גידי רף כבר מחוסן. קוראים לזה "בראנג'לינה". זה קרה מזמן, 2005, הרבה לפני ההצלחה של 'חטופים' ו'הומלנד'. רף היה אז צעיר בן 33, בוגר לימודי קולנוע, עם סרט ביכורים בפסטיבל טרייבקה. עוד צעיר מבטיח שמחפש את דרכו בעולם הגדול. ואז הגיע הטלפון מדאג לימן, במאי האקשן המהולל (סדרת ג'ייסון בורן, 'קצה המחר'). רף הפך לעוזר הבמאי שלו בסרט 'מר וגברת סמית'. זאת אומרת, מר וגברת בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי.
בין היתר הוא הזמין אוכל לבוס, הוציא את הכלב שלו, וכמו עולם שלם, לא היה יכול להסיר על הסט את המבט מהזוג הממגנט. רף צוחק כשהוא נזכר בזה עכשיו. "אפשר לומר שזה חיסן אותי מסלבס", הוא אומר, "עד למצב שאתה פוגש שחקן מפורסם, וזה נהיה, 'עוד יום בעבודה'".
למשל עכשיו. רף הגריל לסרטו החדש את כריס אוונס הלוהט, 'קפטן אמריקה' בכבודו ובעצמו. "פגשתי את כריס. ובדקה — דקה! — הוא הפך ל'ארי לוינסון' (סוכן המוסד בסרט). הוא הפגין כזו תשוקה לסיפור. חקר אותו. כל כך רצה לספר סיפור חיובי על העולם. זה תמיד נורא־נורא כיף כשאתה פוגש את האנשים האלה", הוא אומר.
בכל זאת, אתה גידי מהגבעה הצרפתית. והוא, אתה יודע. קפטן אמריקה.
"ברור, יש את המטען הזה שאתה מדבר עליו, אפילו קצת פחד מלפגוש אותם. אבל תמיד נורא כיף, שתוך חמש דקות הם מדברים על התשוקה שלהם לפרויקט והרצון לעשות אותו. ואז זה מיד הופך לשיתוף פעולה של במאי מול שחקן. רק שאז אתה מוצא את עצמך בחור נידח בדרום־אפריקה שיש בו שתיים וחצי בקתות, ומתוך הבקתות האלה יוצאים אנשים ומבקשים חתימה. ואז אתה מבין: אה רגע! נכון! הוא שחקן נורא מפורסם!" הוא צוחק.
מסתבר שב־2019 הדבר שהכי מעניין את הקהל הרחב, לקראת צאת הסרט, הוא כריס אוונס. ליתר דיוק: הזקן של כריס אוונס. שיח רשת ערני סביב השאלה אם קפטן אמריקה מזוקן לוהט פחות, או יותר. רף צוחק. "הסרט מתרחש באייטיז, היה ברור שיהיו שם שפמים וזקנים. למזלנו, כל הקאסט נראה שם לוהט. עם או בלי שיער על הפנים".
ערב לפני הפרמיירה, רף לא מתבייש לגלות כמה משקל יושב על הכתפיים. תעשו חישוב לבד: פיצ'ר יוקרתי, הפקת מיליונים שהשתרעה על שלל לוקיישנים אקזוטיים, קאסט של כוכבים, השקה בינלאומית, נטפליקסססס. "זו התרגשות מאוד־מאוד גדולה, מעורבת בהרבה חרדה. במיוחד בפרויקט הזה. כי הוא מבוסס על סיפור אמיתי.
"פגשתי כל כך הרבה מהאנשים שהשתתפו במבצע המדהים הזה. העולים שעשו את המסע הקשה מאתיופיה לישראל, בגלל הערגה שלהם להגיע לירושלים. הפליטים האתיופים שעזרו במחנות. סוכני המוסד שעזבו הכל והלכו להציל אותם. נורא רציתי שהסרט יהיה מצד אחד מאוד מהנה ומבדר, וידבר לכמה שיותר אנשים. מצד שני, לחדד את המסע הקשה וההקרבה של האתיופים".
לסרט קוראים The Red Sea Diving Resort, 'אתר הצלילה בים האדום'. האתר שלא היה מקום אמיתי, אבל התגלתה בו האמת הכי גדולה. סיפור כל כך פנטסטי, שמישהו היה חייב לעשות ממנו סרט — וטוב שזה אחד משלנו. מבצע העלייה הראשון, הלא־ייאמן, של יהודי אתיופיה לישראל. בעולם שמעו הרבה על סיפורי עבדות וניצול האדם השחור. זה הסיפור ההפוך.
