ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: פלג לוי
    24 שעות • 29.07.2019
    תולדות המסע הפנימי
    פרופ' חביבה פדיה היא סופרת, משוררת וחוקרת תרבות מוערכת, אבל היא לא יושבת רק במגדל השן של האקדמיה. תנו לה לצאת למסעות ברחבי העולם, כמו ההרפתקה האחרונה שלה בהרי הקרפטים בעקבות הבעל שם טוב. בראיון לרגל צאת ספרה החדש היא מדברת על פמיניזם, הורות, שמאל וימין, ומסבירה למה היא לא מתאימה לפוליטיקה הישראלית: "אני יותר מדי מרדנית"
    חן סרור־ארצי | צילום: פלג לוי

    חוקרת התרבות פרופסור חביבה פדיה כבר בת 61, אבל לא נחה לרגע. בין המחקר בנושאים של קבלה וחסידות, עשייה ענפה בתחומי הפרוזה, השירה והפיוט ופעילות חברתית, פדיה היא גם חובבת מסעות. מי שחיידק הנדודים מוציא אותה בכל פעם להרפתקאות מעבר לים. הפעם שוחחנו איתה מהרי הקרפטים, לשם נסעה כדי לחקור את המקומות בהם הסתובב הבעל שם טוב ולהכיר דרך הרגליים את המקומות בהם התחילה ראשית החסידות. "אני פה כמעט חודש, ואין ספק שיש התרגשות כשפוגשים את תבנית נוף ההולדת של העולם החסידי, שהוא לא רק תחום המחקר שלי אלא גם השורשים שלי. אני אוהבת לנסוע רחוק. דווקא שם הדברים הפנימיים יותר בולטים, וזה מאפשר יצירה אחרת".

     

    ספר הפרוזה החדש של פדיה, איM (בהוצאת "ידיעות ספרים"), הוא ספר מסע בעצמו. הגיבורה אלינור היא גנטיקאית שיוצאת למחקר של שבטים באיים בים הדרומי לאחר מות אמה וגירושיה. המסע הרחק מהבית הוא קודם כל מסע של הגיבורה אל עצמה, והתובנות השזורות בו — בנוגע לגבריות ונשיות, לישראליות, לאימהות - הן מרתקות. "הספר נכתב בעשור האחרון, ואפשר לומר שהמנוע שהוליד אותו הוא פטירת אמי. אבל זה לא ספר אוטוביוגרפי. כשכתבתי אותו היה לי ברור שאני אסע לפסיפיק, לחוות בעצמי את המקום", צוחקת פדיה, "אבל בסוף כל מסע הוא מסע פנימי, וזו הסיבה שאני אוהבת לעשות את זה. הישראליות מתייחסת לכל דבר כמובן מאליו, ולכן צריך לעשות מאמץ מאוד גדול בשביל לייצר הזרה. צריך מרחק. חיפשתי משהו שייצר הזרה גם לישראליות וגם לגבריות, וזה היה פתרון טוב".

     

    אולי אלו מילים נרדפות, ישראליות וגבריות.

     

     

    פדיה צוחקת. "יש מצב שאלו מילים נרדפות. לאורך השנים שמעתי כל כך הרבה עדויות מנשים שנמצאות בכל מיני מצבי חיים, והספר בעצם נולד מסיפורים של הרבה בני אדם. סיקרן אותי לבחון את הציביליזציה של האימהות מול האבהות, של דפוסי האהבה השונים בין גברים לנשים, ולעשות את זה במרחק של אוקיינוס נותן הרבה יותר חופש".

     

    הבועה התל־אביבית

     

    "האי הוא הסדק של התרבות. אי־שפה. החור שמעיד על המלא. על מה שיבשות רוצות לשכוח. השעון המודחק שממשיך לתקתק במקום אחר. מסע של שיגעון שלו. מסע אל המקור המדומיין... אל האי הקטן הזה הגעתי בסירה אחרי הנחיתה באיי K".

     

    הקוראים נוסעים יחד עם אלינור, הגיבורה, אל אותם שבטים כביכול פראיים ונטולי כל קדמה, בשביל לבחון מחדש את המהותי והנרכש, את המדומיין ואת הממשי. "ניסיתי לערער את המובן מאליו הפוסט־מודרני", אומרת פדיה. "בבועה התל־אביבית יש מין תחושת ייאוש כזו לפיה מוסד הנישואים קרס ואהבה היא מילה מגוחכת, ורציתי לבחון את ההנחה הזו מבחוץ. בעשור האחרון ישנה מצוקה גדולה של נשים, שאני פוגשת דרך הסטודנטיות שלי בין היתר.

