שלמה ארצי התחיל את שנת 2000 עם אלבום קאברים. בזמנו, החלטה לא שגרתית. "היינו בעבודה על 'צימאון' שהתמשכה מעבר למה שתיכננו", הוא מספר. "באמצע ההקלטות אני אמרתי, תראו, כבר יש לנו את 'אנחנו לא צריכים' ו'אהבתיה'. בואו נחדש עוד שירים שלי. הייחוד באלבום הזה היה קאברים, ואז לא כל כך עשו את זה, עוד לפני תקופת הריאליטי. הוספנו כמה שירים חדשים וגילינו את שמעון בוסקילה עם 'עלש' והיה את הקאבר ל'מלך העולם'. היום זה כבר נראה יותר ברור, לקחת שירים שכאילו נס ליחם ולחדש. אבל אז לא היה ברור. חברת התקליטים עיקמה את האף כשהצעתי את הרעיון. הם לא רצו".

ובכל זאת עשית.

"תמיד עשיתי מה שחשבתי לנכון. בסופו של דבר זה הכי מכר".

'אהבתיהם' אכן הפך לאלבום המצליח ביותר בקריירה שלו. אחר כך הגיעו עוד ארבעה אלבומים ('צימאון', 'שפויים', 'אושר אקספרס', 'קצפת') שמילאו את הפלייליסט ב־20 השנים האחרונות והציבו את ארצי במקום השני ברשימת המבצעים, אחרי אריק איינשטיין ז"ל, ובמקום השני גם ברשימת המחברים והמלחינים. "לא חשבתי בגיל 30 שאני אשאר במקצוע", הוא אומר, "ובמקום כזה. לא היו לי תוכניות כאלה רחוקות טווח. החיים מפתיעים, בקיצור. וזה מקצוע מפתיע. ברור שזה משמח".

בשנות האלפיים מגיע רייכל, טרנד הריאליטי של נינט ו'כוכב נולד', חבורת רימון, ההתפוצצות המזרחית שכבשה את קיסריה. אתה מסתכל בכלל על השוק, על מה שקורה, או שמנותק, עושה את המוזיקה שאתה מאמין בה?

"מנותק אני בטח לא. אני מוצא את המקומות שבהם הסאונד הישראלי מתחדש, אני כן לוקח בו חלק. אבל מעולם בריאליטי למשל לא הסכמתי להשתתף, למרות שניסו לפתות אותי בהרבה צורות".

בהרבה כסף.

"זה אתה אומר. אבל לא חשבתי אף פעם שאני מתאים להיות שופט, למשל. אז בתחום הזה לא נגעתי. בשאר הדברים? כן. ברור שלפעמים השתמשתי בצבע מסוים. שרתי עם שמעון ועם דיקלה. עשיתי ניסיונות לקרב שוליים למרכז. דודו טסה הוא דוגמה לסאונד מסוים מאוד, שכבר אהבתי באלבום הראשון שלו. דיברתי איתו כבר כשהיה ממש צעיר ואמרתי לו, 'יום אחד אני רוצה שתפיק אותי'. אלה חיבורים מוצלחים מאוד. מבחינתי זה להמשיך לנוע ולהסתכל על מה שקורה מסביב".

שם באים ונעלמים הטרנדים מהשאלה הקודמת.

"המטוס עולה וצריך לנחות, נכון? לפעמים מה שאתה רואה הרגע זה לא מה שאתה רואה אחר כך. יש המון עניינים עם אופנות ואני חושב שעברתי את השלב של האופנה. אני לא יודע איך להגדיר את זה במדויק, אבל ננסה. אז אני מרגיש היום כמו נהר".

כלומר?

"בשלב מסוים צריך להסתכל על זמרים בפרספקטיבה של זמן, נגיד לאונרד כהן, פול סיימון. הם כמו נהר, הם חיים איתך. אתה תבוא ותפגוש אותם שוב־ושוב, והם לא באים והולכים. היה שלב בנעורים שלי שהייתי בטוח שאני בא והולך ואולי אני רק אופנתי. אבל אני לא שם".

