ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "זה היה תענוג ואושר גדול לחזור להצטלם" . נולי עומר
    24 שעות • 29.07.2019
    "אני? בת 60? אני מקסימום 42"
    נולי עומר הייתה חצי מהצמד "דבי ונולי" ואחת הקומיקאיות הכי מצחיקות בישראל. אבל אז ההצלחה נגמרה, עומר נכנסה למשבר ועזבה לפריז כדי לחפש את עצמה. עכשיו, בגיל 60 יש לה קאמבק מפתיע עם תפקידים בטלוויזיה ובתיאטרון ותערוכת ציורים אישית. "הפסקתי להיות ממורמרת ולכעוס על המצב שלי ונצמדתי להומור שהוא הנשק הכי טוב נגד כל המחשבות החולירעות שלנו". בראיון גלוי היא מדברת על תוגת הגיל, על הצעירים שמתחילים איתה ועל הגעגועים לדבי שחיה בהולנד
    אמיר קמינר | צילום: יובל חן

    לפני יותר מ־30 שנה נולי עומר הייתה חצי מ"דבי ונולי", צמד הקומיקאיות הכי מפורסם במדינה. היום, כאשר כולנו כבר די וינטג', אני פוגש אותה בדירתה התל־אביבית המסוגננת אך נטולת התריסים, כי עומר אוהבת שהנוף מתפרץ לה לתוך הבית מבעד לחלונות הפתוחים לרווחה.

     

    "לפני כמה שנים העפתי את התריסים, כי הם הסתירו לי את העצים המדהימים שצומחים כאן מסביב, ורציתי לראות אותם כל הזמן. אני בעיקר קשורה לעץ השקמה הענק, שכבר נכנס אליי לתוך הבית, והוא משמעותי לי מבחינה נפשית".

     

    עבודת אמנות של עומר. מתוך התערוכה
    עבודת אמנות של עומר. מתוך התערוכה

     

    בחודש ינואר הקרוב תחגוג עומר יום הולדת 60. "המילה הזאת 60 מזעזעת. היא לא מתחברת אליי. זה רק גיל שכתוב בתעודת הזהות. אני לא יודעת איך הגעתי לשם. אין לי מושג. זה לא נתפס ומסתדר לי בכלל. בתפיסה שלי אני בת 38, גג 42. אבל זאת עובדה שאני תכף בת 60".

     

    אז את סובלת ממשבר הגיל המפורסם?

     

    "לא. כל החיים שלי אני במשברים, ואני לא אדם יציב או מתון, שחי על מי מנוחות, אז גיל 60 יהיה המשבר? אני תמיד יוצרת את המשברים — אני הבמאית והמפיקה שלהם. כולנו ככה בעצם. המציאות? לא אכפת לה מאיתנו. אני גם אימפולסיבית, ואימפולסיביות עושה הרבה בעיות בחיים, בגלל שעושים הרבה טעויות, אבל זאת גם תכונה שמעיפה קדימה".

     

    ואיך את כל כך רזה וחטובה. חשבתי שבגילנו חילוף החומרים לא ממש במיטבו?

     

    "אני לא אוכלת הרבה — אין לי תאבון, ועושה המון פילאטיס".

     

    דבי ונולי ביחד עם מוני מושונוב
    דבי ונולי ביחד עם מוני מושונוב

     

    כבר לא שואלים לאן נעלמתי

     

    עומר גרה מטרים אחדים מרחוב שינקין — רחוב שהיא הייתה כל כך מזוהה עם ההוויה והתרבות כזה־כאילו שלו, בשנות השמונים והתשעים. כזכור, עומר ודבי קליידר חברתה מימי התיכון תלמה ילין, פרצו בסוף האייטיז והביאו את השפה והגינונים של מתחם שינקין לבמה ולטלוויזיה, ולא נרתעו לעקוץ את נתיני האזור. השתיים שהיו מזוהות עם מהפכת הסטנד־אפ, הסתלבטו לא רק על האהבלות השינקינאיות והיאפים הפלצניים. הן נהנו לעקוץ את הזבניות הפרחות, הנובו־רישים הצפונים והמאצ'ו הישראלי והוכיחו שאפשר גם בלי מבטאים ועדות. אחרי עשור של תוכניות טלוויזיה, מופעים, פרסומות, סרט מתיחות ("על הפנים") וחשיפה תקשורתית אינטנסיבית ("זאת באמת הייתה תקופה פלאית, בגלל החיבור בינינו, שהיה חיבור של פעם בחיים"), הצמד התפרק ב־1997 ("זה היה תהליך וזה פשוט נגמר"). קליידר עקרה להולנד ("אני מדברת איתה כל הזמן בלב וגם היא מדברת איתי בלב"), ועומר נעלמה מהתודעה. "האמת שבשנים האחרונות כבר לא שואלים: 'לאן נעלמת?' בעבר, כשהיו שואלים, זה היה חולף לי ליד האוזן. זה נורא מוזר, אבל כל הזמן מזהים אותי. כל יום, אנשים ניגשים אליי עם שמחה כזאת: 'דבי ונולי, איזה וואו' וכמובן אומרים לי את הקלישאה: 'גדלנו עליך'. לפעמים אנשים בני 70 אומרים שהם גדלו עליי".

