עושים בית ספר
במשך שנים הוא נחשב לבית ספר "אדום", עם ממוצע בגרות נמוך במיוחד וחצר שהתמלאה מדי לילה בבקבוקי וודקה ובמזרקים. בעקבות מהפכה שחלה בו, היום ממוצע הבגרות בתיכון דרכא ע"ש מקסים לוי בלוד, עומד כבר על 93 אחוז (!) ונמצא בצמרת מוסדות החינוך במדינה. מרב בטיטו יצאה לשם כדי לקבל שיעור ולהבין איך קרה הנס הזה - ומה צריך לעשות כדי שזה יקרה בכל בתי הספר בארץ
עד לפני עשור הוגדר התיכון על שם מקסים לוי בלוד כ"בית ספר אדום" – בעל ממוצע ציוני בגרות נמוך במיוחד, מוסד חינוכי על סף פשיטת רגל תחת איום סגירה, שם נרדף לתחנה אחרונה עבור תלמידים בלוד שלא התקבלו כנראה ללימודים באף תיכון אחר בעיר. חצר בית הספר ידעה גם היא לילות שהותירו אחריהם תפאורת בקבוקי וודקה ריקים, מזרקים משומשים ובקרים רצופי היתקלויות עם מבקרים לא קרואים מבחוץ. זה היה מקום שאם למדת בו, התביישת לספר על כך. ואם לימדת בו, רק התפללת שיום העבודה שלך ייגמר. בית ספר שעדיף לצאת לפנימייה מחוץ לבית מאשר ללמוד בו. המקום האחרון בעולם שעושה לך חשק לחזור אליו כל בוקר מחדש כדי ללמוד.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
גם כמה מהתלמידים היו בגלגול הקודם החשודים המיידיים, הדפוקים, החריגים – אלו שהאצבע של המנהל מופנית כלפיהם בזווית קבועה של האשמה, שנתונים תחת חרב נצחית של השעיה, סילוק והחרגה מהכלל. גם אליהם אף אחד לא שמח להתחבר. גם מהם התרחקו אט־אט ככל שהתרבו האירועים השליליים שחוללו סביבם. כמו עצי הענק המצלים על שביל הגישה למבנה החדש והמטופח, גם הם מסרבים היום להיזכר בשמש שקפחה על ראשם, לפני שהגיעו הנה, כשהיו עומדים בחוץ וממתינים לשיחת נזיפה ששוב תסתיים בעונש. הם, כמו הפסנתר שעומד בלובי הכניסה, המסדרונות הרחבים והמקושטים בצבעים בהירים, כמו הספסלים הפזורים מתחת לסככות הבד – סמלים למציאות אחרת שבה נמזגים חזון ומציאות לכדי מעשה חינוכי אחד שאינו מזכיר דבר מהעבר.
בשנים 2011־2012 כשרשת "דרכא" רק נכנסה לתמונה, שיעור הזכאות לבגרות עמד שם על ארבעים אחוז בלבד - אי שם מתחת לממוצע הסביר, בשנת 2014 נרשמה תפנית עם עלייה בשיעור הזכאים שטיפס ל־63 אחוז, וב־2018 הגיע הזינוק המטאורי של 93 אחוז מהתלמידים שקיבלו תעודת בגרות. המהפך שהושג בשנים של השקעה חינוכית טרם הושלם, אבל בתיכון דרכא שנמצא על התפר בין שכונת גני אביב המבודדת ובין שכונת הרכבת מפוצלת הסמטאות, המספרים והציונים הם רק השיח החיצוני. ההישגים, התעודות והמבחנים הם רק דרך אחת להוכיח לילד שהוא שווה משהו.
אצל רוב הילדים שהגיעו לתיכון הזה לא הייתם מוצאים בכיתה ט' קצה חוט גלוי שאפשר למשוך אותו ולצאת לדרך, בטח לא משהו שמתחבר ללימודים, מבחנים וציונים. הרבה שנים שלא התעורר אצלם רצון פשוט ובסיסי להצלחה: "הייתי ילד בלי הרבה ביטחון. לא מצאתי את עצמי בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים", נזכר עמי באייה שסיים השנה כיתה י"ב בתיכון דרכא עם תעודת בגרות מלאה, "השיעורים לא עניינו אותי, לא ידעתי מה זה לשבת בבית, לפתוח מחברות וספרים ולהכין שיעורי בית, ללמוד למבחן או להכין עבודה. היו לי אפס הרגלי למידה. מעבר לזה הייתי מאחר ומבריז בלי סוף. היה לי פיוז קצר, שזה אומר הרבה עונשים; השעיה, הרחקה, ריתוק. הלימודים נראו לי כמו דבר מיותר ומעיק. אנגלית ומדעים עוד איכשהו ניסיתי. באנגלית היה קשה ובמדעים המורה אהבה אותי, אבל המקסימום שלי היה לשבת בכיתה ולהקשיב בלי להפריע. וזה לא הרבה אם אתה רוצה ללמוד באמת".
