במגרש של הגדולים

בלומפילד, אתמול ב־8 בבוקר. מתוך האצטדיון עולה רעש מחריש אוזניים. לא, עדיין לא של האוהדים בטריבונות. משאיות נכנסות ויוצאות ללא הרף, פועלים מטפסים על הפיגומים, מקדחות מטרטרות, קורות עץ, יתדות וברזלים פזורים מסביב, וענני אבק מכסים את השמיים. "תיזהר אבאל'ה", אומר לי בתקיפות אחד ממנהלי העבודה. אגלי הזיעה כבר מטפטפים על פניו. "זה מסוכן, אתה יכול להיפצע", ומוסיף, כממתיק סוד: "אתה בטח מוותיקי בלומפילד". אחרי שסיפרתי לו שבמשך שנים הייתי מנוי בשער 7, הוא מיד עלה להתקפה: "אני יודע שכולכם ספקנים, לא מאמינים שהאצטדיון ייפתח בזמן בתחילת העונה, אבל אתם עוד תראו. כולם יאכלו את הכובע. גם האוהדים של מכבי וגם האוהדים של הפועל. מילה שלי".

בפנים האצטדיון הקירח לובש שמלת בטון ומלט. על היציעים הריקים מולבשים כיסאות פלסטיק, אבל על המגרש עצמו עדיין שטיח של חול. אפילו הדשא עוד לא נשתל. בעיריית תל־אביב מבטיחים שהאצטדיון יהיה מוכן כבר למחזור הראשון, למשחק של הפועל תל־אביב נגד מכבי נתניה שמתוכנן ל־24 באוגוסט. כן, עוד פחות מחודש. כשרואים את מצב העבודות צריך הרבה דמיון כדי להאמין שאכן זה יקרה. אולי עוד נאכל את הכובע, אבל אם נזכה לחנוך את העונה החדשה בבלומפילד, זאת תהיה הפתעה ענקית. משהו בסדר הגודל של הניצחון ההיסטורי של הפועל על צ'לסי 0:2 ב־2001 — אולי אחת ההפתעות הכי גדולות בתולדות בלומפילד.

כמו טיפולי בוטוקס

שלוש שנים לא הייתי שם, מאז נעל בלומפילד הישן את שעריו. הכל כאן חדש וגדול כל כך. איפה בלומפילד התמים של פעם, עם יציעי הבטון הכבדים והמגושמים והריח החמצמץ במבואות? בלומפילד הוא כמו הנערה היפה ההיא מהדרך לגימנסיה שהתבגרה עם השנים ועברה מתיחת פנים והזרקות סיליקון. זה מרשים, אבל גם מוזר. הלב עדיין נשאר בין הבטונדות הישנות, הלחמנייה היבשה עם הנקניקייה והכרוב הכבוש ושקיק הקטשופ. אם במקור הכיל האצטדיון כ־22 אלף מקומות ישיבה, הרי שלפני סגירתו הוא הכיל כ־14 אלף מקומות. בבלומפילד המחודש הקיבולת תוכפל ל־29 אלף אוהדים. האם זה יפגע באווירה המיוחדת והביתית שאפיינה את בלומפילד? האמת, וכאן צריך לתת מחמאות לאדריכלים, נראה שבלומפילד גרסת המאה ה־21 שומר על הקסם של המגרש הישן. המושבים קרובים לדשא, היציעים המיתולוגיים, שער 5 ושער 11, נשארו במקומם — רק שהכל גדול יותר, חדש יותר, יפה יותר. רק דבר אחד מעיב על החגיגה: כמו בבלומפילד הישן, אין גג מעל לרוב האצטדיון. למה? לא ברור.

צילום: יובל חן

אני פוסע לעבר שער 7, השער שהיה ביתי, השער שבו למדתי את כל השירים האדומים. הלב מתרחב. שם התחיל הרומן שלי עם גילי לנדאו. השאגות של האוהדים סביבי כאשר הבקיע את שער האליפות נגד מכבי חיפה ב־1986 ממצב של אופסייד ברור עדיין מחרישות לי את עור התוף. גם באוזניו של לנדאו השאגות עדיין מצלצלות. נשמעות כמו סימפוניה. "הפעם הראשונה שבה הייתי בבלומפילד הייתה בגיל 11", הוא מספר ומתלהב כמו הילד ההוא. "הייתי אז בקבוצת הילדים של הפועל, ובאתי לדרבי המפורסם שבו מכבי הביסה אותנו 5:0, משלושער של גיורא שפיגל. זה היה יום סגרירי. עשרים אלף מטריות הציפו את האצטדיון. זאת הייתה תבוסה כואבת, אבל יום שאני לא אשכח".

