ירושלים פינת יפו

התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים ממשיכה עם שני סרטים עלילתיים שלא יכלו להיות שונים יותר זה מזה – האחד אישי ועצור, כמעט קטטוני ("היום שאחרי לכתי" של נמרוד אלדר), והשני פוליטי במפגיע ומשוחרר ("המתים של יפו" של הבמאי הוותיק רם לוי). לכל סרט יתרונות וחסרונות מובהקים הנובעים מסגנונו.

בתום קדנציית מירי רגב, כשרוב יוצרי הקולנוע מפעילים על עצמם צנזורה פוליטית עצמית ומתרחקים כמו מאש מעיסוק ב"מצב" ומכל מה שחלילה עלול להיראות כמקדם עמדות פרו־פלסטיניות, מעודד ומרענן לראות שיש יוצרים שעבורם אמירה פוליטית היא לא מילה גסה, וגם לא החשש להרגיז כמה צופים.

באופן לא מקרי, את האומץ הפוליטי אפשר למצוא בעיקר אצל יוצרים מבוגרים יותר, כמו זוכה פרס ישראל רם לוי, שלו היסטוריה ברוכה של מאבקים בצנזורה עוד משנות ה־70, אז התעמת על הזכות לשדר את "חרבת חיזעה" בערוץ 1 המיתולוגי.

סרטו החדש, "המתים של יפו", גם לא לוקח שבויים ברמה הפוליטית, וזה דבר מבורך. זוהי דרמה יפה, גם אם חורקת לעיתים, על זוג חשוך ילדים מיפו (יוסף אבו־ורדה המצוין ורובא בלאל עספור), שבלילה אחד מקבלים לידיהם שלושה ילדים פלסטינים - שוהים בלתי חוקיים מאיו"ש - ומסתירים אותם בביתם. בעוד הם מתלבטים האם להסגיר אותם לרשויות, מתחוללת ביפו מהומה כשבמאי בריטי הופך את הרחובות לאתר צילום הוליוודי עתיר תקציב.

אם יש בעיות ב"המתים של יפו", המבוסס על סיפור ותסריט שכתב המחזאי גלעד עברון ז"ל לפני מותו, הן לא בעמדותיו הפוליטיות - שייראו די הגיוניות לכל צופה שלא שולל את העובדה שיש פה פלסטינים עם נרטיב משלהם. הבעיות נעוצות בכך שיותר מדי פעמים במהלך הסרט מעביר לוי את אמירותיו בדימויים שקופים מדי, ועם דמויות משנה ששם רק כדי לקדם את העלילה. ועדיין, למרות החריקות, הסרט מתכנס בסופו לסיום חזק ומרגש, בעיקר בזכות המשחק של אבו־ורדה וכמה סצנות עוצמתיות.

מנגד, "היום שאחרי לכתי", סרט הבכורה של אלדר, הוא סרט שכולו טבוע ב"תוגת הישראליות". הוא מספר על אב עצור (מנשה נוי) החושש לבתו המתבגרת והאובדנית (זוהר מידן, התגלית של הסרט). סרט הבכורה של אלדר נהנה מצילום וממשחק נהדרים, מרגעים מרגשים, אבל משהו בו בסוף נותר "דרמה קטנה" מדי. אין ספק שהוא ירגש לא מעט צופים שהם הורים, ושהוא מטפל ברגישות בנושא הקשה שלו, אך השלם קטן מסכום חלקיו.