× × ×
1979, מלחמת אזרחים אכזרית משתוללת באתיופיה, רעב ומחלות מחסלים יהודים רבים. ממשלת ישראל והמוסד מקבלים החלטה נועזת. הפליטים יגיעו ברגל, בדרך מפרכת ומסוכנת בת מאות קילומטרים, אל מחנות בגדאריף, על גבול סודאן, מדינה עוינת לישראל. משם כבר יאספו אותם ארצה חיל הים והקומנדו הימי.
רק איך ממקמים בסודאן תחנה פעילה של המוסד? קבלו את "מלון ארוס", אתר קיט איטלקי נטוש. מפה והלאה, קלי קלות: חברת קש שווייצרית רוכשת את המלון. אנשי מוסד הופכים לצוות המגניב, המשרת את השמנה והסלתה של סודאן. וככה כשלא רואים, יוצאים בלילות אל הפליטים, כדי להעלות אותם על ספינת המבטחים. כ־20 אלף איש יצאו מביתם במסגרת 'מבצע אחים', כרבע מתוכם נספו בדרך ובמחנות.
הסרט של רף הוא אקשן עשוי לעילא ולעילא. תחשבו 'ארגו', רק הרבה יותר צבעוני, מוזיקה של 'אימג'יניישן' ו'דוראן דוראן' על החוף המקסים, בצד היתקלויות בכוחות מורדים וצבא, קרבות ירי ומשחקי החבאה ומילוט מותחים עד הרגע האחרון. כל זה, עם קאסט נוצץ — למשל בן קינגסלי, שדומה כי אין כמעט סרט מוסד־ישראל שהוא לא משתתף בו, גרג קיניר ומייקל ק' וויליאמס, כרוח החיה מאחורי הפליטים.
אבל זה גם סיפור מאוד יהודי. מהפריים הראשון, יוצאי אתיופיה לוקחים רק את מנורת חנוכה מהבית בטרם יעזבו לנצח, ועד הרגע האחרון, ולמה שנגלה. "הסיפור הוא על כל יהודי שרוצה להגיע לישראל, ערגה אמיתית להגיע לירושלים. האתיופים עזבו את הבתים שלהם לא רק בגלל שהייתה שם מלחמה, אלא על אף המלחמה, כדי להגיע לירושלים", הוא מספר. "אבל כשאתה מספר סיפור כזה, אתה מחפש את התמות האוניברסליות שלו. למה הוא מתאים להיום? מה הופך אותו ליותר מסיפור היסטורי?"
בראשית הסרט עולה כיתובית: "מבוסס על אירועים אמיתיים". כמה הרשית לעצמך לחרוג מהעלילה האמיתית? למשל, יש סצנה מאוד קשה של הוצאה להורג של סודאנים, כדי שיגלו מי מוציא אנשים מהמחנות. ככה זה קרה?
"ההוצאה להורג היא אכן סצנה אמיתית. אנחנו יודעים שהיה לחץ גדול להבין לאן נעלמים האנשים. אני עשיתי את זה יותר דרמטי. היו סצנות מאוד קשות במחנות. הרבה אנשים לא יודעים כמה נורא היה שם! חלקם חשבו שהם מגיעים לכמה שבועות ונתקעו שלוש שנים. הרבה אנשים מתו מתנאים מחפירים. לגבי העובדתיות: אני תמיד אומר שהסרט מבוסס על כל הסיפורים האמיתיים ששמעתי מכולם, והיה לי חשוב שהוא יהיה נכון ב־100 אחוז מבחינת הרוח שלו".
בינתיים כבר צמחה לכם תחרות. השבוע דווח שמי שהיה ראש שלוחת הסי־איי־איי בחרטום, יחד עם אפרים הלוי, הציעו תסריט המשך. סיפור חילוצם של סוכני המוסד שנותרו תקועים אחרי שהמבצע נחשף.
"קראתי על זה אצלכם (צוחק). מבצע חילוץ אנשי המוסד קרה אחר כך. חלק מאנשי המוסד נתקעו בחרטום, עברו בין בתים בטוחים של הסי־איי־איי, עד שהצליחו לחלץ אותם לניירובי. אני בכוונה רציתי לגמור את הסרט לפני זה. לסיים אותו בישראלים ובאתיופים שהגיעו, ביחד. להראות את התקווה".
