שלישי 17 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 31.07.2019
    חופשה בקפריסין - מחוז לרנקה
    שלמה ארצי

    להיות קפריסין / אין כמו להיות האי קפריסין. נכון שבתור אי אין לך קט־ווק (מעבר הליכה בהופעות) שמחבר ליבשה. אז מה? קפריסין הוא מקום לנס גלוי, מלא סוכנים חשאיים, צמוד לארץ, ולמרות מה שראינו ושמענו לאחרונה, רוב הישראלים המתייוונים (חובבי ציון ואיי יוון), טרם השתלטו על האי הזה סופית. ולכן קפריסין היא היעד המועדף שלי, מאז סגרו הבריטים את הוריי במחנה פמגוסטה ב־1948 כמעפילים.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אז נסענו לחופשה בקפריסין, אני ושלושת הילדים שלי. וכששאלתי את ג'וזף המלצר מהמלון מה הסיפור עם איה נאפה, הוא צחק והזדעזע שלוש פעמים. פעם כי הייתי ישראלי, פעם כי הוא היה ממוצא בריטי, ופעם מנימוס.

     

    שמת לב אבוק (אבא) שהציפורים בקפריסין רזות יותר מבארץ? שאלה שירי בתי. ואני דווקא הודאגתי ממקועקעת אחת שהשתזפה בשמש, שמא הקעקועים יימסו לה בחום.

     

    זו הייתה בשבילי חופשה בלי שאיפות גדולות כמו לעשות בננה או אופנוע ים (הילדים עשו דווקא). בא לי רק לשבת על שפת הבריכה, לשתות שייקים ומדי פעם לקפוץ למים, לעשות 17 תנועות דמוקרטיות עד לצד השני של הבריכה, ולחזור. אלא שמה שדפק אותי באמת בקפריסין לא הייתה פרשת הנערים והתיירת, אלא זה שביום השני לחופשה חטפתי שפעת חזקה וחשבתי שאני גמור.

     

    שפעת, וואלה? / "אני גמור מהשפעת", מילמלתי לילדיי במסכנות אבהית בארוחת הבוקר. אבל הם לא נראו לי מודאגים במיוחד, כי ידוע שכשגבר מנוזל מודיע לאשתו שהוא גמור, כדאי לה לחכות, כי הסוף לא בא כל כך מהר (כמו שהיא אולי מייחלת).

     

    אז למרות השפעת השקענו זמן חופשה בשיחות נפש (משפחה, ילדים, אהבה ותקווה למצוא את החופש הפנימי שבך). וזה הזכיר לי את הסדרה המשפחתית בשם "השנים", שראיתי חלק ממנה בארץ לפני שנסעתי. ושאם בהתחלה היא נראתה סדרה נטולת מניפולציות, אז בערך בדקה ה־34 היא השתנתה מקצה לקצה עד כדי מפלצתיות, ואנחנו נשארנו מולה חסרי נשימה ומבוהלים.

     

    "אז זהו? לא ממשיכים הלאה לפרק הבא?" שאלתי אותה.

     

    "זהו!" ענתה בפסקנות. ולמרות שביני לביני הייתי סקרן מה יקרה למשפחה הבריטית הזאת, שכללה אח הומו שלא עשה המרה, אחות אחת שנעלמת בווייטנאם, אחות אחרת שילדה ילד סיני, אמא דעתנית כבת 80, וזוג - היא שחורה, הוא לבן - וילדיהם, ויתרתי.

     

    "רוצה לראות את העונה השלישית של ‘בית הנייר’? כולם התמכרו אליה ויש שם מלא אנשים מוסתרים מאחורי מסכות מפחידות נטולות חוש הומור", הצעתי.

     

    "לא־לא, זה הספיק לי", ענתה.

     

    שובב טוויטרי / "אהוד ברק נולד בול לשחק את מפקד חוליית המסתערבים ב’פאודה’ הנהדרת שבקרוב תעלה העונה השלישית שלה", אמרתי לאלעדיק עוד בארץ לפני החופשה.

     

    "אתה אומר את זה בגלל פרשת הצעיף?" שאל אלעדיק.

     

    "גם. אבל בעיקר כי הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל, ונראה מהצד שובב טוויטרי חסר גבולות כמו ילד בן 77".

     

    "יודע שפעם הוא כינה את סתיו שפיר, כשהייתה צעירה, בכינוי דוגמנית. ועכשיו הוא רדף אחריה שתדגמן איתו דמו־דמו־דמוקרטיה", אמר אלעדיק.

     

    אבל מוזר, שמה שהכי נגע לאלעדיק ולי ללב, היה זה שמינה צמח פרשה מלסקור אותנו ."הביולוגיה תובעת את זכויותיה", כתבה פעם המשוררת אווה קילפי. ואילו חנוך לוין החד כתב: "קונדום לפני, שוקולד אחרי, ובאמצע הופה־הופה היי". (מתוך המחזה "משפט אונס").

     

    אגדת דשא ב' / שבועיים לפני נסיעתנו לקפריסין, כשפנו אליי מההפקה של זמר ישראלי ידוע שאתארח אצלו בהופעה בפארק, הייתה לי דילמה, אבל בסוף נעניתי דווקא לבקשתו של חברי יהודה עדר, להתארח במפתיע בערב לזכר מאיר אריאל (לא מתארחים פעמיים).

     

    המוני אמנים נפלאים היו מאחורי הקלעים, בעיקר שלום חנוך, חברו הטוב של מאיר ליצירה ההיסטורית של "אגדת דשא" ו"סוף עונת התפוזים".

