איתי בן־הרואה // מֶנספלֶיינִינג
בן 32. בוגר בצלאל. גר ביפו עם שותפה ועם הכלב מוקי.
איזה מין ספר זה?
יומן גרפי שעוסק בגבריות בדור הנוכחי, דור שמאפשר לגברים להיות פחות קשיחים מהמודלים הקלאסיים שכולנו מכירים. הוא מציג סיטואציות אישיות שחוויתי במפגש עם המין הנשי, שנוצר בהן חיכוך בין האידיאל למציאות. כדי להעמיק את השיח הפמיניסטי, היה לי חשוב שיישמע בו גם הקול הגברי.
איך נולד הרעיון?
כתבתי את הספר כפרויקט גמר ללימודים. באותה תקופה הנושא של מגדר מאוד בער בי, והרגשתי שיש לי הרבה דברים לומר. השתמשתי ביומן שכתבתי על חוויות שהיו לי עם בנות זוג, ולצד זה ראיינתי חברות וחברים שלי על מקרים דומים שהם חוו.
וככה זה נשמע: "אני נזכר שעד לפני שנה־שנתיים, כשהייתי שוכב עם מישהי, מדי פעם היה לי טבעי לעשות דברים לא־סבבה, או כן־סבבה, אבל בלי לברר לפני כן אם היא מרגישה עם זה בנוח, אם זה נעים לה, אם גם היא רוצה את זה".
באיזה טכניקה הספר מצויר?
איור ידני בטוש פוסקה. הרבה מהסצנות בספר הן סצנות מין, וכדי שיהיה לי מודל צילמתי את עצמי פעם בתור הגבר ופעם בתור האישה. עוד אין לי כסף לשכור את שירותיהם של דוגמנים.
כמה הוצאות דחו אותך? הוצאה אחת פנתה אליי וזה לא הלך איתם, ואז פניתי להוצאה אחרת. הם היו מוכנים להוציא את הספר אבל רק אם זה במימון שלי. אז האופציה היחידה הייתה להוציא אותו לבד.
מאיפה הכסף לספר? מהדסטארט, מימון המונים.
כמה עותקים נמכרו עד היום? כ־180.
מה אתה עושה חוץ מקומיקס? אני מאוד־מאוד אוהב לבשל. בשנתיים האחרונות אני טבעוני, אז נאלצתי ללמוד לבשל דברים כמו טופו.
וממה אתה מתפרנס? כרגע אני עובד כמעצב גרפי בסטודיו לעיצוב. מדי פעם אני גם מוצא זמן לעבודות איור.
מה אתה שומע כשאתה מצייר?
רוק של שנות ה־90.
מה הכי מפריע לך לאייר? רוב הזמן אני נכנע להסחות דעת. אני מוצא את עצמי מבזבז הרבה זמן בוויקיפדיה.
ספר קומיקס שכל אדם חייב לקרוא בחייו: 'פיצריה קמיקזה' של אתגר קרת ואסף חנוכה. Ghost World של דניאל קלוז.
והמלצה מהזמן האחרון? 'הרצל: היסטוריה אירופאית' של קמיל דה טולדו והמאייר הרוסי אלכסנדר פבלנקו.
למי היית רוצה לחתום על הספר? אסף חנוכה.
הרגל מגונה: כשצפוי לי לילה לבן, אני מצטייד בוופלים של 'מן' ועד הבוקר אני מסיים את השרוול. ˆ
אורית עריף // היי, מישהו שומע אותי
בת 48. בוגרת בית הספר לעיצוב 'ויטל'. גרה בקריית טבעון עם בן הזוג ינון ואמא לנגה (13) ואבשלום (7).
איזה מין ספר זה? יומן גרפי שעוסק בנושאים שהרבה פעמים נאמרים בלחישה: זיכרונות ילדות מהקיבוץ, התמודדות רבת־שנים עם דיכאון קליני, קשיים להרות, טיפולי פוריות, קשיים יצירתיים.
איך נולד הרעיון? הבסיס לספר היה בלוג שפתחתי ב־2006, שהיה סוג של יומן גרפי שמתאר מה קרה וקורה בחיים שלי.
וככה זה נשמע: "רציתי רק לישון, לשקוע, להיעלם. פעולות פשוטות ומוכרות לוו במלמול פנימי מטריד. פינטזתי על אשפוז, על התמסרות מוחלטת לכאב, על עזרה רפואית ממוסדת... זמן רב התנדנדתי בין אורית המתפקדת, היצירתית, הרהוטה, לבין אורית החלשה כעלה נידף, שאינה מצליחה לאסוף את עצמה להתקלח, לקפל כביסה".
