שיר פרידה

עד יומו האחרון כתב המשורר חתן פרס ישראל לשירה טוביה ריבנר שירים נפלאים. הוא הילל את הטבע ונפלאות הבריאה, כתב על אהבה ואהבת החיים, וכמו מרגיש במוות נושף בעורפו אירגן את כל ארכיונו הספרותי בארגזים שיימסרו לארכיון גנזים של אגודת הסופרים. יותר מ־70 שנות כתיבה, בגרמנית ובעברית, היו לריבנר; אלפי מסמכים ודפים, התכתבויות עם דמויות מרכזיות בתרבות העברית והגרמנית. והנה, בלילה לפני בואם של אנשי גנזים לביתו בקיבוץ מרחביה, נפטר ריבנר מהתקף לב והוא בן 95. "טוביה היה בריא ובכושר, ומותו בא במפתיע", אומרת ליאת קפלן, ידידה קרובה של ריבנר שערכה את ספריו בשנים האחרונות.

הוא נחשב לאחד המשוררים החשובים בשירה העברית, אך רק בשנים האחרונות זכה לעדנה מחודשת. "בגילי הכל שטויות", אמר לפני מספר שנים בראיון ל"ידיעות אחרונות". "לא פיללתי שאגיע לגיל כזה. אני כותב עכשיו כמעט כל יום. דבר שאף פעם לא קרה לי. ממש כמו תרנגולת טובה, אם כי לא תמיד אני מטיל ביצי זהב. לא היה לי דבר כזה מעולם. כמו מבול, כמו להבה אחרונה".

ריבנר ולאה גולדברג

ולצד השירה הענפה שכתב, מעטים מכירים את סיפור חייו הקשה והאבידות שחווה בדרך. טוביה ריבנר נולד כקורט ריבנר בטרנסילבניה. ב־1941‬, כשמלאו לו 17 בלבד, הוא ‬יצא למסע הימלטות ארוך שהוביל אותו לארץ ישראל. בתוך זמן קצר חרב העולם שהותיר אחריו בשואה, ורבים מבני משפחתו, ביניהם הוריו ואחותו, נספו באושוויץ־בירקנאו. במשך שנים היה שמור לריבנר מקום כ"משורר שואה" — בין היתר בזכות השיר "באוויר שאיננו" שנלמד בבתי הספר, ובו הוא מקפיא לנצח את רגע מותה של אחותו הצעירה באושוויץ.

"ב־12 שנים התהפך העולם‭,"‬ כותב ריבנר באחד השירים בספרו "יופי מאוחר",‬ בעודו מתכוון לשנות המשטר הנאצי בגרמניה. "נמחקו אלפי, נמחקו ריבואות שנים. נמחק הזמן‭...‬ אחר כך הפך האוויר לזעקת אין־קול שקפאה". הוא היה מודע לדחף של קוראים ומעניקי פרסים בארץ ובעולם להציג אותו ואת שירתו במונחים של שכול והתגברות, ואמר באחת הפעמים: "בטקס של פרס שקיבלתי בגרמניה קראו לי 'בונה גשרים', כמי שכותב בעברית ומתרגם לגרמנית. אמרתי להם שאין לי שום כוונה להיות בונה גשרים. הופכים אותי לאיוב, ואז מבטלים את ה'איוביזציה' הזאת. אבל אני לא רוצה להיות איוב — ולא להיות ההפך ממנו‭."‬

ובכל זאת, ההשוואה בין ריבנר לאיוב מתבקשת למרבה הצער. לא רק הוריו ואחותו נרצחו במחנות ההשמדה — אשתו הראשונה עדה, אם בתו מרים, נהרגה בתאונת דרכים שבה נפצע ריבנר אנושות, ובנו הצעיר מורן טס לטיול בדרום אמריקה ונעלם בלי להשאיר זכר בתחילת שנות השמונים.