     

    על הבמה היה פרוש שטיח דשא סינתטי, וכשעליתי עליו בדרך למיקרופון כדי לשיר את "נשל הנחש" (עם אמיר דדון הלארג' שפינה לי חצי שיר), חשבתי שלו היה מאיר רואה את השטיח הזה, היה כותב שם למעלה שיר המשך תודעתי ל"אגדת דשא", שהיה עוסק בסינתטיות של הימים הסינתטיים האלה. מתאים לו.

     

    מדוזת אדם / קפריסין היא מדינת אי של פחות ממיליון תושבים, עם מעט שלטי חוצות. הם מכבדים זקנים ומובילים אותם לים שינוחו שם את שארית חייהם. יש באיה נאפה פיתויים. הגברים הצעירים מאמינים באלוהים ובטסטוסטרון. ומה שאני אוהב בקפריסאים הוא שהם תמיד יעיפו את הפוזה האישית שלהם בשביל לכבד את הפוזה שלך.

     

    אבל הקפריסאים היוונים לא סובלים את הטורקים, שממלאים את הצד השני של האי, וספירוס הנהג שלנו (שנראה כמו מתאבק לשעבר), הסביר לי שהטורקים עצרו אותו פעם על דיג עם חכה בים והאשימו אותו כמעט בריגול תת־ימי.

     

    "יש לכם מדוזות?" שאלתי אותו.

     

    "מה פתאום", ענה.

     

    אז הראיתי לו צילום סלפי שעשיתי לפני זמן מה בחוף תל־אביב עם מדוזה שהזכירה לי מישהי שהכרתי בתיכון. "אגב, באוסטרליה נצפו מדוזות בגודל של אדם", סיפרתי לו והוא התפעל, כי התכונה הטבעית של כולנו זו ההתפעלות מהבלתי סביר.

     

    בחסות הירח האדום / בכל סרט נעורים שמכבד את עצמו, יש קטע שבו הגיבורים יורדים אל החוף לצפות בירח. אז הירח האדום שנשקף מעל הים הקפריסאי הכניע אותנו והתיישבנו מסוחררים מולו.

     

    "אבוק, מה משותף לסתיו שפיר (הפרקטית), מרב מיכאלי (לבושת השחורים והחכמה), יפעת ביטון (הצולפת האמיצה והחדה), אורלי לוי־אבקסיס (החברתית המחוזרת) ולאיילת שקד (הנבונה מכולם)?" שאלו ילדיי .

     

    "המשותף לכולן היא אולי דפני ליף”, עניתי. "הבחורה התמימה שבמחאה החברתית שהובילה ב־2011 ברחובות הארץ, פתחה פתח לנשים מיוחדות במינן להיכנס ולהשפיע בפוליטיקה".

     

    "אבל איפה היא עכשיו?" שאלה שירי.

     

    "אין לי מושג", עניתי, "אולי היא נוסעת בטנדר ישן בשדות השלף וחולמת על חירות ישראלית אמיתית".

     

    "מה עם הירח?" שאל יונתן במלאות חמישים לנחיתה עליו.

     

    "הירח זה אנחנו", עניתי, "כי אם בהשפעתו המצאנו את כל המחוות הרומנטיות שלנו, אז מצד שני, בחסותו פגענו זה בזה, הרגנו (אלוהים ישמור, בשביל חניה מסכנה), אהבנו, איכזבנו, גיזענו והימרנו על חיינו. עד שלבסוף, עם השנים, הוא נותר כל כך גלמוד, שלדעתי יום אחד (עוד לפני שנספיק להגיע אליו שוב), הוא ינשור אלינו למטה ויימס כמו טיפת שלג אחרונה", סיימתי את משנתי הפואטית.

     

    מדברית / כמה ילדי פילפינים תמימים שגדלו כאן הטרידו את שלטונות ההגירה, כאילו מדובר בסכנה ברורה ומיידית לחורבן מדינתנו. אז יש חופשות שבא לך שייגמרו כדי שתצרח, איך הגענו לזה שאין בנו חמלה? ויש חופשות שבא לך שיימשכו בשביל לברוח מהמציאות.

     

    זהו. סיימנו ת'חופשה. שילמנו בקבלה (אני), ארזנו לבד ועלינו למטוס אל־על שעלה השמיימה באיטיות בגלל עודף המשקל שהוספנו לו בחמישה ימים של אכילת דגים, טחיני, גריק סלט וצ'יפס. וכשהתייצבנו על גובה 30 אלף רגל וראינו את חופי הארץ מלמעלה, שאלה בתי:

     

    "למה ישראל תמיד נראית לי כל כך מדברית?"

     

    "כי היא באמת מדברית", השבתי.

     

    שאלות טיים / באחד הרגעים בקפריסין ישבתי על שפת הבריכה והירהרתי בבחירות האישיות שלנו, בריגושים, בציפיות ובעייפות. וכשלפתע הגיח ג'וזף המלצר מהבריכה והציע לי קוקטייל. שמתי לב שהוא נראה כחול־לבן וחשבתי שאולי הפוליטיקה הישראלית הגיעה עד הנה. אבל אז בדיוק הגיחה בתי רטובה ומאושרת מהשחייה ואמרה: "אולי נישאר פה לנצח?" ואחר כך שאלה:

     

    "זה נכון אבא, שבקפריסין לא מזדקנים?"

     

    "לא יודע. אבל מה שבטוח הוא שחוטפים שפעת. ואם יוצאים ממנה, זה נס גלוי", השבתי כמו החכם מלרנקה.

     


    פרסום ראשון: 31.07.19 , 18:21