איפה הנקודה שבה הכי נפגעת בבית הספר?
"כשהיו קוראים להורים שלי לבית ספר. שניהם עובדים בעבודה מסודרת וכל פעם היו מזמנים אותם כדי לספר 'הבן שלכם עשה ככה' או 'הבן שלכם אמר ככה'. כשהיו אומרים לי, 'אנחנו מזמינים את ההורים שלך' זה היה הכי כואב. תעזבו אותם בשקט ותנו להם לעבוד. שנים הם באו לאסיפות הורים כדי לשמוע על הבן שלהם דברים רעים. בין לבין הזמינו אותם בכל פעם מחדש בגלל אירוע בעייתי אחר. ואז, במקום שאני אביא להם קצת נחת וגאווה, רק ראיתי איך הם מתאכזבים ממני. זה כואב".
כמה עונשים קיבלת מאז שהגעת לדרכא לפני ארבע שנים?
"תני לי לחשוב. אף פעם".
זה לא הגיוני. הרי שנינו יודעים שאין כאן קסמים, ילד שלא הבין גבולות אתמול לא יבין אותם מעצמו תוך יום.
"ברור שאין קסמים, זה היה תהליך ארוך ועמוק שבמהלכו לא היה שום עונש. זה הכל".
כמה פעמים הזמינו את ההורים שלך לשיחה בנסיבות שליליות מאז שהגעת לדרכא?
"אף פעם. מההתחלה זו הייתה האחריות שלי לעדכן אותם. מיד אמרו לי: 'זאת ההתמודדות שלך מול ההורים ואתה צריך לעבור אותה', הבנתי מיד שזו המשימה שלי ולא של בית הספר".
איך זה עבד?
"זה מתחיל מאיך בכלל הגעתי הנה. הייתי בכיתה ח', ידעתי שאף תיכון לא יקבל אותי עם הציונים שלי בלימודים ובהתנהגות, ודי הדחקתי את זה כי לא באמת ידעתי מה לעשות. יום אחד לקחו אותנו לאירוע בחירות שהתקיים בדרכא לפני הבחירות של 2015, הזמינו את כל השמיניסטים ואת כל כיתות ח' בעיר, תלמידים הסבירו לנו על המפלגות והביאו שרים וחברי כנסת. והשיא מבחינתי היה שקיבלנו כאילו תעודות זהות ונכנסנו להצביע. אני לא יודע להגיד לך למה, אולי בגלל שפעם ראשונה הרגשתי שמישהו נותן יחס אישי ומכבד לקול שלי, אולי בגלל שהיה ממש מעניין והקשבתי, אבל חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי. נכנסנו יחד לאינטרנט והתחלנו לקרוא על בית הספר, לראות מה אומרים עליו תלמידים שלמדו שם וקצת מידע על הלימודים והחינוך החברתי.
"מבחינתי זה היה השינוי הראשון, הרצון שלי להגיע לשם. עד אז לא ראיתי את עצמי מצליח להשתלב, אבל הביקור במקום הזה גרם לי לרצות להיות שם. וזו כבר נקודת מפנה עוד בכלל לפני שהתחילה שנת הלימודים".
וכשהגעת ביום הראשון של כיתה ט' לבית הספר?
"אני מגלה ששובצתי לכיתה מדעית. זה טוב ויפה, כי אני אוהב מאוד מדעים, אבל אני גם יודע שההישגים שלי לא מתאימים לכיתה הזאת, ושלפי המבחנים שעשיתי אני מיועד לכיתה עיונית. גם המורה בכיתה אמר לי, 'הציונים שלך לא מספיקים, אבל אנחנו רוצים לתת לך הזדמנות. תן במהלך השנה את המאה אחוז שלך. אני יודע שבבית ספר אחר, ברגע שהיו עולים על הטעות, היו מחזירים אותי לכיתה, אבל פה קלטתי מיד שיש עם מי לדבר. אמרתי שאני ממש רוצה לנסות וזה המקצוע היחיד שאני ממש טוב בו, ומאותו רגע קיבלתי את כל העזרה האפשרית: שיעורי עזר פרטיים עם המורה אחרי שעות בית ספר, פגישות עם היועצת, שיחות עם המחנכת. במשך שנה ניסיתי לעשות את הבלתי אפשרי ובאמת היה שיפור".