באיזו טכניקה הספר מצויר? קו קונטור בעיפרון קצת רך. אני סורקת את הקו כך שנשמרים הלכלוכים של העיפרון ושל המחיקות ואז צובעת בפוטושופ.
כמה הוצאות דחו אותך? קיבלתי תשובות שליליות משלוש הוצאות והצעה מעליבה מהוצאת ספרים מכובדת מאוד: תביאי את הכסף ממפעל הפיס ועוד אלפי שקלים מכיסך ותוציאי אותו אצלנו. בסוף הבנתי שהדנ"א של הפרויקט הוא עצמאי והחלטתי ללכת על זה עד הסוף. זו לא החלטה פשוטה - מדובר בשקעה כספית מאוד גדולה, בהפיכת הבית לבית אריזה - אבל קניתי עצמאות.
מאיפה הכסף לספר? הוצאתי אותו בתמיכה נאה של מפעל הפיס. פעם בשנה הם מוציאים קול קורא למענק וצריך להגיש להם הצעה מאוד מפורטת. זו האופציה היחידה כמעט למימון של ספר קומיקס. חוץ מזה הקמתי בעזרת ינון אתר של רכישה מוקדמת, ככה שגם לא שילמתי את העמלה של הדסטארט. הייתה לי קהילת קוראים שמכירה את העבודה שלי מהבלוג, וככה יכולתי לממן את ההדפסה הלא־זולה של הספר.
כמה עותקים נמכרו עד היום? 1,500 בערך.
מה את עושה חוץ מקומיקס? אני אוהבת לישון ולשבת בבתי קפה.
וממה את מתפרנסת? כרגע אני לא מתפרנסת. הרבה זמן הייתי שקועה בעבודה על הספר, ובשנה הקרובה אני מתכוונת לחזור לעבוד. זו נקודה חשובה, כי מאיירים מקבלים לא מעט בקשות לאייר משהו קטן תמורת קרדיט בלבד, ואני אומרת לא.
מה את שומעת כשאת מציירת? בעיקר מוזיקה ישראלית ופודקסטים. התחלתי גם לשמוע ספרים ב'אייקאסט'. לאחרונה שמעתי את 'אנשים כמונו' של נעה ידלין ואת 'האיש הזקן' של נגה אלבלך.
מה הכי מפריע לך לאייר? אם הסטודיו מבולגן כשאני נכנסת אליו, סביר שלא אצליח להתחיל לעבוד. בעבר חוויתי משבר יצירתי מאוד ארוך ואפילו הלכתי לטיפול שעזר לי לחלץ את הפקק היצירתי שלי, אז יש לי כל מיני טכניקות שעוזרות לי להתמודד עם אתגר הדף הלבן. בין השאר חשוב לי שפינת העבודה שלי תהיה מזמינה ומסודרת. אחר כך, כשאני כבר בתוך העבודה, החדר יכול להיות מבולגן עם סקיצות ועם התלתלים האלה של המחק.
ספר קומיקס אחד שכל אדם חייב לקרוא בחייו: 'השדים של מונגול' מאת גלעד סליקטר.
והמלצה מהזמן האחרון? 'מסעדה בקצה הקוטב' של נורית זרחי וענת ורשבסקי. בתור יוצרת שלא רצו לאכול את הדייסה שלה הרבה שנים, מצאתי בסיפור הזה נחמה גדולה.
למי היית רוצה לחתום על הספר? זאב קלורפלד, המורה הדגול שלי לתולדות האמנות מהתיכון. לולא השיעורים שלו, לא בטוח שהייתי שורדת את השנים ההן.
הרגל מגונה: אני עובדת עם תחתונים וגופייה. אני לא מכירה את הדבר הזה של להתלבש לעבודה. חוץ מזה, אני מוצאת שמצב הצבירה שלי כיוצרת ומצב הצבירה שלי כאמא שונים מאוד, כמעט סותרים, ולכן אני חייבת שנ"צ שתחצוץ בין חלקי היום בהתאמה לתפקודים הנדרשים.
נעה כ"ץ // איה 50
בת 28. בוגרת בצלאל. גרה בתל־אביב. ב־2016 הוציאה את ספר הקומיקס '4', שמציג ארבעה סיפורים אמיתיים של יציאה מהארון, כולל זה של כ"ץ עצמה. מפרסמת בעמוד הפייסבוק שלה קומיקס ציפורים שהפך ללהיט ויראלי.