חזרת לצוותא כמו בימים הראשונים. אולם קטן אבל מלא, וסיפורים ושירים שלא הגיעו כמעט לרדיו.

"מי שחשב על זה היה בן־בן שלחץ עליי. כשנסעתי לראות את ברוס ספרינגסטין, הרגשתי שזה יפה ושיש טעם. הילדים שלי מנגנים ותמיד מסתובבים עם גיטרה וקלידים ובכל הזדמנות שרים ביטלס בקולות, כמו שאמר אריק. אז הדבר הזה, בצוותא, עבורי הוא כמו לשיר ביטלס בקולות".

× × ×

ובכל זאת, שנות האלפיים של ארצי הביאו לו גם את אחד האלבומים שהוא פחות מתחבר אליהם: 'צימאון'. אלבום שהושק בתקציב ענק, מכר המון, ויצא בתקופת הדמדומים של הדיסקים, רגע לפני שהכל הפך לדיגיטלי ואלבומים החלו להיות מופקים בבית. 'צימאון' מכר במכה הראשונה 138 אלף והגיע בסוף למכירות בסביבות 200 אלף. השירים מהאלבום נכנסים יותר ויותר להופעות שלו, כמו אלה שיהיו בשתי ההופעות בלייב פארק ראשון־לציון (15 ו־17 באוגוסט, כל הכרטיסים נמכרו). "באופן מוזר, בהופעות שאני עושה עכשיו בצוותא, מבקשים מאוד את השירים ממנו. יש רגע שהקהל מרים שלטים ומבקש שירים, ויש שם לפחות שלושה שירים מהאלבום בכל פעם. תשמע, השקענו שם הרבה מאוד כסף וזמן, אם אתה מסכם 20 שנה, לדעתי אלה היו הוצאות הכסף הגדולות האחרונות על אלבומים בצורה כזו. היום מוציאים על קליפים 300 אלף שקל או דולר. אז לא היו קליפים, אלא אלבומים. וכן, אנחנו התבלבלנו אז. הוצאנו כסף במקומות לא נכונים, לא היינו מפוקסים וזה קורה בקריירה גדולה כשבן־אדם מאבד את עצמו ואת הפוקוס".

השלמת איתו היום.

"כן, תשמע גם אישית היה לי קשה לעשות אותו. הייתי בשלב ביניים בהתייחסות שלי למה שאני עושה, התגרשתי בדיוק אז, הייתי מבולבל. לואי להב התגרש גם הוא. אני והוא הגענו לאולפן עם מברשות שיניים. למדתי מ'כרטיס ללונה פארק' שהאינדיקציות של הקהל למה שאני עושה, לא בהכרח זהות למה שאני שומע. אני היום עם בערך 600 שירים. יש כאלה שאני לא סופר והקהל הרוס עליהם. יש שירים שנתתי עליהם את הדעת נורא ושמתי עליהם המון זמן ועבודה ולא תפסו, ויש להפך. נניח, 'אחרי הכל את שיר' היה משהו שלא ידענו לפתור. משה לוי עשה משהו על הפסנתר והיה שם גם ז'אן פול זימבריס שניגן, והשיר היה קטן ורזה והלך והתעצם. מבחינתי, כשיצא, הוא היה סי־סייד. אפילו לא בי. הוא גדל עם השנים ולא ציפיתי".

איך החיבור שלך לעידן הדיגיטלי, ספוטיפיי, יוטיוב, הרשתות.

"תראה, אנחנו היינו מלכי הדיסקים. אנחנו בוודאי לא מלכי היוטיוב".

ואני מניח שאתה לא קונה שם צפיות. כי יש כאלה שכן.

"אני קונה עוגות בקונדיטוריה ואוהב עוגות גבינה. יש לנו עמוד פייסבוק די גדול ואני מכיר את הניו־מדיה. בחלקים אנחנו משתמשים, אבל לא נקנה צפיות. לא".

לאינסטגרם עדיין לא ממש נכנסת.