ונשארת בכיתה המדעית?
"לא. השתפרתי אבל לא מספיק כדי לסגור את הפער. אז קיבלנו החלטה משותפת, הצוות יחד איתי, שאני עובר לכיתה העיונית, למגמת צילום. זאת פעם ראשונה בחיים שהייתי שותף מלא לפתרון בעיה שלי. וכשאתה מקבל החלטה בצורה כזו, אין צורך לקרוא להורים או להעניש. אתה מבין לבד איזה מקצועות מתאימים לך ואיזה לא".
ירדן מלכה, בת 17, שעולה לי"ב, מספרת: "כאן שומעים אותנו. כשהתקשינו בשיעורי כימיה, דיברנו עם המורה ועם המנהלת, הבנו יחד שהשיטה הנוכחית לא מתאימה לנו, כי קשה גם להבין וגם לכתוב תוך כדי. בבית ספר אחר היו אומרים לנו: 'זאת השיטה. תסתדרו עם זה כמו כולם', כאן מחפשים דרך שתעבוד עבורנו, התלמידים. המורה עבר לשיטה של מצגות ונשאר איתנו אחרי השיעורים כדי להסביר את החומר למי שלא הבין. דברים כאלו נותנים לך דרייב להצטיין".
בלי קיצורי דרך
תיכון דרכא על שם מקסים לוי ז"ל, ראש העיר המיתולוגי של לוד ואחיו הצעיר של השר לשעבר דוד לוי, הוקם לפני 16 שנים בשכונת גני אביב שאוכלסה לרוב במשפחות שעלו מרוסיה. תשע שנים לאחר הקמתו - בשנת הלימודים תשע"ג, נכנסה רשת "דרכא" לבית הספר וכבר בסופה נרשם הישג ראשון עם עלייה בממוצע הבגרות שטיפס לשישים אחוז והלך והשתפר מאז.
בשנת הלימודים 2018־2019 למדו בדרכא לוד 384 תלמידות ותלמידים. ב־2019־2020 שתיפתח בקרוב כבר ילמדו כאן 460 תלמידים, ובית הספר שגדל ל־19 כיתות בשנה שעברה, יצמח השנה ל־21. רוב התלמידים הם תושבי השכונה, אך לא מעט מגיעים גם משאר רחבי העיר ללמוד במקום שהציג בשבע השנים האחרונות הישגים דרמטיים, לא רק באחוזי הזכאים לתעודת בגרות, אלא גם באיכותן: יותר יחידות אנגלית ומתמטיקה – אם פעם הרוב נבחנו בשלוש יחידות אנגלית ולא ניגשו בכלל לחמש יחידות מתמטיקה, כיום מרבית התלמידים נבחנים בארבע או בחמש יחידות אנגלית, וכ־55 אחוז מהתלמידים לומדים בארבע ובחמש יחידות מתמטיקה. בנוסף, נפתחה מגמת פיזיקה שהיום לומדים בה שלושים תלמידים.
רק מי שלא מבין בחינוך עלול לחשוב שהופעל כאן פטנט סודי לקיצור דרך. השיפור בהישגים הוא רק ממד אחד של התהליך שעוברים פה ילדים, עם ותק של שמונה שנים במערכת שלא תמיד ידעה להתמודד איתם ותעודת בגרות שהיא ממילא משהו שלא עניין אותם כשהגיעו בכיתה ט'. מי שמגיע לתיכון עם דפוס פעולה קבוע של לא לומד־משתעמם־מפריע־מסולק, יתקשה מאוד להשתחרר ממנו.
"הייתי תלמיד מופרע אבל בקטע שהמורים לא מאמינים בך יותר", אומר ליחי סבן, בוגר י"ב, "אני אומר בוקר טוב למורה, בום - השעיה. ידעתי שיש עליי סטיגמה חזקה שאין לי סיכוי להילחם בה, גם כשנתתי את המאתיים אחוז שלי - והיו פעמים שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהתאמץ במשהו - זה לא הלך. אף אחד לא ראה ולא חיזק. יש לי אח תאום שהוא תמיד היה כאילו תלמיד טוב. אחד שהמורים לא מתלוננים עליו, התרגלתי כבר ל'תפקיד' הזה - שהוא הטוב ואני הגרוע".
היה מקצוע שאהבת, משהו שמשך אותך?
