בגוף הם לא מבינים

חברה שלי, גרושה טרייה בת 44, קיבלה השבוע את הדיק־פיק הראשון בחייה והזדעזעה עד מאוד. "זתומרת, ידעתי שזה קיים", היא אמרה לי, "אני חיה בעולם הזה. אבל ככה? באמצע התכתבות ווטסאפ תמימה ביום עבודה? בלי שביקשתי? ועוד של איבר כל כך עקום ולא יפה?" בשלב הזה היא חשפה עוד פרט: הבחור ש"מחזר" אחריה, הוא בן 29. "אה", אמרה חברה אחרת שלנו, "אל תיקחי את זה אישית. זה לא שהוא לא מכבד אותך או מנסה להשפיל אותך, זה פשוט חלק טבעי מההכנה לדייט, זה כמו לשלוח לך את הכתובת שלו בווייז".

אחרי זה היא הסבירה שיש לתמונות העירום האלו אפילו שם אינגליזי חמוד ותמים - נוּדים, בשורוק, מלשון ניוד, שזה בדיוק השלב שבו נזכרתי שבפיד הטוויטר שלי אנשים צעירים כותבים לפעמים: "יום מדכא. שלחו נודים", ואנשים זרים לחלוטין שולחים להם תמונות עירום שלהם בלי בעיה, כדי לעודד אותם ולנחם.

ועדיין, הבנתי בדיוק למה היא מזועזעת, כי גם אני שייכת לדור המסתורין המיני. אני מגיעה מתקופה שבה לילדים היה סיוט קבוע אחד: לחלום בלילה שהם הולכים לבית ספר ומגלים שהם עירומים לגמרי. תקופה שבה לא היית מפסיקה להסתכל למעלה במקלחות של הבריכה, שמא בדיוק עכשיו איזה זבל מציץ לך למלתחות. וכשהיינו מפלרטטות עם בחור בטלפון לפני הדייט, לא עלה על דעתנו לשלוח תמונה של הציצי שלנו קודם. ההפך הגמור - היינו עושות הכל כדי שלא יידע איזו צורה וגודל יש לחזה שלנו. לכן, זה לא ממש מפתיע שבאזור שנות התשעים המציא מישהו את חזיית הפוש־אפ. אז נכון, גברים רבים היו מתאכזבים כשהיינו משילות את שריון הספוגים והברזלים העצום וחושפות את גרגירי האפונה המתוקים שלנו, אבל אנחנו דגלנו בעיקרון אחד כשזה מגיע למיניות - מה שעושה את הסקס זה המסתורין והפנטזיה שקודמים לו. אם בנית את המסתורין כמו שצריך, הוא ישכח שהחזייה שלך הבטיחה לו מרפסת דאבל־די והגיע לקומת פרטר צנועה במקום, כי הוא יהיה כל כך להוט עלייך אחרי כל הטיזינג והרמיזות שהוא לא יתעסק בקטנות.

"אבל למה להן לשלוח לבחור את כל העירומים שלהן לפני הדייט?" שאלה אותי החברה שלי, כולה מבולבלת, "מה יוצא להן מזה?" "אולי זה מונע את ההשפלה שבלהגיע לדייט ולראות פרצוף מאוכזב", אמרתי לה, "אבל יותר חשוב מזה, זה פשוט לא מעניין אותן. כל מושג העירום היום השתנה לגמרי". זה בדיוק כמו שאמרה רו בת ה־16, גיבורת הסדרה המצוינת "אופוריה": "מה שאתם המבוגרים לא מבינים לגבינו הילדים, זה שבעולם שלנו, לשלוח אחד לשני תמונות עירום זה כמו כסף, כמו מטבעות". כלומר, הגוף שלהם הוא לא משהו פרטי ומקודש שצריך לשמור בתוך הבגדים כמו בדור שלנו. הגוף שלהם הוא מטבע עובר לסוחר שצריך למקסם ולפרוט. ממש כמו קלפי הסופרגול שהיינו מחליפים, ככה הם מחליפים אחד עם השני חלקים ורודים מהפיזיולוגיה הפרטית באמצעות האייפון. "תביאי לי תמונה של הציצים שלך בחזייה", בסדר, "אבל תביא בחזרה תמונה שלך עם יד בתוך התחתונים".