לריבנר יש עוד שני ילדים, מרים שחיה עם משפחתה באיסלנד ועידן שחי במנזר בודהיסטי בקטמנדו.

"שנים אחרי מותם של הוריי ושל אחותי הייתה לי הרגשה שנשארתי בחיים במקרה לחלוטין", אמר ריבנר בראיון. "במקרה הייתי בתנועת השומר הצעיר. במקרה הייתי אחד מחבורה של תשעה צעירים בסלובקיה שעלו לארץ, למרות שהסרטיפיקטים עלו הרבה כסף. במקרה שום אונייה רוסית לא הטביעה אותנו כמו שקרה לאוניות אחרות ששטו כמונו בים השחור. במקרה נשארתי בחיים אחרי התאונה שעברתי עם אשתי הראשונה. הרופאים נתנו לי 24 שעות לחיות. מוות וחיים היו בשיווי משקל אצלי. כל פעם אחת מכפות המאזניים ירדה או עלתה".

שיר בכתב ידו של ריבנר | באדיבות מכון גנזים של אגודת הסופרים

חגג את החיים בצל המוות

ריבנר לא חי רק בצל השואה והשכול והזיכרונות שליוו אותו מאז. היו גם הרבה רגעי אור ואופטימיות ביצירתו ובמשפחה החדשה שהקים עם אשתו גלילה, פסנתרנית בהכשרתה ואהבתו הגדולה. "אולי מתבקש להציג אותו כאיוב מודרני, אבל טוביה גם זכה בחיים מלאים ונפלאים ומלאי אהבה, יופי ופוריות", אומרת ליאת קפלן. "אף אחד לא כותב, בארץ ובעולם, שירים כאלה נפלאים עד גיל כה מאוחר. הוא עבד כמעט עד יומו האחרון. יש שירים שכתב עוד החודש".

גם המשורר, העורך והמתרגם רפי וייכרט זוכר לריבנר את מילות האהבה. "טוביה לא כתב רק שירה פסימית", הוא אומר, "אלא גם שירים בשבח האהבה, בשבח האמנות ובשבח החיים. השירים שלו מלאים בדמויות של אנשים ובגילומים של יופיים הנפלא של הטבע, של הפריחה ושל בעלי החיים. גם בגיל של זקנה מופלגת הוא הצליח לדבר על השפע של העולם בשמחה אמיתית. האסונות לא מנעו ממנו לשיר את שמחת האור בעמק יזרעאל ולכתוב שירי אהבה לגלילה, האישה שחיה איתו יותר מחמישים שנה. זה בעיניי הישג נדיר, גם אנושי וגם פיוטי".

ולצד השירה נתפס ריבנר כגשר בין התרבות הגרמנית לעברית. הוא תירגם את יצירות ש"י עגנון לגרמנית, היה חבר באקדמיה ללשון ולשירה הגרמנית, וזכור מאוד גם כתלמידה וחברה הקרוב של המשוררת לאה גולדברג. בשנות ה־50 התחברו והחלו מערכת יחסים של התכתבות ענפה שלימים כונסה בספר. גולדברג כתבה לריבנר על מגוון נושאים, החל בתרגומיו, עבור ביוצרים אחרים, וכלה במצב הביטחוני בארץ.

באחד המכתבים אחרי מלחמת ששת הימים כותבת לו גולדברג ממקום מושבה בפריז: "ואשר לדברים הלא־משמחים — שאלת שכנינו הערביים — גם אני חרדה מאוד. הידידות של השבועות הראשונים היא שהייתה בעצם לא נורמלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני התרשמתי יותר מדי בהתחלה, ועתה חושבת אני בחרדה על הארץ. בין כה וכה אני כאן (בפריז) איכשהו מנותקת, וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרַחק וגם מקרב את הפחד. ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד־מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר־נובמבר 1947. הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש 'עם פרוץ המדינה'" (מכתב מפריז, 18 באוקטובר 1967).