"הייתי די טוב במתמטיקה ביסודי, באנגלית התקשיתי, ושאר המקצועות פחות עניינו אותי. באופן כללי הייתי עסוק בכדורגל, כי שיחקתי בקבוצת הילדים של הפועל תל־אביב עד כיתה ו', ואז פרשתי מסיבה רפואית ויצא שנעדרתי והפסדתי שיעורים. הרגשתי שמוותרים עליי, חוץ מהמורה למתמטיקה שבאה אליי הביתה לבקר כמה פעמים ועזרה לי בחומר שהפסדתי. באותה שנה היה גם אירוע שהכניס בי פחד וחוסר ביטחון, הרגשתי שאף אחד לא מאמין לי או בי.
"בכיתה ז' הייתי ילד שרע לו ונכנסתי כל הזמן לעימותים עם ילדים אחרים. בסוף השנה קיבלתי את הציון הכי נמוך, 'התנהגות לקויה', הבנתי שזה פסיכי ושאני הולך למקום לא טוב, אבל לא ידעתי איך עושים את השיפור הזה".
רצית לקחת את עצמך בידיים?
"כן, רציתי מאוד. את כיתה ח' התחלתי במאמץ אדיר להיות בסדר ולהקשיב בכיתה. היה אמנם שיפור קטן, אבל אתה ממשיך לשמוע מהמורה 'זה לא מספיק טוב', 'זה ציון נכשל'. אתה רוצה לשמוע 'כל הכבוד', 'איזו השקעה', אבל שוב אתה טעון שיפור, שוב אתה חלש. הרגשתי שרוב המורים מחקו אותי מבחינת התנהגות".
וכשהגעת לדרכא?
"המשכתי במה שידעתי הכי טוב. בט' זה היה יותר טוב, אבל בכיתה י' הפרעתי בכיתה ושוב הייתי הילד הזה שתמיד אשם, הדפוס הזה של המופרע. כל דבר קטן הוציא אותי מהמסלול והייתי זקוק להמון פרגונים מצד הצוות, הרגשתי איך הם מחפשים בכוח למצוא חיזוקים כדי לתת לי כוח לא להתייאש מעצמי".
מתי הבנת שאתה הולך לקראת תעודת בגרות?
"רק בתחילת י"א התחלתי להאמין שאני באמת מסוגל, כשהגיע המחנך אלון שאני חייב לו את החיים שלי ובזכותו יש לי תעודת בגרות. הוא אמר, 'אנחנו נילחם עליך, ואתה הולך לעשות בגרות מלאה'. פתאום היה מבוגר שמאמין שאתה יכול להביא את המאה. בחיים שלי לא קיבלתי צל"ש בבית ספר, לא על לימודים ולא על התנהגות. הפעם הראשונה הייתה פה, בסיום המחצית הראשונה של כיתה י"א. את יודעת במה?
ב'הצטיינות השתפרותית'. כן, ככה קוראים לזה. ממש הופתעתי, אבל אז פתאום קלטתי שמעריכים את המאמץ שלי בלי קשר לתוצאות, שכל יום ניגש אליך מורה אחר ואומר לך 'וואו', שאנשי צוות מרימים לך, ותלמידים באים, מתלהבים, אז אתה נכנס ברבאק ללימודים".
מה למשל?
"הייתי חולה יום אחד ארבעים מעלות חום, קמתי מהמיטה ובאתי לבית ספר. שלא תחשבי, גם בי"א היו לי רגעי משבר וזה לא נהיה קל. אבל אתה לא יכול לעצור כי יש מסביבך מורים שמתפעלים גם כשאתה מביא ארבעים במבחן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיו לי מורים שהאמינו בי ושלא עניין אותם רק הציון והמבחן. דווקא השיפור בהתנהגות שלי הביא את השיפור בלימודים, כי רק אז התחלתי להבין שאני מתחיל להעריך את עצמי".
סוניה מארי ריפ, בת 17, שסיימה השנה י"א, מסבירה: "המחנך פה הוא גם יועץ, גם קואוצ'ר שמלווה אותך יום־יום, כל הזמן עם האצבע על הדופק, יודע מה קורה איתך ואין מצב שהוא מפספס אותך. ברגעים שאתה חלש הוא עוזר לך להתגבר ולהמשיך הלאה".
חברו לשכבה דניאל ביסמוט, בן 17.5 שעולה השנה לי"ב, אומר: "כאן למדתי בפעם הראשונה בחיים שלי איך לומדים למבחן. המחנכת שלי ישבה איתי כמה ימים לפני המבחן בהיסטוריה. רמזתי לה בעקיפין שאף פעם לא למדתי למבחן, ואני פשוט לא יודע איך. היא מיד קלטה שכשאני כותב, זה נקלט לי. התחלתי לקבל ציונים טובים, אני לא התלמיד המושלם, אבל היום אני יודע איך להסתער על החומר ולהתכונן כמו שצריך למבחן".