מה שמביא אותי לפרשת המין בקפריסין. בניגוד לאנשים רבים, אין לי שום כוונה לצקצק בזעזוע על הנערים ולהגיד שזה הכל עניין של חינוך. זה אמנם מגעיל אותי, איך אפשר לא להיגעל מהמחשבה על לעמוד ליד החבר שלך שדש בגופה של בחורה, ולעודד אותו בקריאות בוטות, ומצד שני, אני מבינה דבר אחד שבגללו אני לא שופטת אף הורה שמתמודד עם הדור החדש הזה. אנחנו פשוט לא יודעים מספיק על המיניות של הילדים שלנו.

תנסו לדמיין את זה לרגע, לכמה תמונות ואימג'ים נחשפו הילדים שלכם עד לרגע זה? אני מדברת על השעה ההיא בנסיעה לאילת שבה בירכתם על השקט במכונית והם גלשו כמו זומבים בסמארטפון. על השעתיים האלו בלילה שבהן הם נטמנים בחדרם ולך תדע כמה תמונות הם רואים שם בקצב מסחרר לפני שהם הולכים לישון. קחו את כל הרגעים האלו ותכפילו במיליארדים, ותקבלו נהר כחול ושוצף של דימויים שמתקיף להם את האישון כמעט כל רגע בחיים שלהם. ואם תמונה אחת שווה אלף מילים, כמה שוות המילים המחנכות שלנו לדעתכם מול מיליארדי אימג'ים מהונדסים ומוקפדים שנוצרו ביד אמן במכונה הקפיטליסטית?

אנחנו יכולים להיות משוכנעים שהילדים שלנו יודעים שהגוף שלהם ברשותם, כי לימדנו אותם את זה בגיל חמש, אבל זה לא אומר שהם לא מחכים שנלך לישון כדי לעשות סלפי בחזייה כמחווה לתמונה שהעלתה אמילי רטאייקאוסקי באינסטוש. אנחנו אולי בטוחים שחינכנו אותם לחכות עם המין עד שיגיע מישהו שהם אוהבים, והם יעשו את זה פעם ראשונה כמו ב"בנות גילמור" על רקע נרות ושמפניה, אבל איזה סיכוי יש למילים שלנו מול העוצמה הבלתי מעורערת של נהר הדימויים הגרפיים?

על הרקע הזה, די קל להבין מדוע חבורת נערים האמינה שאין שום דבר פסול בסקס קבוצתי עם נערה אחרת. הם בטח זכו לראות פורנו ראשון כבר בכיתה ג' ולכן האמינו שקיימות בעולם בחורות שרוצות ואף מפנטזות על גאנג־באנג עם פלוגת ישראלים קולניים. ולכן אין לי שום כוונה להאשים את ההורים, כל הקריאות האלו נגדם, זה מריח לי מגזענות ומשנאה של מה שמכונה ערסים. אין אף הורה כמעט, לא משנה כמה הוא ניסה לחנך טוב, שיכול להתחרות בתמונת המוח השטופה של ילד בן 16 שגדל בעולם שמתחזה למיני וחופשי.

כי הילדים שלנו הם הדור אולי הכי מעודכן סקסואלית בהיסטוריה, הם מכירים תנוחות ופטישים שאנחנו לא חלמנו להכיר. אבל באותה מידה הם גם בורים רצח. בכל המהירות הזאת של נהר הרשת, הם מעולם לא עצרו לחשוב לעומק על מה זה בעצם סקס.

כן, כולם מתחזים היום ליצורים סופר־מיניים, פתוחים וזורמים, עם פירסינג בטבור וחולצת בטן. רק שבתוך זה, המהות עדיין נשארה אותו דבר - סקס זה משהו שאישה מעניקה וגבר לוקח. מהבחינה הזאת, העולם לא השתנה. גם ב־2019 מלא בנים עדיין חושבים שאם נופל עליך סקס בחינם, אסור לך לסרב לו. כשאתה גבר, אין שום משמעות לנימים העדינים של הנפש שלך, לטעם האישי שלך, לעובדה שמגעיל אותך להתפשט ליד חבורת בנים. אתה אמור לשמוח על כל עצם של סקס שנזרקת לכיוון שלך, כי ככה זה בנים, נולדו לקחת מה שנותנים להם מהמין השני.