אבל בלומפילד לא מזכיר ללנדאו רק מפלות. באצטדיון המיתולוגי הזה הוא זכה בשלוש אליפויות. "מובן שהרגעים שזכורים לי במיוחד היו שער האליפות הראשונה שלי ב־81' נגד מכבי פתח־תקווה, שבו חלפתי על פני עופר פביאן, השוער של פתח־תקווה, נכנסתי עם הכדור לשער, ורצתי לגדרות של שער 4, לעבר האוהדים המריעים. ניצחנו אז 1:5. הזיכרון השני הוא שער האליפות ב־86' נגד מכבי חיפה. עד היום כולם עוצרים ושואלים אותי אם הוא היה חוקי או לא חוקי".

מה אתה עוד זוכר ממשחק האופסייד?

"לא הרבה דופקים בדלת של המאמן שלהם לפני המשחק ואומרים לדוביד שווייצר, 'אני יודע שאני לא פותח במשחק כי אני פצוע, אבל תזכור מה אני אומר לך: בדקה ה־85 אני שם גול אליפות ומכריע את המשחק'. חצי דקה לפני הגול דוביד אמר לי, 'תנוע יותר לצדדים'. אמרתי לו, 'הבטחתי לך ואני מקיים'. הסתכלתי על משה סיני ואמרתי לו, 'תהיה מרוכז עכשיו'. 20 שניות אחרי זה הבקעתי, ואז דוביד התעלף".

מה מסמל בשבילך בלומפילד?

"בלומפילד היה היכל הכדורגל הישראלי משום שבניגוד לאצטדיונים אחרים, כמו רמת־גן, הקהל ישב בו קרוב למגרש. הוא היה אקוסטי עד כמה שמגרש כדורגל יכול להיות אקוסטי, והוא היה בלב העיר. בלומפילד הוא לא רק האצטדיון, זה גם מבואות בלומפילד, הטעמים, הריחות והניגונים. הוא הרי היה צמוד לקונסרבטוריון".

דמעות של שמחה ויגון

אני מתקרב לשער 11. השער הצהוב. השער של אוהדי מכבי. ואני מיד נזכר בסיפור של גילי לנדאו על היום הסגרירי ההוא בבלומפילד, שבו אלפי מטריות היו עדות לאחת ההופעות הכי גדולות של שחקן ישראלי, גיורא שפיגל. זה היה ב־1970, עוד מעט 50 שנה, אבל כל מי שהיה במשחק הזה לא ישכח אותו. לא האוהדים של מכבי ולא האוהדים של הפועל. גם הגשם השוטף שירד בלי הפסקה היה סמלי לדמעות של האוהדים משני הצדדים. דמעות של שמחה ושל יגון. "החמש־אפס היה משחק גדול, אבל בתולדות בלומפילד היו הרבה מאוד משחקים גדולים ככה שקשה לקבוע אם זה היה משחק השיא", מצטנע שפיגל. "יש לי מאות רגעים מבלומפילד שמלווים אותי, לא רק המשחק ההוא. בלומפילד היה בשבילנו סוג של בית. אני זוכר שחיכינו בקוצר רוח לשבת, במיוחד בימים שהיו שם שני משחקים בכרטיס אחד. משחק של הפועל ומשחק של מכבי, והמגרש היה מלא".

צילום: יובל חן

מה מייחד את בלומפילד מאצטדיונים אחרים?

"אני שיחקתי שם כשלאצטדיון עוד קראו בָּסָה. שיחקתי גם במגרשים פחות טובים, כמו אצטדיון המכבייה, שהייתה בו רוח איומה בגלל הקרבה לים, ואצטדיון רמת־גן, שהקהל ישב בו רחוק מהמגרש. בלומפילד בשבילנו היה היכל הכדורגל. הוא היה אצטדיון חדיש, בטח במונחים ישראליים. היציעים היו קרובים לכר הדשא, והרגשנו את הנשימות של הקהל לידנו".

שיחקת גם בהרבה אצטדיונים באירופה. הם בטח היו מפוארים יותר.