     

    את לא חשה החמצה או געגוע לשנות הפרסום והתהילה?

     

    "לא, אני לא חשה החמצה, בגלל שאני לא מפסיקה ליצור וזאת ההצלה של החיים שלי. ב־20 שנה האחרונות הצגתי תערוכות, פירסמתי ספרים, כתבתי שירים, הלחנתי מוזיקה, העליתי מופעים, יצרתי סדרת רשת ולימדתי עיצוב דמות קומית. בעבר הייתי ממורמרת וכעסתי על מצבי, ולפני שש שנים אפילו נסעתי לחיות בפריז. חשתי תסכול ולא הבנתי למה אני לא מקבלת תפקידים. לא היו לי אז תשובות. ואני לא אוהבת שאין תשובות. הייתי מלאת התפעמות מהיופי ומההשראה של פריז, עבדתי על תערוכה, מכרתי עבודות ולימדתי עברית. התמודדתי עם קשיים, דברים מלחיצים וביורוקרטיה, שאין לי מושג איך עמדתי בהם. זה היה מסע מטורף של הבנה עצמית, אבל אחרי שנתיים נורא התגעגעתי לארץ, והבנתי שבחיים לא אבין את הקודים של הצרפתיים והחלטתי לחזור. מה גם שבחורף התחלתי לרעוד מרוב קור והרגליים שלי נהיו כחולות".

     

    את יודעת למה בכלל נסעת?

     

    "כי הייתי חייבת את המסע החשוב הזה כדי להבין את המשמעות של הבית וכמה אני קשורה ומחוברת לתל־אביב. החזרה לארץ הייתה טבעית ונינוחה. כיום לא כיף לי להיות במקום הזה של ההתמרמרות, העוולות, העלבונות, הצער והכאב. לא בא לי יותר להיות שם. אני לא חושבת שכעס מקדם משהו. ואני לא מוצאת טעם בלהתמרמר על מה שהיה או לא היה. השימוש בחוש הומור ביומיום הוא הנשק הכי טוב נגד כל המחשבות החולירעות שלנו ונגד כל החרא בחיים. שרק הכותרת לכתבה לא תהיה: 'עכשיו היא מפויסת'".

     

    לכבוד יום ההולדת ה־60, עומר קיבלה מתנה — קאמבק טלוויזיוני ותיאטרלי שיחשוף אותה לקהל רחב יותר. בקרוב היא תשחק תפקיד ראשי בהצגה בשם "התערוכה" שתעלה בתיאטרון "תמונע", קומדיה טרגית על יחסים בין אמא ובת, ותשתתף בשתי סדרות: "הקיבוצניקים" (HOT) של בועז פרנקל עם שי אביבי שמגלם את בן זוגה ו"מתיר עגונות" (כאן 11) של תמר קיי, יוסי מדמוני ודוד אופק, שבה היא מופיעה לצד אביב אלוש.

     

    "שנים שלא עשיתי סדרות והצגות, וכל הזמן החלפתי סוכנות, בגלל שלא קרה איתי כלום. לא נשלחתי כל כך לאודישנים ואין לי הסבר למה. מאוד משונה. מאז שעברתי לסוכנות של רפי עגיב פתאום התחילו לזמן אותי לאודישנים. זה היה תענוג ואושר גדול לחזור להצטלם. כל כך נהניתי שוב לשחק ואשמח לקבל עוד תפקידים. אני מפחדת מהמילה קאמבק, בגלל שהיא מבטיחה הבטחות שאני לא בטוחה שהן יתממשו. אין לדעת מה יקרה".

