות של התארגנות וילד שמתפלץ מהתלהבות להיכנס כבר למים, בשנייה שהוא הכניס את כף הרגל הפצפונית שלו, זינק אחד המצילים הקשוחים ושאל. אמרנו "לא", כי זאת האמת, וגם כי קשה מאוד לתאם שקר ללא הכנה מראש. המציל המשיך מיד: "אז יש בריכה לקטנטנים עם חיתולים".

הג'יניג'ים נוהרים באוטובוסים לבופה

יש לציין שזאת פאקינג הבריכת קטנטנים הכי מטורפת שראינו בחיינו, עם ג'ימבורי שלם בפנים, צינורות שמובילים מים מקצה לקצה ומשפריצים בשלל סוגי השפרצות, כמו מפעל לייצור מים, או מפעל לייצור כיף. אי־אפשר לטבוע, המים בגובה הקרסול, כי בכל מקרה הילד לא יושב במים – הוא מתרוצץ כמו מטורלל שאכל פנקייקים עם נוטלה לארוחת בוקר, וגם ענבים ואננס, וגם ביצה, וגם טעם מכל מה שהיה לנו בצלחת וגם עבר ליד הדוכן גלידה וגם לקח קצת קורנפלקס לדרך שאם יהיה רעב. אז הילד מפוצץ בסוכרים, מוכן לפעילות, וכן יש לו חיתול, מה לעשות, אפילו עדיף שיהיה לו חיתול אחרי מה שאכל, ואז הבנו: הילד יכול להיות רק בבריכה הזאת שמגיעה לנו עד הקרסול, אבל מה איתנו?!

"זה החוק של משרד הבריאות האמריקאי". אבל גם שאר הגוף שלנו רוצה להיות בבריכה! מה משרד הבריאות מתערב בבריכות על אוניות? מה הקשר? ואם ילד יעשה בחיתול אז הכל הכל הכל מזוהם? לא בשביל זה הלורד כלור מלוקסנבורג המציא את הכלור? (וגם בשביל הריח שנשאר איתך אחרי הבריכה, ההרגשה הזאת, בתור ילד, של "אני מצופה בחומר כימי בזמן שאני אוכל במזנון משהו מטוגן ואז הולך הביתה לישון את השנ"צ הארוך בעולם ולהרוס להורים שלי את הערב").

אז סירבנו להסכים עם העובדה שיש לנו רק בריכה אחת מתוך 24 שנוכל להיכנס אליה עם הילד, ומיד המשכנו לבריכה של הגדולים, זאת שמעוצבת כמו חוף ים והמים עולים ויורדים ל"חוף" ומגיעים מתחת לכיסאות ולוקחים את הכפכפים – כמו בים. ושם בבריכה הזאת הגיע המציל המקומי ושאל את אותה שאלה: "רגע רגע, הילד גמול?" אבל הפעם היינו מוכנים ומיד ענינו מבלי להזיז שריר בפנים – "ברור שגמול". הילד גאון, אין מה להגיד, הוא בן קצת פחות משנתיים והחליט שהוא לא בקטע של חיתולים. "אז אין שום בעיה", אמר המציל תוך כדי שהוא ואנחנו רואים את החיתול המבצבץ מתוך בגד הים של הילד. אבל אסור למציל לבדוק – חוק זה חוק. אם אמרנו ש"לא", אז הוא חייב להאמין. האמריקאים מדהימים.

וזהו, הכל היה פתוח בפנינו, כל הבריכות. אף אחד לא חשד שנשקר, וזה גרם לנו להבין שאנחנו כנראה הישראלים הראשונים על הספינה.

בירה באיים

הספינה עוצרת באיים הקריביים הנידחים והקסומים, שם אפשר לעשות המון פעילויות – שיט, סקי מים, שחייה עם דולפינים, צלילות מרהיבות, צניחה, סיורים בטבע פראי, טיולי טעימות בדוכני רחוב, או אם יש לכם שני ילדים מתחת לגיל שנתיים – פשוט לשבת בים ולהישרף.

האמת שאלה באמת חופים מדהימים, כמו שמדמיינים – עם חול לבן וים טורקיז שקוף וסנדוויץ' לובסטר ובירה קרה שמגיעים עד אליכם ותמורת זה אתם משלמים עשרות דולרים. בקיצור, הרגשנו תיירים בישראל. רק בלי הרעש של המטקות.

מבין האיים, הבהאמס נתן לנו את כל מה שהיינו צריכים – "אטלנטיס פרדייז איילנד": ריזורט עצום (לא יודעים כמה מגרשי כדורגל, אבל חבל שלא היו לנו סוסים, כי ללכת הכל בחום היה מאוד קשה) עם מסעדות, חופים, בריכות ובעיקר אקווריום מטורף ברמה של דיסני שנקרא "אטלנטיס" והוא מושקע הרבה יותר מהעיר שטבעה, ומדמה כאילו הדגים והכרישים שוחים בתוך ההריסות. למי שלא בטוח מה לעשות בבהאמס – פשוט סעו לשם.

יש גם אטרקציה מושלמת לליטוף, בילוי, חיבוק, שיחה וזומבה עם דולפינים, אבל הילדים שלנו קטנים מדי.

מי יוצא לקרוז?