"שיחקתי באצטדיונים בשטרסבורג, בליון ובפריז, והם היו טובים וגדולים בהרבה מבלומפילד, אבל עדיין, אי־אפשר להשוות ביניהם לבלומפילד. תמיד תרגיש אחרת במקום שבו גדלת וששם התחילה הקריירה שלך".

אי־אפשר לדבר על בלומפילד בלי להזכיר את אריק איינשטיין. ואי־אפשר לתהות מה אריק היה חושב על בלומפילד החדש והנוצץ. מוני מושונוב, אוהד מכבי שרוף וחבר קרוב של אריק, משוכנע שהוא היה מתרגש למראה הבית החדש. אדום נשאר אדום. "אריק בטוח היה אוהב את האצטדיון, אבל צריך להגיד את האמת — הוא היה מתרגש הרבה יותר מהניצחונות מאשר מהמבנה. למרות שאני אוהד מכבי, הלכתי עם אריק למשחקים של הפועל. הוא היה הולך למשחקים שהיה בהם פחות מתח כי הוא לא היה מסוגל לעמוד בלחץ. הפועל תל־אביב נגד כפר־סבא ומכבי פתח־תקווה, כאלה משחקים, אבל גם בהם הוא היה מתוח בצורה בלתי רגילה".

הרומן של מושונוב, יליד רמלה, עם בלומפילד התחיל בשנות השישים, כששחקן מכבי רמלה שלום שקווה עבר לשחק במכבי תל־אביב. "זאת הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הייתי בבלומפילד", הוא מספר. "דוביד שווייצר היה אז המאמן. לא רק שקווה שיחק שם, גם מאיר נמני ז"ל, שחקן רמלה לשעבר".

מה אתה זוכר מבלומפילד של אז?

"מבחינתי בלומפילד היה ויישאר היכל הכדורגל. אני זוכר לא רק את המשחקים, אלא גם את הרוכלים מסביב לאצטדיון, ואת ריח הקבב שעלה מהדוכנים וכיסה כמו ענן את המגרש. וגם את האיש הצבעוני מוכר תורמוס בקונוסים של עיתון. ישבנו אז בשערים 7 ו־8. ראינו אז שני משחקים בכרטיס אחד — של הפועל ושל מכבי. זכורים לי רגעים נפלאים משם — קודם כל את הקבוצה הגדולה של מכבי, עם גיורא שפיגל, דוד קרקו, צביקה רוזן, משה עסיס, מיקו בלו ורחמים טלבי. אני לא אשכח את הזכייה של מכבי באליפות, בסוף שנות ה־60, אחרי ניצחון על הפועל משער נגיחה של שפיגל.

"אבל האטרקציה המיוחדת הייתה דווקא כשרוני קלדרון עלה מקבוצת הנוער של הפועל. היה מרגש לראות אותו מתחמם לפני המשחק. עד אז לא ראינו דברים כאלה בארץ, ואולי גם לא נראה. היו לו שליטה וירטואוזית בכדור ותנועה מדהימה. פשוט קונצרט. קלדרון היה מסוג השחקנים שאם אתה אוהד כדורגל אמיתי, תבוא לראות אותם בכל קבוצה. ידעת שאתה רואה משהו נפלא ברמה שאי־אפשר לתאר".

צילום: יובל חן

תשע וחצי בבוקר. השמש כבר משאירה סימנים על בגדי הפועלים. "אתה בטח לא מאמין שנספיק לסיים", אומר לי מנהל העבודה, כשאני בדרכי החוצה, "בוא ניפגש בעוד חודש ותראה מי צדק".

העירייה: "נעשה הכל לעמוד בזמנים"

בעיריית תל־אביב הכריזו לפני כשבוע שבלומפילד יעמוד לרשות שלוש הקבוצות התל־אביביות — מכבי, הפועל ובני יהודה - כבר ב־24 באוגוסט, אבל שלוש הקבוצות מתארגנות גם לאפשרות שהמשחקים הראשונים יתקיימו באצטדיונים חלופיים. הפועל נערכת לשחק באצטדיון המושבה בפתח־תקווה, המגרש הביתי שלה בשנים האחרונות, מכבי תמשיך לשחק בנתניה, ובני יהודה תעשה זאת באצטדיון רמת־גן. מכבי ניצבת בפני הבעיה הגדולה ביותר. הקבוצה מעריכה כי תצליח למכור כ־20 אלף מינויים, אך במגרש בנתניה יש מקום רק לעשרת אלפים. במכבי כבר עידכנו את האוהדים כי אם פתיחת האצטדיון תידחה, אוהדים שלא יהיה להם מקום בנתניה יקבלו פיצוי. בכל מקרה, מכבי אמורה לשחק בבלומפילד לראשונה רק במחזור השני, ב־31 באוגוסט, כך שיש לקבוצה יותר מרווח נשימה.