איזה מין ספר זה? נובלה גרפית אוטוביוגרפית שמתעסקת בסיפורים מהחיים שלי, מהיום שבו נולדתי ועד מכירת בית הילדות שלי בכרמיאל לפני כשנתיים.
איך נולד הרעיון? אחרי שההורים שלי התגרשו, אמא שלי התקשרה אליי והודיעה לי שהם הצליחו למכור את הבית. זה היה לי מאוד קשה וניסיתי לטפל בעצמי באמצעות הקומיקס. זה עזר.
וככה זה נשמע: "בכרמיאל לא ידעתי על קיומם של עוד להט"בים. הרגשתי כמו קרנף לבן בסכנת הכחדה, שמוכרח להזדווג מהר... אני חושבת שנערים ונערות פחדו לצאת מן הארון בכרמיאל. אני פחדתי, לפחות. אף אחד לא רוצה להיות חריג בעיר קטנה".
באיזו טכניקה הספר מצויר? ממוחשב עם עט גרפי.
כמה הוצאות דחו אותך? שלוש.
מאיפה הכסף לספר? הוא יצא בסופו של דבר בהוצאת פרדס, במימון מענק של מפעל הפיס. תהליך בקשת המענק מסובך ומלא ביורוקרטיה, אבל אם אני הצלחתי - כולם יכולים. חוץ מזה, ההוצאה איפשרה לי למכור 300 ספרים במכירה ישירה, עם 100 אחוז רווח.
כמה עותקים נמכרו עד היום? 350 בערך.
מה את עושה חוץ מקומיקס? אני סקייטרית. את הסקייטבורד הראשון קניתי בכיתה ו'. אין לי ממש חבורה של סקייטרים, אבל אני מגיעה לסקייטפארק ביד אליהו ומכירה שם את כולם. ובכל רביעי אני עושה הפסקה מהעבודה ופוגשת חברה בשוק לוינסקי לשחק שחמט.
וממה את מתפרנסת? אני מאיירת לעיתונות ולכל מי שצריך, ויומיים בשבוע אני עובדת בחנות סקייטבורד. לאחרונה אני מפרסמת בפייסבוק את קומיקס הציפורים שלי, שזה עבודה לכל דבר - אני קמה כל יום בשמונה וחצי בבוקר ובעשר זה מתפרסם. הכוונה היא לכנס אותם בקרוב לספר (פרויקט מימון בהדסטארט עלה השבוע).
מה את שומעת כשאת מציירת? מוזיקה משנות ה־60 וה־70. להקות כמו The Carpenters ו־Seekers. והרבה רוקסטדי, שזה הסגנון שממנו התפתח הרגאיי.
מה הכי מפריע לך לאייר? פחות או יותר הכל, כי יש לי הפרעת קשב וריכוז.
ספר קומיקס אחד שכל אדם חייב לקרוא בחייו: Habibi של קרייג תומפסון.
והמלצה מהזמן האחרון? 'מנספליינינג' של איתי בן־הרואה. קניתי אותו ונסעתי לים. זה היה יום לא כל כך טוב, הרבה סטרס, והוא מילא אותי השראה. באותו היום התחלתי את קומיקס הציפורים שלי.
למי היית רוצה לחתום על הספר?
חוה אלברשטיין.
הרגל מגונה: אני מאוד מעצבנת כשאני מאיירת. אני מדברת לעצמי, מצחיקה את עצמי, שרה לעצמי. סובביי מעידים שזה מוזר ומרגיז. ˆ
הילה נועם // חוצי
בת 32. בוגרת בצלאל והיום מלמדת שם איור. גרה בתל־אביב עם בן זוגה איתמר ועם שני חתולים, חוצי ונורה. מאיירת ספרי ילדים. עובדת על רומן גרפי.
איזה מין ספר זה? קומיקס לילדים על ילדה בשם תמר שאוהבת לאסוף את האוצרות שהחתול מביא לה בפרווה שלו, ויום אחד היא מוצאת שם משהו מאוד מוזר. היא מבריזה מבית הספר ועוקבת אחריו כדי לגלות איפה הוא מסתובב, ומגלה שהוא מאומץ על ידי השכנה המפחידה שלה, ד"ר ינשופי. אגב, היה לי חשוב שבסוף הספר ד"ר ינשופי לא תתגלה פתאום כאיזו זקנה חביבה. היא נשארת אישה לא נחמדה שלא אוהבת ילדים.