מעבר מאדום לירוק
שנתיים לאחר כניסתה לתפקיד המנהלת בדרכא לוד, מלי אליאס כבר הציגה שיפור משמעותי במדדי האקלים הבית ספרי ובמדדי הזכאות לבגרות, והעבירה לראשונה את התיכון שלה מאדום לירוק. המוסד החינוכי שקיבלה לידיה סבל משלל בעיות, ולמרות שבאה עם ניסיון של 17 שנה כסגנית מנהלת בבית הספר בליך היוקרתי ברמת־גן, הבינה מיד שבלוד זה עובד קצת אחרת: "הייתה פה בעיקר תחושה של הזנחה", נזכרת אליאס, שסיימה את תפקידה בשנה שעברה וכיום היא מפקחת ברשת דרכא. "התמודדנו עם המון בעיות אלימות, עם גילויי ונדליזם כמו עקירת דלתות וזריקת עציצים. מחוץ לגדרות הסתובבו טיפוסים מפוקפקים ובשנתיים הראשונות נאלצנו להחזיק שומר 24 שעות ביממה, כדי שבית הספר לא יהפוך בלילה למקום מפגש של דילרים. כשהייתי הולכת לעירייה כדי לטפל בענייני בית הספר, היו פקידים שרמזו לי בעדינות שממילא עומדים לסגור אותו ואין הרבה טעם להילחם על תקציבים. גם בקהילה הוא היה מתויג כמקום שלילי, בוודאי בשכונה שהיא גם ככה מבודדת מהעיר ומאוכלסת ברובה על ידי עולים מרוסיה. הורים ממרכז העיר פחדו לשלוח את הילדים שלהם הנה, ובכנות גם לי היו חששות עד היום הראשון".
מה קרה ביום הראשון?
"עמדתי בשער בית הספר יחד עם המורים, ראינו תלמידים מקסימים שמתרגשים לבוא לבית הספר ביום הראשון, ילדים שלא מאמינים בעצמם, שרגילים לא לחלום על העתיד שלהם".
השיפור שעשית פה עצום. היית מצליחה לעשות את זה בלי התקציבים של דרכא?
"הייתי מצליחה להרים במידה מסוימת את ההישגים, אבל לא במידה כזו. ההצלחה היא תוצאה של מגוון סיבות, זה יהיה פשטני מדי לתלות אותה בכסף. רשת דרכא הצמידו לי יועצת ארגונית מטעמה שפגשה אותי ואת צוות ההנהלה פעם בשבועיים, פסיכולוג שעבד איתנו, נכנס לכיתות, צפה במורים והעביר להם משובים. הכל קרה לא בצורה של הנחתה, אלא שיתוף פעולה של מפגשים שבועיים שקראנו להם 'קהילת מורים לומדת'.
יועצת ארגונית ופסיכולוג צמודים עולים כסף, זה בדיוק הכסף שאין ברשויות חלשות.
"בלי הכסף הזה, אני מעריכה שהייתי נשחקת מהר יותר, עסוקה במציאת משאבים תוספתיים לבית הספר, אולי הופכת למתוסכלת ולא בטוחה שהייתי שורדת. מי שרוצה תלמידים מצוינים, חייב שיהיו לו מורים מצוינים".
איילה קליין, המנהלת הנוכחית של דרכא לוד, החליפה את אליאס בתחילת השנה שעברה. עם ניסיון של עשרים שנה בתיכון שזר בבת־ים ובן־גוריון בנס־ציונה במגוון תפקידים בחינוך והוראה, החליטה לצאת לדרך חדשה של ניהול. "הכלים שלי הם אותם כלים כמו של מנהל בבית ספר רגיל" היא אומרת, "אבל לי יש אפשרות אמיתית להתוות דרך. אם מגיע אליי מורה ללשון - מה שקרה כאן, ואומר לי, בואי נעשה פעילות של שבוע שלם סביב 'יום השפה העברית', ונהפוך עם התלמידים את כל בית ספר למרכז למידה גדול עם חדרי בריחה ותחנות פעילות, זה דורש תקציב. אני כמנהלת יכולה לאשר זאת, לקבל מהרשת ליווי של אנשי מקצוע שיישבו ויפתחו איתנו רעיונות נוספים. נכון, הכסף בהחלט עוזר, אבל המנוע העיקרי הוא הגב שאתה מקבל, היכולת לחלום קדימה והאפשרות להיות יצירתיים".