מעיריית תל־אביב נמסר בתגובה: "כמובטח, אצטדיון בלומפילד ייפתח בעונת המשחקים 2020־2019. העבודות בשטח מתקדמות כמתוכנן ונמצאות בשלבים אחרונים. חשוב להדגיש שמדובר בפרויקט רחב היקף ובהשקעה עירונית חסרת תקדים שבוצע בלוח זמנים קצר במיוחד בהשוואה לכל פרויקט בסדר גודל דומה. יחד עם זאת, נעשים כל המאמצים כדי לעמוד במועד המדובר, ולהערכתנו הסיכוי להצלחה גבוה". •

בלומפילד הוא הבית השני שלי | שייע פייגנבוים

כמעט כל החיים שלי עברו בבלומפילד. הבית של ההורים שלי היה מול האצטדיון. הייתי רק צריך לעבור את הכביש ומיד הייתי בבית השני שלי. לפעמים אפילו הראשון. אז עוד קראו לאצטדיון בסה. כשהרסו את בסה ובנו את בלומפילד הישן ליוויתי מקרוב את הבנייה. כילד הייתי מסתובב בין ההריסות כאילו מדובר במגרש המשחקים הפרטי שלי.

בלומפילד ליווה את כל חיי. אני זוכר את חודורוב האגדי לובש את אפודת השוער לפני האימונים. שרצתי במגרש שעות על גבי שעות, עזרתי לאפסנאי לסדר את הציוד ולהכין אותו למשחקים ולאימונים, ולא היה מאושר ממני. כשאיזה שחקן ליטף לי את הראש, או אמר לי מילה טובה, זה היה עולם ומלואו. התרגשות ענקית. הרגשתי כאילו זכיתי בטוטו.

בגיל שמונה התחלתי לשחק בקבוצת הילדים של הפועל ומאז לא הפסקתי. הבטתי אז בכוכבים של הפועל בהערצה גדולה. לא ידעתי אז שבסופו של דבר אהפוך לשחקן חשוב בהפועל ולמלך השערים שלה בכל הזמנים. אחרי שנים רבות, כשחזרתי לאמן בבלומפילד, זאת הייתה חוויה גדולה מהחיים. היום, כשאני רואה את האצטדיון הנפלא שהולך ומוקם, אני מרגיש כאילו אני הילד ההוא בבלומפילד שבו גדלתי. אמנם יהיו באצטדיון החדש שלושים אלף צופים, אבל הבית נשאר אותו בית. בית ילדותי. הבית הקטן והישן ההוא.

הנשימות של בלומפילד | אבי נמני

המשחק הראשון שלי בבלומפילד היה בגיל 17. שיחקנו נגד הפועל תל־אביב וסיימנו בתיקו. זאת הייתה הרגשה עילאית, כמו באהבה ראשונה, ועוד לשחק פתאום עם אורי מלמיליאן מול משה סיני. שניהם היו אלילי הילדות שלי, גדלתי עליהם והערצתי אותם, ופתאום אני איתם על אותו כר דשא. מאז היו לי בבלומפילד עשרות משחקים שלא אשכח. ב־91' ניצחנו 0:4 את הפועל, וב־96' ניצחנו את בית"ר ירושלים וזכינו באליפות. גם את הניצחון 0:5 על בני יהודה ב־2003 אני אזכור עוד הרבה שנים. מה היה כל כך מיוחד בבלומפילד? הקהל ישב קרוב לדשא, ויכולת כמעט לשמוע כל מילה ונשימה שלהם. הרגשת כאילו נמצאים איתך על הדשא עוד 20 אלף איש. שלא לדבר על החמימות שהאצטדיון הזה השרה על כל מי שהיה בו.

לפני חודש סיירתי בבלומפילד המתחדש, וזה נראה לי כמו חלום שמתגשם. המקום כל כך יפה, ועדיין נשאר בו משהו מהבלומפילד שבו גדלתי. צריך לתת קרדיט לעירייה. היא בנתה אצטדיון לתפארת.