עונת הפק"מים

כמו כל מערכת הבחירות העקומה הזאת, גם רגע השיא של עונת ההעברות הפוליטית - סגירת הרשימות - מעניינת כמו דוקו על הרגלי התזונה של חגבים. שלשום, למשל, מפלגת העבודה כינסה מסיבת עיתונאים כדי להודיע שאיציק שמולי החליט להישאר. מאז שנודע היכן ישחק קוואי לנארד בעונה הבאה של האן־בי־איי לא נחוותה כזאת דריכות והתרגשות.

אמש הגיע האיחוד בימין וגם הוא סחט תגובות שנעו בין דז'ה־וו לנמנום. זה לא נכתב כמליצה: עמית סגל נשמע חצי־מנקר במהדורה של ערוץ 12, כשניסה להסביר את הריב בין הימין המאוחד והליכוד סביב שאלת המשמורת על איתמר בן־גביר (כי הרי הלגיטימיות שלו כבר הוכשרה בסיבוב קודם). האמת, יממה אחרי פרסום ההקלטות של הרבנית מיכל פרץ, אפשר להבין את נפילת האדרנלין.

בעוד הפרשן ספק־מנסה לנענע את הצופים כהורה את תינוקו לקראת השינה, הופיעה על המסך רשימת המתמודדות והמתמודדים מטעם הימין המאוחד. במקום התשיעי (שלפי הדיווחים עמד במוקד המו"מ, כאילו שהכל לא מגוחך מספיק), מתחת לשמה של רוני ססובר הייתה צללית ועוד של גבר. מזל שלא שובצה תמונה של הבעל גיל ססובר וזהו. האחרון, אגב, צילם סרטון תמיכה ברעייתו, מה שמעורר ציפיות לקראת קמפיין התעמולה (יפת מ"הקומדי סטור" יזמר את המנון המפלגה? המדען מ"המבזק של ז'ק" ימציא מכונה שמעלימה את הפדיחות של השר רפי פרץ?) ומייתר לפחות לתקופה הקרובה עוד כתבה שתתהה "לאן נעלם גיל ססובר".

מה שבלט בהיעדרו בכתבות ובפרשנות על האיחוד הוא הנוהל המוכר במקרים כאלה: שליפה של ציטוטים ארסיים ולעומתיים מהעבר הממש לא רחוק, שלפתע התמוססו בדרך להצלת המנדטים. מפליא, למשל, שדחיקתו הסופית של פרץ למקום השני לא נתקלה בדברים שאמר לדנה ויס ("בראש הציונות הדתית צריך לעמוד בן הציונות הדתית"). נפתלי בנט, בעקבות אותו ראיון, הסתייג מ"המלחמה האובססיבית בלהט"בים" והתכסח לפני כן עם מוטי יוגב, שעכשיו הוא השכן הצמוד שלו לרשימה. מלכתחילה, האיחוד נדרש בגלל הפיצול שנולד לכבוד הבחירות הקודמות.

התחושה היא שבנושא הזה ישנו פער בסיקור בין הימין לשמאל, אבל ממילא נדמה שזוהי תוצאה של ה־מגמה בבחירות 2019, מועד א' וב': אין "מפלגה", יש פק"מים פוליטיים שנוצרו לא למטרות הישרדות, אלא למיקסום קולות. לכן, גם אחרי אתמול אין לאף אחד מושג מה הימין המאוחד חושב ודוגל בנושאי דת ומדינה, לדוגמה. טוב, נותרו רק עוד 49 ימים של שכרון חושים כדי לגלות.