     

    "העולם כביכול התפתח, ואולי אנחנו מרגישות יותר טוב עם עצמנו, אבל המדיה שכל הזמן מתקדמת משקפת לנו משהו אחר. ככל שאנחנו חיים בעולם שבו המדומיין יותר גבוה, גם ההפיכה של האישה לאובייקט היא גבוהה יותר. וזה בדיוק מה שקורה ברשתות החברתיות שבהן ישנה תחרות על ההכי יפה, הכי מוכר, הכי אהוב. יש קשר ישיר בין הגברת המדומיין להגברת האובייקט. השילוב של העולמות הווירטואליים עם השילוב של החיים בעיר מרכזית ולא בפריפריה מגבירים את זה מאוד. ככל שאדם יותר מוגבל טריטוריאלית, הוא יותר פתוח לדברים סימבוליים, רומנטיים, לענייני משפחה. רואים את זה אפילו בשיעור הנישואים והגירושים".

     

    אבל יש מי שיגידו את ההפך - שלהיות אישה בעיר הגדולה זה החופש הכי גדול שיש.

     

    "אריך פרום אומר שהשאלה החשובה היא לא חופש ממה, אלא חופש עבור מה. וגם תרשי לי לערער על ההנחה שאנחנו יותר חופשיים. כשאנשים אומרים שהם יותר חופשיים, זה באמת כולם או רק הגברים? אני שומעת הרבה סבל מנשים צעירות בנות 27. קבוצות דיכוי נמדדות לא רק באלו שהצליחו, אלא בעיקר באלו שלא. השוליים הסובלים הם המדד. ולצערי נשים עדיין הרבה יותר מעונות גם אם אנחנו בוחרים להסיט מבט מזה".

     

    בספר את מדברת על נשיות כברירת המחדל של הטבע, ולכן אולי גבריות היא סוג של סטייה. עד כדי כך?

     

    "יש בספר גם תשתית של מדע והסתכלויות גנטיות, ובאמת למדתי את זה ונעזרתי בקולגות מהתחום של אנתרופולוגיה גנטית. ראיתי שמבחינה גנטית הנשיות היא באמת ברירת המחדל של הטבע, ואז חשבתי שאפשר להפוך את ההיגד הזה, לדבר על גבריות כהפרעה. הרבה קוראים ולא יודעים מה מדע ומה דמיון, וזה דווקא נחמד. לא מעט מידע הוא נכון, וחלק נכבד נולד מהשקות בין העולם המיסטי לתבנית המדעית.

     

    "הספר הוא בסופו של דבר על לידה מחדש, על גיבורה שהמשברים בחיים שלה מעמתים אותה עם נקודות הגבול שבתוכה. לידה מחדש זה לא להישבר ולהדביק את עצמך, אלא פשוט לייצר משהו אחר. פה המיסטיקה מאוד דומיננטית. הקבלה והחסידות מציעה לנו התפתחות של האדם מעבר לעצמו".

     

    פצעי הנשיות

     

    "אולי צודק הטיעון שחסרות כאן מיליוני שנים של האבולוציה להיות אם. זו השפה שמתוכה נשים אוהבות את אהוביהן ושממנה הן חשות את ההעדר במה שלא מופנה כלפיהן... זכרים ונקבות חיים בקפסולת אבולוציה שונה. העיניים הפקוחות תמיד פנימה מתהפכות, נפקחות החוצה, נמשכות אל שלל אובייקטים. כמו מישהו שהחליף בין מה שנראה לו מהות ותופעה. חייו עדיין מלאים חוויות. הוא איש הרגע והיא אישה שכולה ציר זמן. היא אוהבת. נתבעת לאהוב. היא משחררת. נתבעת לשחרר".

     

    האם ישנה אבולוציה אימהית שאנו מדלגות עליה? מעדיפות לא לתת לה במה? אחרי שנים רבות בהן יוצרים יוצרים "בשם האב", מנסה פדיה לאתר את קו הרצף שנושא את "בשם האם", לגלות את השורשים הללו שנסתרים מן העין.