לפני כמה שנים עלתה בשוודיה הצעה מוזרה. לתת לכל ילדה בת 14 ויברטור כחלק מתוכנית החינוך המיני בבתי הספר. מובן שזה לא עבר, אפילו בשוודיה הצעה כזאת נשמעת מוגזמת, אבל האמת היא שכשחושבים על זה, זה לא רעיון כל כך רע. כרגע החינוך המיני ברוב המדינות בעולם מתמקד בהסברים על המבנה הפיזי והאנטומי של מערכת הרבייה. אחרי זה עוברים לאזהרות ממחלות מין והיריון לא רצוי. כדי להוסיף טאץ' מודרני, יש גם כמה דיונים על איך לחמוק מפדופילים ברשת, ועדיין, ההסבר נשאר בדיוק כמו שהוא היה בשנות השבעים. כלומר: אף מילה על הנאה.

ואם לבנים הצעירים זה אולי טיפה ברור, המנגנון שלהם פשוט והם למדו אותו כשמשכו בארנבת באמבטיה, לבנות, השאלה הזאת, של איך אני מוצאת עונג בכל המערכת הסבוכה הזאת שלי, היא סופר־חשובה. בטח בעידן של היום. עידן שבו את לומדת לנענע את זה כמו אריאנה גרנדה עוד לפני שקיבלת מחזור, אבל אין לך מושג מה את מנסה להשיג בזה. התוצאה היא יקום של בנות צעירות שגדלות למציאות היפר־מינית, בלי שיהיה להן שמץ של מושג איפה נמצא כפתור הפרס שלהן ואיך גורמים לו לבעור. כי מה שחשוב זה לא המהות, אלא לדעת לשדר את זה למצלמה. וככה אנחנו שולחות אותן למחזר או לחבר הראשון שלהן, עם לוק של טורפת מנוסה ויודעת כל, אבל רמת הבנה מינית של כבשה.

שולחים ילדה שמעולם לא לימדו אותה איך היא אמורה ליהנות, לגברבר צעיר שלמד את כל מה שהוא יודע מפורנו. ממנו היא תקבל שיעורים על מה זה סקס. מצרכן הגאנג־באנג, הספנקינג, החניקות, הקטן והלא־מלומד. והנה עוד פרט מסוכן, היא גם תדע לזוז כמו שצריך, לאותת כשהיא שמחה, כי הלוק אף פעם לא הבעיה של דור הסטייליסטים הזה, ולכן אף אחד מהם לא יבין שאולי קורה פה משהו די נורא.

מרוב שרצינו לשמור על התמימות שלהם כמי שגדלים בעידן כל כך קיצוני, לימדנו אותם רק על מחלות מין, לא העזנו להרחיב כמעט מעבר. כתוצאה מכך הם סבורים, שמי שנראית ומצטלמת וכותבת להם ככה בלילה, מרגישה בול כמוהם, כמו גבר, וצריכה את אותה מהירות ואותה טקטיקת טחינה ותקתוק בדיוק כמותם. הם חייבים ללמוד שנשים אמנם אוהבות מין, אבל בצורה שונה, הם חייבים להפוך למומחים באנטומיה הנשית במקום שיטרחנו להם מול פוסטר על צינור השופכה שלהם.

חייבים להחזיר לתמונה את המיניות של האישה בלי תיווך של במאי פורנו מרושעים. בשביל זה נצטרך להפסיק להיות אובר־מגוננים מול הילדות שלנו, לא משנה כמה קשה לדבר איתן על זה. צריך ללמד אותן שמין יכול בהחלט להיות כיף גדול, בתנאי שההנאה של האישה לוקחת בו חלק. צריך לחשוף בפניהן כמה שאפשר את השיטות האפשריות שיהפכו אותן לשחקניות מיניות שוויוניות. אולי ככה הן יידעו שגבר שמתייחס אלייך כאילו שאת תוסף דלק שתוק למערכת ההנאה הפרטית שלו ‑ הוא לא אחד כזה שאת צריכה להיות איתו בחדר חשוך.