{ }
רביעי 13 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דודי בלסר. “אנשים חושבים שהם מכירים אותי, ולא זוכרים מאיפה. כששואלים איך קוראים לי אני עונה ‘עוז זהבי' או ‘איתן אורבך'" | צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 31.07.2019
    זורם
    ד"ש מנעוריכם: דודי בלסר, פעם הדוגמן הכי מצליח בארץ שפרסומות שלו בחזה חשוף התנוססו בענק על איילון, כבר בן 42 ולאחרונה גם התמנה למנהל חממה טכנולוגית במקורות. איתי סגל צלל איתו בחזרה לימי התהילה ("זה חור שחור עבורי") וניסה להבין איך הפך נער הפוסטר המיתולוגי לפקיד בכיר בחברה ממשלתית, כיצד פתר הילד השני שלו את משבר גיל הארבעים שחווה, מה החזון שלו לגבי חדשנות במשק המים בישראל והאם הוא מתגעגע לקוביות ההן בבטן
    איתי סגל | צילום: גבריאל בהרליה

    בחודש שעבר עזר דודי בלסר להורים שלו לסדר את הבית. להרים, לנקות, לזרוק חפצים שכבר לא בשימוש. גם ארגז אחד גדול, מלא אבק, התגלה שם במפתיע. אוחסן בו בקפידה הגלגול הקודם של בלסר, מהימים שהיה הדוגמן המצליח ביותר בישראל; הגבר שנשים חלמו להשיג וגברים חלמו להיות כמוהו. בזה אחר זה, נשלפו ממנו כל סממני התקופה הסוערת: קטלוגים עבי כרס של קסטרו, גזרי עיתונים, הפקות אופנה, ראיונות, קלטות (קלטות!) וידיאו של קטעי תצוגות, ואפילו כמה גביעים מתקלפים מהתקופה ששיחק כדור יד בהפועל ראשון־לציון. שום דבר שמאפיין אותו בשנים האחרונות. בלסר לקח רגע, דיפדף בין התמונות, קרא כמה שורות מדברים שנכתבו עליו, ואז, בלי להרהר יותר מדי, בעט הכל לפח. "זה לא כזה דרמטי", הוא מחייך. "השארתי שני דברים למזכרת, אבל מה יש לי לעשות עם כל היתר?"

     

    יש לך שני ילדים קטנים. כשיגדלו, תוכל להראות להם מה עשה אבא בניינטיז.

     

    "זה מה שכולם אומרים. הבן הגדול שלי כבר ראה אותי בפרסומת למקדונלד'ס בשנה שעברה. לא נרשמה התרגשות מיוחדת. אם הם ירצו לראות משהו מימי הדוגמנות ‑ אחפש בגוגל. בחרתי כמה דברים מייצגים – ושמרתי. אני לא טיפוס סנטימנטלי ולא נוסטלגי. אף פעם לא הייתי. לא נראה לי דחוף להתחיל עכשיו".

     

    וכשנתקלת בעצמך בקטלוגים האלה, מה הרגשת?

     

    "זה לא עושה לי הרבה. לא מעורר מחשבות נוגות, אם זאת הכוונה, וממילא עברו עשרים שנה כמעט, אז לך תזכור מה הרגשת. נכון, יש תמונות מסוימות מאוד שנראות עכשיו קצת מגוחכות, אבל גם ככה הכל נראה מיושן".

     

     

    עם אשתו, טל גרנות. “התמודדות אצילית"
    עם אשתו, טל גרנות. “התמודדות אצילית"

     

    מה אמרה אשתך טלי על השלל?

     

    "מה יש להגיד? היא הכירה אותי כבר אז. זה לא שהפתעתי אותה עם סוד מעברי. הקטלוגים האלה, זה הרי מה שגרם לה להתאהב בי מלכתחילה", הוא צוחק. "הקראש הראשוני הגיע משם".