"יום אחד ראיינתי מישהו שאני מכיר והוא העלה לאינסטגרם שלו עוגה בבית קפה. אני חושב שזה הצחיק אותי חודש. לא יודע למה. כל פעם סיפרתי לאנשים את זה וצחקתי מחדש".

למה זה מצחיק?

"אתה רוצה שאתפלסף? לשתף צריך לדעת במה ובמידה. בן־אדם אוכל עוגה ורוצה לשתף? למה? אתה רוצה שאצלם את הדונאטס שאני אוכל? העולם יצא מדעתו והכל אקסטרים".

גם מדונה משתמשת באינסטגרם והיא בת 60.

"כל אחד נוסע במכונית שלו, אני לא חייב. יש לי את זכות הבחירה ואני לא מרגיש שייך לשם, אני אדם שמאוד חשובה לו חירותו והחופש שלו. דברים שמגדירים לי חופש אחר ממה שאני רוצה, אני לא מתעניין בהם בכלל".

יש צורך להוציא אלבומים היום?

"אתה לא מדבר על הדיסק, אלא על המהות. אני לא מתעניין בשירים ספורדיים. בעיניי אלבום קונספט נשאר ה־דבר. אם אין לבן־אדם התחלה, אמצע וסוף כיוצר, אותי אישית הוא לא מעניין. אני בא מדור שהתחיל בתשעה שירים ועבר ל־11 ואחר כך עשה דאבל אלבום ואחר כך דאבל־דאבל אלבום. היה לנו צורך לספר את עצמנו לקהל. אם נשאר לי הרבה קהל, ואני אומר את זה בגאווה, זה בזכות העובדה שאני מדבר איתם 50 שנה כשאני מספר להם את סיפור החיים שלהם ושלי. לשיר יש כל מיני פונקציות, למשל קריוקי. אני לא מבטל את זה. אבל הערך הראשון בשבילי הוא שירים שמשפיעים לך על החיים. זה פחות נכון להיום. אין כמעט שירים שמשפיעים על החיים, אלא יותר מלווים אותם. בדור שלי, כששמעת שיר של פול סיימון, הוא יכול היה לשנות את חייך ואת החשיבה שלך".

מתי שמעת לאחרונה שיר כזה?

"פחות ופחות. לברוס יש עוד".

הרדיו עדיין דומיננטי לטעמך?

"כשאתה נוסע ממקום למקום עדיין יש חשיבות לרדיו וברור שיש לך את הסלולר וגם, אגב, את המחשבות שלך. יש אנשים שעדיין נרדמים עם רדיו. אני בן־אדם שאחר הצהריים שומע רדיו, אבל ספורט".

אופירה וברקו או 103?

"לא אגלה. אבל אין ספק שהרדיו לא דומיננטי כמו שהיה ויש מלא מעקפים ואנשים יכולים לבנות קריירה עם מעקפים. סטטיק ובן־אל לא התחילו ברדיו אלא באזורים אחרים".

עד כמה מעסיק אותך אם השיר החדש שלך נכנס לפלייליסט?

"לא קרה שלא נכנס ואני לא מתעסק בזה כל כך. אין לי תשובה טובה. כשהייתי זמר צעיר הבאתי את התקליטים שלי בעצמי לגלי צה"ל ולקול ישראל. זה היה הכי חשוב לי בעולם, שמישהו ייקח תקליט שלי, יואב קוטנר או אורלי יניב, וישמיעו את 'שינויי מזג האוויר'. היום אני בזמן אחר".

אתה נכנס בקרוב לעשור חדש בחייך.

"אני משתדל לא לספור לפי גילים. השבוע הייתי בקפריסין עם הילדים שלי והם אמרו, 'אבא, אתה ממש ילד'. קמתי לפניהם והלכתי לישון אחריהם. אז זו התשובה שלי. כל עוד הדבר הזה נשאר, אז יש טעם. אם אתה יכול עוד לשמור על 'הממש ילד'".

לא דיברנו עוד על אריק איינשטיין. מספר אחת בדירוג.

"הוא באמת היה מספר אחת, וזה כבוד גדול בשבילי להיות הסגן שלו".