איך נולד הרעיון? חוצי, החתול שלנו, חי את חייו גם בחוץ. אני בעצמי הכרתי אותו כשהסתובב ברחוב וכמעט גנבתי אותו לבעלים הקודמים שלו. כשהיא מתה אימצתי אותו, והוא עדיין פוליגמי וחולק את חייו עם משפחות אחרות. בשלב מסוים גיליתי שלמשפחות שונות יש שמות שונים לחוצי. פעם שמעתי מישהו קורא לו מהחלון 'שמופי', וראיתי אותו רץ אליהם באמון גדול, כאילו הם מכירים כבר שנים. הוא תמיד מביא איתו לכלוכים בפרווה מהסיבובים שלו בחוץ - עלים, פרחים, חשופית שהייתי צריכה לחלץ והיא נחתחה לי לשניים - ואת הספר כתבתי בעקבות הטיולים האלה שלו.
וככה זה נשמע: "חוצי! מה אתה עושה? אל תלך לשם! זה מסוכן!"
באיזו טכניקה הספר מצויר? את כל העמודים איירתי באקריליק, במכחולים מאוד דקים בעובי של כמה שערות.
כמה הוצאות דחו אותך? לשמחתי לא הייתי צריכה לקבל דחיות כי עוד קודם לכן עבדתי בהוצאת עם עובד עם העורכת דלית לב על פרויקטים אחרים, והיא שאלה אם יש לי סיפור ילדים שכתבתי. בתחילת השנה הספר יצא גם בצרפתית. קוראים לו Vadrouille, שזה משהו כמו שוטטות. והסבירו לי שזה מאוד מצחיק ילדים, כי הסיומת של זה מזכירה מילה גסה בצרפתית.
מאיפה הכסף לספר? הוא יצא בהוצאת ספרים וקיבלתי עליו תשלום, אבל זה כמובן לא מחזיק את ארבע השנים שבהן עבדתי עליו. במקביל עבדתי בפרויקטים אחרים: הייתי שותפה לצביעה של הספר 'אנה פרנק', כתבתי ואיירתי טור קומיקס למגזין 'נשיונל ג'יאוגרפיק קידס' ולימדתי בבצלאל.
כמה עותקים נמכרו עד היום? קצת יותר מ־1,000.
מה את עושה חוץ מקומיקס? אני משחקת כדוּרשת בליגת אפק, והשנה לקחנו את הגביע. זה מאלץ אותי לקום מהכיסא ולא להיות מכופפת כל הזמן מעל איזה איור.
וממה את מתפרנסת? מאיור ומהוראה בבצלאל ובמוזיאון הקומיקס.
מה את שומעת כשאת מציירת? בעיקר פודקאסטים וספרי שמע. זה מאפשר לי להשלים קלאסיקות תוך כדי עבודה. התחלתי עם ספרי אימה, כל מיני סטיבן קינג למיניהם, וגם ראיתי איך האימה נכנסת לקומיקס שלי. כשאני מאיירת למגזינים אני שומעת מוזיקה - את 'קין והבל 90210' כשאני צריכה קצב טוב, וכשאני רוצה משהו רגוע יותר אני שומעת מרסדס בנד והילה רוח.
מה הכי מפריע לך לאייר? רעש. כשהתחלתי לעבוד על הספר עבדתי מהבית והרגשתי שלאט־לאט אני הופכת לד"ר ינשופי. קרה שיצאתי למרפסת עם חצי פיג'מה וצעקתי על ילדים שהרעישו למטה. ואז הבנתי שאולי אני צריכה לצאת קצת מהבית. החלטתי לעבור לסטודיו והיום אני לא צועקת על אנשים.
ספר קומיקס אחד שכל אדם חייב לקרוא בחייו: 'הנכס' של רותו מודן.
והמלצה מהזמן האחרון? 'להבין קומיקס' של סקוט מקלאוד.
למי היית רוצה לחתום על הספר? ATAK, מאייר גרמני שאני ממש אוהבת.
הרגל מגונה: כשאני מאיירת דמויות אני הרבה פעמים מחקה את ההבעות שלהן. זה יכול להיות הבעת שמחה מוגזמת, נזיפה, הלם או מסכנות מתפרצת - וזה מחזיק ככה כמה דקות טובות, בלי שאני שמה לב. קרה לא פעם שהשותף שלי לסטודיו תפס אותי באמצע הבעה. זה היה מביך. ˆ