     

    "בגל החדש של הפמיניזם כמעט אף בת לא מוכנה להיות אם, ולנתק הזה אחראי הסדר הגברי", היא מסבירה. "כשאנחנו כנשים רוצות לממש את עצמנו במרחבים של התאהבות ויצירה, כל בת רוצה רק לא להיות כמו אמא שלה. האמא היא דמות מאוד רחוקה, והמרחק הזה בין הבת לאם הוא הניצחון הגברי. שם ממש נמצאים רגעי הכשל במימוש האהבה והחיים. שם הפצעים של הנשיות. אנחנו מממשות את הפמיניזם שלנו במרידה בנשיות כמו שגברים היו מורדים בה, וזה תולדה שנולדה מסבל. השאלה מהו הרגע בו אישה נשברת היא שאלה שגדולי היוצרים עסקו בה, אבל אני לא רק רציתי לספר סיפור על אישה מסוימת, ואפילו לא על כמה נשים, אלא להתבונן על הנרטיב, לייצר סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור של אבולוציה נשית.

     

    "בסוף האבולוציה של האימהות שונה מהאבולוציה של האבהות ולכל אחד מהמינים יש כלי אהבה שונים לגמרי. רמת העדנה שאני נדרשת אליה כשאני מגדלת תינוק נחשפת גם כשאני אוהבת אדם בוגר. העולם בהחלט משתנה ומתפתח בכל מה שקשור להורות גברית, אבל לא צריך להמתין למה שיחלחל לעומק מעצמו, אלא לעשות עוד עבודה, עוד חינוך ועוד מודעות. זו האחריות שלנו על מנת שלא נייצר עוד מבנים שהם מקום לאומללות ומסכנות".

     

    הכתיבה של פדיה מרובדת. אפשר למצא בא לשון חז"ל, שירה עברית ושפת יום־יום. קבלה, חסידות, נגיעות מדעיות ופיוט. כתיבה של פרגמנטים שיחד הופכים לפרוזה הגותית יוצאת דופן. "אני בוחרת לכתוב באופן סימבולי, והרפרנסים האלו הם אחלה, אבל באמת שלא חייבים להבין אותם בשביל ליהנות מהספר. השריטה הזו, שאם משהו מדרשי או פיוטי אז הוא כבד וצריך להיזהר ממנו, זו בעיה שלנו. שריטה של הישראלים. כשידידים מפולין, ספרד או רוסיה קוראים מה שאני כותבת, הם עפים על זה כי זה קסום בעיניהם גם אם הם לא מבינים בקבלה. לצערי אנחנו מייצרים בידוד לחומרים היהודיים, אלו הגבלות שלנו על עצמנו. זה כאילו מישהו יכתוב על ספר באנגליה: זהירות, יש פה קונוטציות לשייקספיר. הקבלה, המדרש והמקרא הם ההומרוס והשייקספיר שלנו".

     

    ואכן, לספר יש שני תדרים: התדר השכלתני, מרחיב האופקים, והתדר התת־קרקעי. כמו מנגינה עתיקה שמלווה את הדימויים ונותנת להם לשקוע באופן אחר. "כשיש מנגינה מתחת למנגינה, זה הדבר הכי משמעותי מבחינתי. יש אנשים שקראו את הספר כמעט באופן סתמי, ואמרו שקטע כזה או אחר הם יתלו על המקרר. אני אומרת שאת הספרים שלי אפשר לקרוא גם לא לפי הסדר, אני בעצמי ככה קוראת, למרות שיש עלילה. אני לא מרגישה שיש קדושה לסדר של הספר".

     

    הבקיאות של פדיה במגוון עולמות ותחומים לא פוסחת על אקטואליה, פוליטיקה וסוגיות חברתיות בוערות. "הבחירות האחרונות לימדו אותנו כמה דברים נורא חשובים, בראש ובראשונה שזו ארץ מאוד טריטוריאלית ומאוד מחולקת", היא מסבירה. "ממש רואים במובהק על המפה שהטריטוריה מייצרת יציבות אלקטורלית. ולכן כל הנסיקה לגובה של כחול לבן הייתה נסיקה של המדומיין, כי הייתה כמיהה לשינוי, אבל לא הייתה שם שום תובנה אידיאולוגית מגובשת. לצערי, השמאל עסוק בשאלות של זכויות והימין עובד על שאלות של זהות, אבל אף אחד לא מציע לנו היום מנגנון כולל שמציע פשרה ושילוב של שיח הזכויות ושיח הזהויות".

     

    נראה אותך בפוליטיקה?

     

    "יש בי משהו יותר מדי מרדני, אבל בהחלט יש לי אג'נדה ותוכניות. אני לא יכולה להסתכל ולא לחשוב מה צריך לעשות. תנו לי להיות יועצת לענייני חינוך או בריאות או תרבות, בזה אני טובה".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     


    פרסום ראשון: 29.07.19 , 20:46