שביתת האחיות, שהסתיימה לעת עתה, הציפה את תנאי עבודתן של אחיות במדינת ישראל, ודאי על רקע מצב מערכת הבריאות, אך ספק אם תמנע את המחאה הבאה. כדי לטפל בבעיה צריך להכיר את שורשיה – ואלה מלמדים כי כל עוד אחות נחשב מקצוע נשי טיפוסי, המצב לא ישתנה. מחקרים בנושא נשים בעולם העבודה הראו מזמן שהשתלבות נשים במקצוע מסוים לא פעם הופכת אותו לשווה פחות. במקרה זה, הסיבה נמצאת בניסיונות בראשית ימי המדינה להמריץ צעירות לבחור במקצוע זה באמצעות הצגתו כ"נשי מובהק".

בשנות ה־50 הכישורים הדרושים לאחיות הלמו את הסטריאוטיפים המקובלים ביחס לנשים. "כל רופא וחולה יודע כי החיוך הטוב והיד החמה של האחות הרחמנייה – כוחם גדול לפעמים מכל הרפואות שבעולם", הסבירה עיתונאית "הבוקר". כדי לחייך או להושיט יד אין צורך לרכוש מיומנויות, ובוודאי להתמחות. מכיוון שכל אישה התברכה בחמלה וברוך, הכסף שתקבל יהיה בהתאם.

הבעיה הייתה שהיה מחסור באחיות. בראיון ל"דבר" אמרה הרופאה ד"ר טובה ישורון־ברמן שהזמנים השתנו. לפני הקמת המדינה נשים ראו במקצוע "ייעוד נעלה בחיים", ועתה "רואה הצעירה במקצוע האחות פרנסה בלבד, על כן תנאי העבודה הקשים והשכר הנמוך גורמים לה לחפש מקצוע אחר". לדעתה צריך לעודד צבריוֹת ללמוד סיעוד כי הן יזכו לעבוד במקצוע ש"נותן סיפוק רב לאישה באשר היא אישה". הייעוד היה על רקע העלייה הגדולה. צעירות נקראו למקצוע לשם "עבודה בין העולים, כדי להחיש את התמזגותם ביישוב", מה שיתרום גם ל"הבראתו" התרבותית של ציבור העולים. הן ממילא אמהות בהווה או לעתיד, וכמו בבית יטפלו באחרים.

היו גם ניסיונות ליחסי ציבור. פלורנס ניינטינגל הישראלית הייתה צברית במדים לבנים וחיוך קורן. רבקה גרשוני, אחות במחלקת ילדים ב"אסף הרופא", כיכבה במודעות של בית הספר לאחיות. תמונה שלה גם הוצגה על כלי הרכב של משרד הבריאות בעדלאידע בתל־אביב. זה לא הועיל. "מה קרה למקצוע האחות הרחמנייה, ששוב אין הנשים נוהרות אליו, כמו עד לפני זמן לא רב?" כתבה עיתונאית אחרת. "האמנם פגו הרומנטיקה והאידיאל הקשורים במקצוע, שייעודו הוא להושיע לחולה ולזקוק לעזרה?". ברוח זו עצם הדיון בעניין המשכורת היה כרוך בהתנצלות. "מוזר הדבר כי שיחה על המקצוע, אשר הוגדר בפי מטפחתו בארץ, הגב' הנרייטה סאלד ז"ל, כשליחות ממדרגה ראשונה, תיפתח בנושא השכר", העירה כתבת "דבר הפועלת", "אך ניתן להבין כי הוא אחד משורשי הרע הגורמים לבריחה המבהילה". אחיות צעירות ותמימות, שהגיעו למקצוע מתוך רצון לטפל באחרים ולעזור להם, גילו תוך כשנה וחצי שהשכר שקיבלו "נותן תחושה של חוסר הערכה".

סיפוק, תחושת ייעוד אישית, או התגייסות לאומית לא יכולים לשמש מרכיב בתלוש משכורת. זה נכון שבעתיים כשמדובר במקצוע נשי מסורתי. ישראליות כבר הצביעו ברגליים והראו שגם אם הרומנטיקה לא פגה, יש לה מחיר. הטיפול הדרוש לקידום מעמד האחיות אינו טיפול פליאטיבי (כזה המביא להקלה זמנית אך אינו מרפא באמת), אלא ניתוח, במטרה לחולל שינוי תודעתי. √

ד"ר שרון גבע חוקרת היסטוריה של נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות ומרצה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל־אביב