מיליון שקל בשנה
דרכא היא עמותה ללא מטרות רווח שמתבססת על תרומות מקרנות, מחברות עסקיות ומתורמים פרטיים בארץ ובעולם, בנוסף לתקציב מוסדי בסיסי שהיא מקבלת כמו כל תיכון אחר ממשרד החינוך. רשת התיכונים שלה הפרושה בכל רחבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל, נוסדה ב־2010 על ידי קרן רש"י, כי"ח אליאנס, קרן אדליס, קרן עזריאלי, ו־RYF – הקרן להתחדשות בחינוך לנוער. כיום היא מונה ארבעים מוסדות חינוך, עם יותר מעשרים אלף תלמידים וכ־3,000 מורים, וממשיכה להציג הישגים במקומות שבהם מערכת החינוך נכשלת.
הרעיון היה להגיע ליישובים כמו ירכא, קריית־שמונה, אום אל־פאחם או אלעד למשל - עיריות ומועצות מקומיות שהיו חלשות יחסית, ולעבוד שם באופן הכי מקצועי, מתוקצב ומתוקנן שאפשר. כל אחד מהתיכונים מקבל, בנוסף לתקציב ממשרד החינוך, תוספת של 15 אחוז מרשת דרכא - בממוצע כמיליון שקל נוספים בשנה, ליווי מקצועי של פסיכולוג לצוות המורים, יועצת ארגונית למנהלת ומנחה פדגוגית לצוות ההוראה כולו. המורים בדרכא לוד מגיעים פעם בשבועיים למפגש של "קהילת המורים" - כך מכנים אותה כאן, כדי לשתף בקשיים ולקבל תמיכה חברית־מקצועית במהלך השנה כולה.
קשה שלא להשוות בין מקומה העגום של מערכת החינוך הישראלית בלוחות ובגרפים שמתפרסמים מדי שנה על ידי הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי - OECD – לבין התוצאות שמציגים בדרכא. לפי דוח שוויון הזדמנויות בחינוך של הארגון מאוקטובר האחרון, פערי ההישגים בין התלמידים בישראל על רקע חברתי־כלכלי, הם הגבוהים ביותר במדינות ה־OECD ומהגבוהים ביותר בעולם. מדוח שוויון הזדמנויות בחינוך של OECD עולה כי בישראל 51 אחוז מהתלמידים המגיעים ממשפחות מוחלשות משובצים ללימודים בבתי ספר מוחלשים, בניגוד ל־48 אחוז בממוצע במדינות הארגון. אותו דוח קובע שיש חשיבות לשילוב ילדים מרקעים כלכליים שונים באותם בתי הספר, משום שהוא מגדיל את סיכוייהם להצליח בלימודים. בפינלנד, נורווגיה ושוודיה, פחות מ־43 אחוז מהתלמידים המוחלשים לומדים בבתי ספר מוחלשים. בישראל, 5.4 אחוזים מהתלמידים המוחלשים מצליחים להגיע לבתי הספר שבהם רוב הילדים באים מרקע מבוסס.
ד"ר גיל פרג, מנכ"ל רשת דרכא, שהיה מנהל תיכון בליך ברמת־גן בין השנים 2004 ל־2011, ומנהל תיכון אמי"ת בר אילן, בעל תואר ראשון במשפטים ובפילוסופיה, תואר שני במינהל ציבורי באוניברסיטת הארווארד ודוקטורט באוניברסיטת נורת’איסטרן, אומר שההבדל נעוץ באוכלוסיית המורים: "הכל מתחיל ונגמר בשאלה, 'מי מתקבל למוסדות ההכשרה למורים?' ביום שהורים יחלמו שהילדים שלהם ילכו לעסוק בחינוך, הכל ישתנה. המדינה חייבת לדאוג לשינוי הסטטוס החברתי של המורה. במדינות שמסלולי ההוראה שלהם נתפסים כאליטיסטיים ומבוקשים מאוד בקרב סטודנטים, אתה מיד מבין שמערכת החינוך שם תיראה אחרת. שלא יובן מזה חלילה שאני מעביר ביקורת, יש במערכת החינוך מורים מסורים ביותר, לא תמיד המערכת יודעת לעזור להם".
זה מקצוע לא אטרקטיבי שלצידו שכר נמוך יחסית, שחיקה גבוהה ועבודה של לא מעט שעות ביום מול בני נוער, קשה להפוך אותו לחלום ריאלי.
