מתחייב אני

בחוץ השמש קופחת. הלחות מטפסת ל־70 אחוז. המועמד הנכבד לכנסת, חנוט בחליפת עסקים וחנוק בעניבה, מדלג מהמכונית הממוזגת לאולפן הממוזג. החליפה שלו בזה למציאות; גם דף המסרים שבידו בז למציאות. האם תצטרפו לממשלה הבאה של נתניהו, שואל המראיין. המועמד, בקול בוטח, משיב ב"כן" נחרץ או ב"לא" נחרץ, הכל לפי דף המסרים. יד על הלב, מתעקש המראיין, האם תצטרפו? יד על הלב, משיב המועמד. תאמין לי.

אילו היה חכם יותר, היה משיב בפשטות: זאת לא השאלה הנכונה.

ענן כבד של חשד לקונספירציה מרחף מעל קמפיין הבחירות. במרכז־שמאל כל אחת מהרשימות, מכחול לבן עד הרשימה המשותפת, התחייבה חגיגית לא לשבת בממשלה בראשות נתניהו. אף על פי כן, כולם חושדים בכולם. החשוד הראשון הוא בני גנץ. חושדים בו שאם נתניהו יציע לו את תיק הביטחון הוא ירוץ פנימה. הוא יעשה זאת גם במחיר של פילוג, ופרידה קשה מבוגי יעלון ויאיר לפיד. לחילופין, יגרור פנימה את כולם.

במפלגת העבודה חושדים דווקא בעמיר פרץ, שהוא, לא גנץ, ידהר פנימה רגע אחרי שנתניהו יטלפן. זה ההסבר להסכם הנדיב שחתם עם אורלי לוי־אבקסיס ולהתעקשות שלו לסגור את הדלת בפני מרצ וברק. שלטי החוצות של המפלגה אומרים "מאמין לעמיר", אבל בבית מתקשים להאמין. גם במרצ מתקשים להאמין: מתנגדי ההסכם עם ברק משוכנעים שבסוף ברק יבגוד בהם, ויצטרף לנתניהו. הוא עשה את זה פעם, ולא יתקשה לעשות זאת שוב.

ענן הקונספירציה מרחף גם מעל מפלגות הימין, אבל כיוון השיוט שלו הפוך. החרדים, ש"ס, הימין הדתי, הימין החדש, כולם התחייבו להמליץ על נתניהו לראשות הממשלה. אף על פי כן, כולם חשודים. החשודים המיידיים הם שקד ובנט. הם תומכים בנתניהו בתנאים מגבילים. גם דרעי חשוד, למרות שהוא מקדש את שמו של נתניהו מעל כל במה, וגם החרדים חשודים: הם מפלרטטים יותר מדי עם גנץ. וחשודים גם, ואולי בעיקר, פוליטיקאים בצמרת הליכוד: נתניהו סירס אותם, אבל עדיין לא קטע את אצבעותיהם. מי יודע מה יעשו באצבעות ביום פקודה.

בהיעדר ראיות אחרות, אני משער שכולם אומרים את האמת: גנץ, פרץ וברק לא מתכוונים להצטרף לנתניהו; דרעי, שקד, גפני וסער לא מתכוונים לתמוך במועמד אחר. השאלה אחרת: מה יעשה אדוני, מה תעשה גבירתי, אם תוצאות הבחירות בספטמבר יהיו דומות לתוצאות הבחירות באפריל. האם תשוב ותרים את ידך להצבעה בעד פיזור הכנסת? האם תשובי ותרימי את ידך?

למי ששכח: הנשיא ריבלין הטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו: הוא נכשל; הנשיא נתן לו ארכה, כפי שמתיר החוק. בלילה שבין ה־29 ל־30 במאי תמה הארכה. הכישלון לא נבע מפערים אידיאולוגיים: כחול לבן, עם 35 מנדטים, ייחלה לקואליציה עם הליכוד. אבל רוב לחקיקה שתחלץ את נתניהו מכתב אישום לא הושג. לא את נתניהו פסלו - את מצבו המשפטי פסלו. מחשש שחבר כנסת אחר יצליח במקום שבו נכשל, הוא דחף בדקה ה־90 לפיזור הכנסת.

ב־2015 נתניהו הקדים את הבחירות בגלל חוק "ישראל היום"; ב־2019 הוא הקדים אותן בגלל חוק תאגיד השידור ובגלל החקירה הפלילית נגדו; ועכשיו מועד ב': הכל מתחיל ונגמר בו, בצרכים שלו, בגחמות שלו.

מועד ג' לא יהיה. אם המערכת הפוליטית הישראלית חפצת חיים, אם נותר בה שכל ישר, היא לא תאפשר למחזר את הבדיחה בפעם הרביעית. לא כל מה שארדואן מרשה לעצמו מותר לראש ממשלת ישראל. אם הבחירות בספטמבר יסתיימו בשיתוק הדדי, מישהו יצטרך למצמץ ראשון: או שהליכוד ימצא דרך להשתחרר מאחיזתו של נתניהו, או ששותפיו של הליכוד בימין ימצאו את הדרך, או שמישהו במרכז־שמאל יתנדב לשבור שורות. עם כל הכבוד למעמדו של נתניהו בזירה הבינלאומית, יש כאן מדינה, יש חוק, יש נורמות. אף אדם לא עומד מעליהם.

עד אז טוב יהיה אם מועמדים יידרשו להשיב על השאלה הבאה: האם אדוני, גבירתי, מוכן להתחייב שבשום פנים, גם אם ראש הממשלה יבקש, לא יצביע בעד פיזור הכנסת? אם כן, אמור בבקשה, בקול צלול: מתחייב אני.