ומה קרה לאותה תקווה. יוצאי אתיופיה הגיעו לארץ אחרי כל מה שעברו והקריבו — ותראה איך המקום הזה מתייחס אליהם. אתה מעודכן?
(כמעט נעלב) "בוודאי שאני ער למה שקורה! מאוד מעורה במה שקורה בארץ. תראה, הסרט מתאר רגע שהייתה בו תקווה ואיחוד, ציפייה לעתיד טוב יותר. המציאות, עבור הרבה אנשים, שונה מאוד מזה. זה חבל, ועצוב. לכן דווקא חשוב לראות סרטים שמראים רגע אחד, שבו אנחנו מתנהגים בצורה הכי אנושית שיש. באים ביחד לעזור, אחד לשני.
"נורא רציתי להזכיר לכולם שיכול להיות טוב יותר. ישבתי עם האתיופים שחיים בארץ. חלקם התחילו את המסע בגיל ארבע. חלק אחר נולד כבר בארץ. הם סיפרו לי כמה קשה היה להם. ומה שהחזיק אותם זו תקווה להגיע למקום מדהים. להגיע לבית שלהם! ואז ישבתי עם סוכני המוסד, שדיברו בכזו שליחות, על זה שהם שמו את החיים שלהם על 'הולד' כדי ללכת לאפריקה ולעזור לאנשים שהם לא מכירים. ואתה אומר לעצמך: זה! זה מה שאנחנו צריכים בעולם הזה! חמלה, עזרה, תקווה!" הוא מתרגש.
על רקע 'ממעמקים' של עידן רייכל, מוסיף רף עוד כתובית אחת לסיום. "היום יש 65 מיליון פליטים בעולם". ובעצם, אנחנו היינו שם קודם: אין ישראלי שהוא לא בן, או נכד, של פליטים, בדרך כלל אומללים, תמיד בלתי רצויים. "זה הדבר שהכי מרגש בסיפור הזה. סיפור על פליטים לשעבר שעוזרים לפליטים של היום. ופליטים של היום שעוזרים לעצמם, ונפגשים עם בני הפליטים לשעבר", הוא אומר. "פגשתי את אחד המפקדים של ה'בת גלים', האונייה שחיכתה במים בינלאומיים לאנשי השייטת, שיביאו את האתיופים מהחוף. הוא סיפר לי שהוא הסתכל על האתיופים נכנסים לאונייה, ועלו לו דמעות בעיניים. כי הוא והוריו הגיעו מטריפולי. אותו דבר, אותם סיפורים.
"כמעט על בסיס שבועי אנחנו קוראים על אנשים שטובעים בים התיכון. אנשים שרצו עתיד טוב יותר לילדים שלהם. אנחנו חולפים על פני הכותרות האלה. ואלה אנשים עם משפחות, עם אהובים, עם עולם שלם! קיוויתי שכשאתה רואה את הסרט, מסיים לצפות בו — תחשוב גם על העולם שאנחנו חיים בו היום. ההבנה הזאת שכולנו אותו דבר. אם רק נושיט יד אחד לשני, העולם יהיה כל כך הרבה יותר טוב".
× × ×
רף, 46, הוא בנו של איתן רף, לשעבר החשב הכללי. ילד טוב ירושלים, לוחם בצנחנים, תלמיד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. במקור רצה להיות שחקן, אפילו היה לו רגע בבית צבי, לפני שעשה הסבה. אחרי הלימודים עבר להיי־טק, שם הוציא את 'יומנו של סטארטאפיסט, בדרך למכה'. הוא לא נשאר שם, אבל את המכה עשה, ועוד איך. אחרי סרטים קטנים ומסקרנים שראו אור בעולם, הפריצה הגדולה הגיעה עם 'חטופים', סדרה שזכתה להצלחה אדירה, גם על רקע פרשת גלעד שליט. 'חטופים' הפכה ל'הומלנד', שהניבה גם את האמי וגלובוס הזהב.
רק שאיפשהו בדרך, רף נותר מחוץ לעסק, על רקע חילוקי דעות אמנותיים ומקצועיים. היבול הבא שלו היו הסדרות 'הרודן' ו'דיג', שאמנם לא זכו להצלחה כקודמותיהן, אך ייצבו את מעמדו כדמות חשובה בהוליווד.