ובמכתב אחר שבו התייחסה גולדברג לשירהּ "הגיהינום המאושר", כתבה שהשיר "נכתב עם סוף מלחמת העולם השנייה כאשר נודע לנו... ואנחנו בני האדם הוספנו לפרוח ולשמוח ב'גיהינום המאושר' על אף ידיעתנו את הדברים המסוימים ההם" (מכתב מ־20 במאי 1955).

ועל הידיעה הזאת של זיכרון השואה ריבנר העדיף שלא להרחיב. "הייתי שמח למחוק מהראש שלי את המסדרים, את הדגלים, את החצוצרות, את המפגנים והטקסים שאנחנו עורכים היום באושוויץ", סיפר ריבנר באחד מראיונותיו. "זאת השפלה של המתים. ניצול פוליטי מטונף, חסר בושה. רק מילה אחת מתאימה לאושוויץ — שתיקה. ואנחנו עומדים עם הנשק על הכתף. אולי זה מאפשר לאנשים פורקן. אבל מי אמר שצריך פורקן? אתה צריך לחיות עם המועקה הזאת. אושוויץ הוא האסון הגדול של היהודים, של כל האנושות במאה ה־20. אדם שחושב על היותו אדם — צריך להיבהל מאושוויץ, ממה שבני אדם יכולים לעשות. אצלנו הפכו את זה לעסק מדיני, לחגיגת השואה. יום השואה עוד יהפוך לחג של מנגלים, כמו יום העצמאות".

"עבורי טוביה היה סוג של מגדלור של תרבות אירופית וחיבור בלתי אמצעי כמעט אל הדורות הקודמים", אומר חוקר הספרות וידידו של ריבנר, ד"ר גדעון טיקוצקי. "מדובר באדם שגדל באירופה בין שתי מלחמות עולם והיה חניך התרבות הגרמנית, ובהמשך ייבא את מיטב התרבות הזאת אלינו. בנוסף הוא גם הכיר את גדולי הספרות העברית החדשה, לא רק את גולדברג, שהייתה קרובה אליו מאוד, הוא היה גם בן בית אצל עגנון. המלומד פרופ' גרשֹם שלום אמר בטקס שנערך לקראת יציאתו של עגנון לטקס פרס נובל, שהפרס הוענק הרבה בזכות התרגומים לגרמנית של ריבנר מיצירות עגנון. טוביה גם היה חבר קרוב של המשוררים בני גילו, בהם דן פגיס ועוזר רבין, כך שהוא בפירוש העביר לי ולעוד רבים שהיו בקשר איתו איזה ידע סגולי שלא עובר בספרים ובמסמכים. צריך להזכיר שלצד המקום הנכבד שלו בספרות העברית, הוא גם נחשב אחד מהמשוררים המקוריים בשירה הגרמנית כיום, כך שהאבידה כפולה. הוא משורר מיוחד מאוד גם מכיוון שהשכיל להתחדש בכל תקופה והתעניין מאוד באנשים צעירים. אין הרבה אנשים מבוגרים שגילו חיוניות נפלאה שכזאת ממש עד הסתלקותו".

איך הכרתם?

"הגעתי אליו לפני כ־12 שנים מתוך ההתעניינות שלי ביצירת לאה גולדברג. ומה שהתחיל כשיחה על גולדברג עבר מהר מאוד להיכרות אישית איתו שהפכה עם השנים לידידות ולהתעמקות בכתיבתו שלו. על האסונות בחייו לא דיברנו. בכוונה לא רציתי לגעת באזורים האלה. אבל בשירה שלו הוא בהחלט נגע בדברים האלה, בדרכו המאופקת, שהיא עצמה הייתה דבר גדול שראוי ללמוד ממנו".

"למרות שזכה בפרס ישראל, יש ציבור גדול שעדיין לא מכיר אותו", מוסיף וייכרט, "והלוואי שיפגשו בשירתו הנהדרת עכשיו, עם מותו".