לא פעם חשבנו לעצמנו: מי האנשים האלה שיוצאים לקרוז באוניית פאר? נשים שמחזיקות בארון חליפות חצאית מקולקציית הווקיישן של שאנל? גברים שקושרים סוודר צהוב בננה מעל חולצת הפולו שלהם ומכנסי הברמודה הלבנים? אנשים ללא צרות, מחשבות, משכנתא או בעיות עם נפח השיער? אנשים שפשוט מגיעים עם התיק העגול הזה של הכובעים, וגם התיק עצמו מקולקציית הקרוזים של בית האופנה בלמיין? כיף פעם אחת בחיים להיות האנשים האלה! חשבנו לעצמנו.

מלבד העובדה שעלינו לקרוז עם מזוודה מלאה ב־124 חיתולים, משחקים, צבעים, שקיות מיץ לפעוט, קרמי הגנה מהשמש – מלבד זה היינו לגמרי האנשים האלה. הסתובבנו בבגדי הקרוז מהקולקציה האחרונה של מה שמצאנו בארון, והקפדנו ללבוש רק כאלה שיהיו מספיק גמישים לבופה. התהלכנו לנו על הסיפון כשאנשי צוות מברכים אותנו לשלום ושואלים מה שלומכם הבוקר כאילו שאנחנו האורחים המיוחדים של הקפטן. החדרנית – שיש בכל מלון רגיל – כאן מפתחת קשרי־טיפ אישיים, יודעת את השמות שלנו ושל הילדים, את התחביבים, מסדרת לנו כרטיסים להופעות ומקומות במסעדות, וגולת הכותרת – מכינה לנו חיות ממגבת בכל פעם שאנחנו חוזרים לחדר. אין יותר טוב מזה.

ובעצם, שאר האנשים בקרוז בכלל לא היו הגברת עם הקופסה המיוחדת של הכובעים והאיש עם הסוודר מעונת המעבר שדמיינו. הם היו תערובת של הכל. נציגים של קצות החברה האמריקאית – זוגות צעירים בירח דבש, זוגות מבוגרים בירח דבש סבב 2, משפחות שבהם ההורים בכלל לא הסתובבו עם הילדים שלהם כי הם כבר גדולים וכל אחד מהם הסתובב שיכור באזור אחר של האונייה, חבורה של פנסיונרים מטופחים, מלא זוגות כמונו עם ילדים, איש שנראה שחסך כל חייו כדי לצאת לקרוז והחליט ללבוש את החליפה הלבנה ומקל הנחש שאיתו הוביל את מקהלת הגוספל מהכנסייה שלו על גדת נהר המיסיסיפי. ואיך אנחנו יודעים את זה? כי דיברנו עם כולם!

הבעיה המרכזית שהייתה לנו: הילדים שלנו הם ג'ינג'ים, חמודים, ומחייכים לזרים, כמה שלא אמרנו להם ש"אנשים הם קקות", "מי שמחייך אליכם רוצה מכם משהו" או "גם פדופילים נחמדים בהתחלה". מה שאומר שכל מעלית שנפתחת, כל מסעדה שאנחנו מתיישבים בה, כל תור, כל מסדרון, כל הזמן – "וואט א גורג'ס בוי, סו קיוט", "טו בויז? דאבל טראבל!" "או מיי גוד, אדוראבּל!" וזה מאוד מעכב בדרך לאוכל. וזה הרבה, כי לאן שאתה לא הולך אתה תמיד בדרך לאוכל.

טיפים לחופשה בים

• תעשו ילדים ושיהיו מעל גיל 3. הכי טוב אם הם יכולים גם לדבר מעט אנגלית, כי אז אפשר לרשום אותם לקייטנה המדהימה בעולם על הספינה – עם חוגי קוסמות, ניסויים מדעיים, הצגות ועוד המון כיף לילדים.

ילד קטן מגיל 3 ניתן לאפסן ב־day care, משפחתון חמים בלב הספינה, ואפשר גם לקבל תיק עם צעצועים לחדר.

• האוכל חינם, מים מינרליים בתשלום. אם אתם קוראים את הכתבה ואתם ישראלים כרגע – תעלו לאונייה עם תמי 4 או מזוודה מלאה בבקבוקים.

• כל מה שאתם אומרים לעצמכם שלא צריך לסחוב כי "יהיה בסדר, נקנה על האונייה", זה לא בסדר כי אין על האונייה, או שיש אבל זה של מותגים מוגזמים, כמו משחת החתלה של לאנקום, חיתולים של קארטייה וקרם אלוורה של איב סאן לורן.

• הטיפ הכי חשוב: לבטל את הטיפ. מחייבים אתכם באופן אוטומטי ב־17 דולר ביום לאדם טיפ לעובדי הספינה. במהלך כל הקרוז משאירים המון טיפ כמו האמריקאים, וגם בסוף המסע מקבלים מעטפות להשאיר עוד טיפ לנותני השירות המיוחדים. אז עדיף להשאיר את עניין הטיפ בידיים שלכם, ושהאישה שעשתה לכם חתול ים ממגבת תקבל את המגיע לה.

• אם אתם יכולים תהיו עשירים – הסוויטות ממש מפנקות.

• כל יום קורים המון אירועים, מופעים, מסיבות, הפעלות על הספינה – בררו כל יום מה קורה כדי לא לפספס!

גילוי נאות: מאיה ואיל לא היו אורחים של רויאל קריביאן וחבל

לעוד תמונות מהקרוז ולחוויות של הג'ינג'ים מהעולם - חפשו hajinjim באינסטגרם