הקרדיט שלך עדיין מופיע ב'הומלנד' לקראת עונת הנעילה, השמינית במספר. אתה עוד שומר על קשר עם ההפקה?
"הדרכים כידוע נפרדו. אני עדיין מעורב ברמת המפיק האחראי, ויש משהו נורא מרגש כשיוצאים לצילומים חדשים ועולה עוד עונה. אני המעריץ מס' 1 של הסדרה".
נשארה עוד פינה לא סגורה? טעם חמוץ מאיך שזה נגמר? אתה עוקב אחרי הסדרה?
"לא־לא־לא. להפך! שום מרירות! 'הומלנד' גם נתנו לי ליצור מחדש את 'חטופים' באמריקה, וברגע שזה הפך להיות עצמאי, זה גם פתח לי דלת לדברים אחרים. אם אני עוקב אחרי הסדרה? בוא נגיד את זה ככה: פה ושם. עד כמה שאני יכול".
ומה עם 'חטופים'? בסך הכל שתי עונות, והרבה אנשים מתגעגעים.
"זה לא ייאמן, אני כל הזמן פוגש אנשים שניגשים ואומרים, 'אנחנו רוצים חטופים 3'. זה כל כך מרגש! אין דבר שאני רוצה יותר לעשות מ'חטופים 3', כל כך בא לי! העשייה שלי שם הייתה כל כך משמעותית ועמוקה, ש'חטופים 3' זה רק עניין של זמן. כולם רוצים. כל הצוות וכל השחקנים. זה רק אני, שצריך לשבת על התחת ולעשות את זה, אבל בינתיים אני רץ מפרויקט לפרויקט. מקווה שאמות מזקנה מופלגת, ויימצא הזמן שצריך".
'חטופים' עברה הרבה מאוד שינויים כדי להפוך ל'הומלנד'. עד כמה לוחצים עליך לעשות שינויים, להתאים את הסרט לטעם בינלאומי?
"תלוי מאוד על איזה בית הפקה אנחנו מדברים. יש בתי הפקה בהוליווד שמאוד־מאוד מתערבים לך בתכנים. בפירוש. נטפליקס היא לא מהבתים האלה. החוויה שלי בעבודה על הסרט הזה, וב'אלי', שבו מההתחלה אני איתם, היא שנטפליקס הם בית מהמם. מאוד מכבדים את המקום של היוצר. יש להם הערות, כמובן. הערות חכמות שהיה תענוג לשמוע. אבל לא דברים אקוטיים".
נטפליקס לבדה העלתה בשנה האחרונה 700 סדרות חדשות. שתיים ביום. מלחיץ?
"יש צונאמי של תוכן. באופן מפתיע, הוא מקשה על מכירת רעיונות. רעיונות שאתה צריך להביא חייבים להיות מאוד מה שנקרא disruptive (פורצי דרך, יצירתיים). אתה צריך להיות מאוד שונה כדי לבלוט. הדרך לעשות את זה? למדתי ב'חטופים'. לספר את הסיפור שלך ממקום פרסונלי. ואז אנשים נכנסים אליו ורוצים לדעת יותר. תמיד־תמיד־תמיד".
הפרויקט הבא שהוא רץ אליו מסקרן לא פחות. 'המרגל', סדרה בת שישה פרקים בנטפליקס, על סיפורו של אלי כהן, האיש שלנו בדמשק. כרגיל אצל רף, תהיה נציגות ישראלית יפה — מוני מושונוב, יוסף סוויד, אורי פפר, ריימונד אמסלם. גם בתפקיד הראשי ישראלי־לשעבר, כמעט שכחנו, סשה ברון כהן. למרבה הצער, רף נאלץ לשמור על חשאיות שהמוסד אפילו לא מכיר. כי אף אחד לא מסתבך עם היח"צ של נטפליקס.
בכל זאת, אי־אפשר להתאפק: בוראט הוא אלי כהן?!
"אסור לי לדבר על זה עדיין. ובכל זאת: סשה הולך להפתיע את כולם. אתה לא זוכר את התפקידים הקודמים שלו, ברגע שאתה רואה אותו על המסך! כל מה שאני יכול להגיד עכשיו שזו הייתה פריבילגיה אדירה עבורי לספר את הסיפור הזה".