"יש ספר מקסים שקראתי לפני הרבה שנים כשלמדתי בארצות־הברית, קוראים לו If You Don't Feed the Teachers They Eat the Students! ("אם לא תאכיל את המורים הם יאכלו את התלמידים") - סוג של 'המדריך להצלחה עבור מורים ומנהלים' והוא מדבר על החשיבות העצומה של מורה מסופק. מורה שמקבל את הצרכים שלו ונהנה מעזרה מקצועית וגיבוי של המערכת, יהיה מורה שיכיל את הילד, יראה אותו, יזהה את הקשיים שלו ויהיה מסוגל לעזור לו להתקדם".
אז כל הסיפור הוא תוספת תקציבים? כסף?
"לא, זה רק חלק ממנו. קודם כל, אנחנו משלמים בכבוד ובזמן את השכר של המורה. בלי להעביר ביקורת על אחרים, גם שכר צריך לדעת לשלם באופן מכבד לעובדים שלך. יש המון מורים שהולכים לאיבוד בביורוקרטיה ולא תמיד מקבלים את שכרם בזמן וכפי שמגיע להם, אצלנו זה הפוך, אנחנו משדרים למורה שזו האחריות שלנו. יש לנו קרן מיוחדת לצורכי רווחה של מורים ואנשי צוות שמקבלים ממנה הלוואות או מענקים במידת הצורך ובאופן דיסקרטי. אנחנו מוודאים שכל התקציב שאמור להגיע ממשרד החינוך יגיע כסדרו לבית הספר, במיוחד ברשויות מקומיות חלשות שבהן גירעונות עלולים להשפיע על תקציבי בית הספר".
אז הפתרון הוא קודם כלכלי.
"דיברו לא מעט על תקצוב דיפרנציאלי, חלוקת משאבים הגיונית שבה המדינה תיתן יותר לרשויות החלשות, אבל אנחנו עוד לא שם. בינתיים חשוב לעבוד על תפיסת עולם של אנשי חינוך. כשנכנסנו לאחד התיכונים בפריפריה ישבתי לשיחה עם תלמידת י"א, בת העדה האתיופית, שאמרה לי שהכניסו אותה למגמת מכונאות כי הציונים שלה לא מתאימים לאף מגמה אחרת. שאלתי אותה, 'מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?' היא אמרה לי, 'פסיכולוגית'. אמרתי לה על המקום, 'את תהיי. אנחנו נסגור את המגמה הזו ונפתח כאן מגמות חדשות הכי מתקדמות שיש', וכך היה. אין יום שלא פונים אליי אנשי תעשייה בהצעות לפתוח מגמות רתכות ומכניקה בבתי הספר שלנו. אני אומר להם, 'כשתפנו למנהלי בית ספר ברעננה או ברמת־גן, גם אני אפתח אצלי'".
מספר אנשי הצוות בתיכונים של דרכא עשוי בקלות לנבא איך תיראה תשומת הלב שיקבל כל ילד: 47 מורים, 13 אנשי צוות שאינם מורים: פסיכולוג בית הספר, ארבע סייעות לשתי כיתות התקשורת (תלמידים על הספקטרום - מ"ב), שני מתרגלים לכיתת אומץ, שתי מזכירות, מנהלן, אב בית ואם בית. תלמידים עם בעיות רגשיות יקבלו ליווי של פסיכותרפיסטית או עובדת סוציאלית, ובכיתות התקשורת מגיעות בקביעות מרפאה באמנויות, פסיכולוגית, קלינאית תקשורת ומנחה מקצועית מטעם מתי"א (מרכז תמיכה יישובי אזורי של החינוך המיוחד) ובאופן כללי מטפלת נקודתית בצרכים ייחודיים של התלמיד.
מתן מדלסי, שסיים השנה י"ב עם תעודת בגרות מלאה, מספר: "הייתי אלוף ההשעיות בבית ספר הקודם, כל שבוע קוראים לאמא ומושיבים אותי מול המחנכת, היועצת, רכזת השכבה ולפעמים גם מפקחת. אתה מרגיש שסוגרים עליך, אז אתה נהיה תוקפני. חשבתי שאני חמום מוח, דפוק בלי סיכוי. הייתי יושב שם וכאילו מקשיב, מסכים עם כל מה שהם אומרים רק כדי לסיים. המקצוע היחידי שהצלחתי בו היה ספרות, גם המורה אהבה אותי יחסית, אבל חוץ מזה לא עניין אותי. המוטיבציה היחידה שלי הייתה אמא, לא רציתי להכאיב לה יותר".