     

    ועד שהסדרות בהשתתפותה יגיחו למרקע אחרי החגים, עומר חונכת השבוע תערוכה חדשה בבית האמנים בתל־אביב: IN THE NAME OF GOLD, אותה אוצרים ורה פלפול ואריה ברקוביץ', "אני מתרגמת בעבודות את ההסתכלות שלי על הזהב: איך הוא הופך ממשהו נשגב, שמבטא תום, טוהר, תשוקה, שמחת חיים וטוב לב, למשהו שמסמל בצע כסף. אני לא עובדת כמובן עם זהב אמיתי וביצירות האלה יש ביקורת שאומרת שהעושר לא באמת נותן אושר. זה כמובן מאוד כיף שיש לך כסף, אבל כשמשתמשים בו לרעה, זה נוגע בשחיתות, בחוסר מוסריות ובהרס. בביקורת שלי יש הומור, בגלל שאני נגד דידקטית מחנכת".

     

    בעבודות שלך את מדברת על סחר בנשים ובבעלי חיים. את פעילה פוליטית־חברתית?

     

    "לא. אני פעילה אמנותית. הממסד לא בדיוק מכיר בי, אז כיוון שאני כמו כולם רוצה הכרה ואישור, אז אני נתתי לעצמי אישור ואני מאושרת על ידי עצמי. חשוב לי לפעול מתוך חופש, ואין בי אלמנט של ציות. אני גם לא מוכשרת בשיווק עצמי".

     

    לא מעוניינת בצעירים

     

    עומר היא בתו של אדריכל הגנים והמשורר הלל עומר, הלוא הוא ע. הלל, החתום על קלאסיקות נפלאות ואהובות כמו "למה לובשת הזברה פיג'מה", "דודי שמחה", "יוסי ילד שלי מוצלח", "ככה סתם", ומעידה שהיא ושתי אחיותיה שגם הן נשים יוצרות, גדלו בבית אמנותי עם ערכים תרבותיים. "אבא היה בן אדם מקסים, מאוד טוב, מלא חוש הומור. כשהוא כתב, הוא נכנס לנעלי הילד וחשב דרך העיניים שלו. הוא שנא דידקטיות וזה סוד הקסם של שיריו". כעת היא חולקת את חייה עם דדה, חתול שחור ("הוא מבין עברית, ויש לו סטייה - הוא אוהב לפתוח את הארון ולהוציא ממנו את החזיות והתחתונים שלי") ואמא ליונתן, מנישואיה לשחקן שאול מזרחי ("זוהר", שנראה היום בפרסומת של "בזק" בתפקיד זוהר ארגוב). "יונתן כבר בן 25 והוא לומד עכשיו מדיה ארט בגרמניה. הוא לא רוצה להיות שחקן. בימים אלה הוא שוקד על סרט אמנותי. אומרים שהוא דומה לי. אני מתה עליו. אני אמא מאוד אוהבת וחמה".

     

    יש אהבה בחיים שלך?

     

    "אחרי שהתגרשתי משאול, היו לי רומנים פה ושם, אבל כמו שאומרים: 'שום דבר לכתוב עליו הביתה'. לאחרונה היה לי חבר כמה חודשים, אבל זה נגמר. אני לא יכולה ולא רוצה להתפשר. אין לי את האימה להיות לבד. אימה שאני קולטת אצל חברות ואנשים מסביבי. נשים מוכנות להתפשר ונמצאות עם גברים, מהם הן לא ממש מתלהבות ובהם הן לא מאוהבות. אני שלמה לגמרי עם הלבד. אם יהיה מישהו ראוי, זאת תהיה שמחה גדולה. אבל אם לא, אז לא. אגב, גברים צעירים מאוד מתחילים איתי, בני 26־30 כזה, אבל זה לא עושה לי את זה".

     

    זה לא מחמיא לך?

     

    "מחמיא. בדיוק. אבל אין לי מה לעשות עם צעירים בגיל הזה. אני רוצה מישהו שאתאים לו, ושהוא יתאים לי. חוש הומור זה הדבר הכי חשוב לי. אני רוצה גבר שייצר הומור".

     


    פרסום ראשון: 29.07.19 , 20:49