איך ההרגשה על הסט? לנהוג בנושאת מטוסים קטנה?
"בדיוק ככה. תמיד כשנותנים לך בוכטה של כסף לעשות פרויקט, זו אחריות עצומה, שאני תמיד לוקח נורא־נורא ברצינות. מגיע תמיד מוכן לסט, מגיע ראשון ועוזב אחרון, הכי ברצינות. כל מה שקורה אחר כך, עם הצלחה של סרט או סדרה, כבר לא בידיים שלך. שאלה של טיימינג. אבל אתה יודע מה מרגש? שהכל מתחיל מפה, מהלפטופ שלי. אני מכריח את עצמי, בכל הפקה מאז 'חטופים', לקחת צעד אחורה ולהסתכל 'מבחוץ'. מאות אנשים עובדים נורא קשה כדי לספר סיפור אחד! סיפור אחד, שהתחיל פה".
יש כבר מושבה של ישראלים שמצליחים בהוליווד, גל גדות כמובן, ליאור רז, יוסף סידר, חגי לוי. יש ערך מוסף בלהיות ישראלי שם? אולי גאוות יחידה?
"לא חושב שיש ערך מוסף. אבל יש מכנה משותף אחד לכל האנשים שציינת. כולם עובדים נורא־נורא קשה בתעשייה הזו. הם מתחרים עם הטובים ביותר מכל העולם. אנחנו נפגשים הרבה כי אנחנו אוהבים אחד את השני, ומה שכן, יש המון־המון פרגון. וזה כיף לראות. 'גאוות יחידה'? תקרא לזה ככה".
× × ×
רף, טבעוני, פעיל זכויות בעלי חיים והומו מחוץ לארון, חי באל־איי עם בן זוגו, פרופ' אודי פלג. בשבוע שעבר התפרסמו ידיעות על כוונתם למכור את הבית שם. רף צוחק. "להירגע, הדיווחון לא היה נכון. הפתיע גם את בעלי וגם אותי. לא הבנו למה מוכרים לנו את הבית!"
זה מקרי שאתה אוהב לספר על סודות ועולמות שונים שמתקיימים במקביל? אולי זה מרפרר לחיים שלך בעבר, ושל הרבה להט"בים עד היום?
"אני חושב שכן. כשכתבתי את 'חטופים' התחברתי לרעיון של חזרה הביתה כל כמה שנים. למקום שנורא צריך להרגיש כמו בית, אבל מרגיש פתאום שונה. כולם השתנו, התרגלו שאתה לא שם, לא קפאו במקום. אני מתאר לעצמי שהחיים הכפולים שאתה חי כנער הומו, כשאתה מפחד לספר להורים ולחברים שלך שאתה מרגיש אחר, שונה, נמשך לגברים במקום לנשים — הרגשות האלה, הדואליות הזו, משחקים אצלי גם בקטע של המשיכה לסרטי ריגול. סרטים על אנשים שצריכים להעמיד פנים שהם משהו שהם לא. זה חלק מזה.
"אני כמובן מעורה היטב בכל מה שקורה עכשיו בארץ, והמהפכה האדירה ביחס לקהילת הלהט"ב. ומה נורא כיף? אני יושב באל־איי, ובדרך כלל מה ששומעים על ישראל זה הרבה טענות. ודווקא בעניין הלהט"ב, כל כך הרבה אנשים מדברים על תל־אביב כעל 'מכה של גייז', ואנשים שחוזרים מספרים שנורא נהנו. זה עושה שירות אדיר לישראל".
אז כמה בעצם קשה לחיות לבד באל־איי? או שבעצם אתה חי חיי זוהר, טובע בשמפניה.
"איפה! זה לגמרי לא נכון. החיים די מתישים. ואני מתגעגע־מתגעגע־מתגעגע לעשייה בארץ! אני קורא תמיד על אנשים שמקטרים על 'אצלנו בביצה'. זו לא ביצה! תראה איזה אנשים מוכשרים יש בארץ. כי יש משהו בתשוקה שלנו כישראלים לספר סיפור, ובתשוקה שלנו לחיים, שאתה פשוט לא רואה במקומות אחרים. חוץ מזה, רוב הזמן אני כותב. יושב מול מחשב ובוכה, כשלא יוצאות לי המילים הנכונות. איזה חיי זוהר?"