התאומה של מדלסי התקבלה לתיכון מדעי בעיר, אבל הוא עצמו הופנה לבית ספר מקצועי מחוץ ללוד בשל הישגיו הנמוכים: "לא רציתי ללמוד שם, הרגשתי שדפקו אותי ושאני יכול יותר מזה. אחר כך הסכימו לקבל אותי בבית ספר עיוני אחר, כי אמא שלי התחננה בפניהם והבטיחה להם שאני אלמד. רציתי להשתנות, לפחות להשלים חוק חינוך חובה, אבל שוב התחילו הבעיות. באמצע ט' שוב עזבתי והפעם הגעתי לדרכא".
כבר בהתחלה הוא קלט שלמרות הניסיון הלא־קטן שלו בבתי ספר, כזה הוא עוד לא ראה: "הבטחתי לאמא שאתנהג יפה ואחרי שחזרתי הביתה ביום הראשון אמרתי לה, 'אמא, יש שם ילדים משונים. אין בכלל ערסים'. אני אגיד לך את האמת, לא חשבתי שאני אהיה יום אחד חבר של החנונים האלו".
איך למדת להתנהג אחרת?
"תכלס אני בן אדם שתמיד ידע להתאים את עצמו להתנהגות במקום מסוים. הבנתי שכאן לא רבים, לא הולכים מכות ולא מדברים מלוכלך, אז התאמתי את עצמי. בהתחלה הייתי חלק מחבורה של 'בעייתיים' - כל מיני ילדים כמוני שלא קיבלו אותם באף בית ספר אחר, אבל שמתי לב שאף פעם לא נתנו לנו להרגיש כמו בעייתיים. להפך, קיבלנו המון עזרה. נפגשתי קבוע עם פסיכולוג, הרבה שיחות ומלא תשומת לב וגם שיעורים פרטיים.
"פעם אחת חבר שלי ואני זרקנו כיסאות אחד על השני בצחוק, לא מתוך מריבה. איך שאני בא להרים את הכיסא, המנהלת נכנסת לכיתה ותופסת אותי על חם. אמרתי, 'אכלתי אותה, עכשיו בטוח יעיפו אותי'. אני נכנס למשרד של המנהלת, ויושב שם רכז השכבה והמחנכת, והם מתחילים לדבר ולהסביר למה זה לא בסדר, למה זה קו אדום שלא עוברים בבית ספר, ואני רק מחכה לעונש. בסוף קיבלתי אזהרה".
וזה הספיק למתן מדלסי ההוא, הילד שלא היסס להרים כיסא?
"חד־משמעית. את מדברת על עונש שלא נתנו, אני מדבר איתך על מה שכן נתנו: אחד, זה גבולות ברורים של מה אסור ומה מותר, ושתיים, זה להקשיב לילד ולתת לו תשומת לב".
אם היו שואלים אותך אז, היית מאמין שתסיים תיכון עם תעודת בגרות?
"ברור שלא. רק בי"א התחלתי להאמין שזה קורה, שאני על זה. התחלתי להבין שההפרעות לא היו מבחוץ, אלא שהן באות מבפנים, מתוכי".
גם מחמוד עבד אל־קאדר, בן 17, שעולה לי"ב, עבר חוויה דומה: "ביסודי לא אהבתי את בית הספר, הלכתי מתוך חובה. היום אני אוהב לבוא לבית הספר, לפגוש חברים וללמוד איתם. הצלחתי להיפתח לחברים חדשים שאני פוגש גם אחר הצהריים, הם באים אליי הביתה ואני הולך אליהם. בפעם הראשונה הרגשתי רצוי ומחובר לבית ספר, הפסקתי לשמור דברים לעצמי והתחלתי לשתף ולהיות פתוח עם הכיתה בסדנאות שעברנו על תכנון וניצול זמן. למדתי איך אני יכול לשפר את ההישגים שלי, אבל מה שהחזיק אותי באמת הוא היחס האישי, השיחות עם המחנכת והידיעה שכאן ייתנו לי צ'אנס, אם רק ארצה לקחת".
5 הטיפים של המנהלת איילה קליין להצלחה בניהול בית ספר:
1. לראות את בית הספר כמקום שמצמיח אנשים.
2. נוכחות פיזית של המנהלת בכל אירוע ממחישה את חשיבות האירוע.
3. ניהול טוב בא לידי ביטוי בדיאלוג פתוח שיש בו שילוב של הכלה והצבת גבולות.
4. כל באי בית הספר (מורים ותלמידים כאחד) צריכים לדעת שהם משמעותיים למנהל.
5. בניהול טוב של בית ספר יש גם הנאה מהתהליך החינוכי, והנאה מהדרך.
לפנייה לכתב/ת 