     

    שוטף פלוס 

     

    אם צריך עוד הוכחה שאנחנו לא נעשים צעירים יותר, אז גם דודי בלסר כבר בן 42. הוא נשוי לטלי, אבא לשני בנים (אריאל, 4.5, ורני, בן חצי שנה), גר בצפון תל־אביב, ורחוק שנות אור מימי התהילה, מסלולי הדוגמנות ושלטי הענק באיילון. הוא עדיין נראה מצוין – וגם יודע את זה – אבל פחות עסוק במשטר פחמימות קפדני מבעבר או בלהוכיח לעולם שהוא יותר מסתם פנים יפות.

     

    גם בשנות השיא שלו, בלסר לא נחשב לדוגמן קלאסי – לא בעיסוק החד־ממדי סביב הגוף ולא במילוי צרכים נרקיסיסטיים. מי שהכיר אותו בשנים ההן, זוכר בחור אדיש, עד כדי בוז, להמולה סביבו. בזמן הרב שעבר מאז שתלה את הקולב, נדמה שירה לכל הכיוונים. הוא למד משפטים, אבל בחר שלא לעסוק בתחום; התקבל להתמחות באו"ם ונסע, אבל חזר לארץ אחרי חצי שנה בתחושת מיצוי. לפני עשור עבר ללונדון והשתלב בתעשיית הטלוויזיה כמנהל פיתוח עסקי בחברת אנדמול. שנתיים אחר כך חזר לארץ והקים עם בר רפאלי אתר הלבשה תחתונה, אבל המיזם כשל ונסגר אחרי שלוש שנים, כשהחברה נקלעה למשבר ("זה היה יותר מורכב והצריך יותר כספים והשקעה ממה שחשבנו, ועוד דברים שהיה קשה לקבל מהשותפים לסיפור הזה"). בין לבין ניסה לרוץ למועצת ראשון־לציון, עיר ילדותו, אבל נבחר במקום לא ריאלי. "לא היו לי מעולם אספירציות פוליטיות", הוא אומר. "פוליטיקה מקומית זה ג'ונגל. גם אם הייתי נבחר למועצה, לא הייתי מתפרנס מזה. זה משהו שעושים בהתנדבות וממקום מאוד אכפתי או לחלופין – עסקני".

     

    מהצד זה נראה שאתה מחפש את עצמך כל השנים – ולא בהכרח מוצא.

     

    "שמרתי לעצמי מרחב להתבלבל בו. עם הספורט היה לי קל, וגם הדוגמנות הצליחה לי, אז יכול להיות שהרגשתי שאני יכול להצליח בקלות בהרבה דברים. אבל להיכנס לעולם העסקי זה לא תהליך פשוט. לוקח הרבה זמן לפתח מיומנות מהסוג המבוקש בתחום. מן הסתם ניסיון שנצבר לאורך השנים. האדם שאני היום הוא הרבה בזכות ההחלטות – הטובות והפחות טובות – שלקחתי".

     

    בחודש שעבר מונה בלסר לראש חממת טכנולוגיות מים של חברת מקורות, שמטרתה טיפוח יוזמות חדשניות לניהול משק המים. “היות ומדובר בחברה ממשלתית ‑ התפקיד עבר ועדת יועצים מסודרת לאחר שהופעלה חברה לאיתור מנהלים בתחום”, הוא מספר איך הצטרף לחברה.

     

    ומה אתה עושה בעצם?

     

    "מקורות, שמנהלת ומובילה את משק המים המורכב בעולם, עוסקת בחדשנות מאז שנוסדה. בעקבות החלטת ממשלה, שעברה בפברואר, נוכל להשקיע עכשיו בטכנולוגיות ובסטארטאפים חיצוניים. בגלל שמקורות היא חברת המים הלאומית, עם כל התשתיות, המשאבים, הידע והניסיון – היא גם המקום המוביל לסטארט־אפ שרוצה לפתח מוצר הקשור למים. אני עוסק בנושאים של אבטחת מים /בטחון מים. בנוסף אני מזהה ומשקיע בסטרטאפים עם טכנולוגיה חדשנית בנושאי מים. אני גם מאוד רוצה להפיץ את הידע הייחודי של מקורות בעולם".

     

     

    בלסר. “צומחות לך שיערות במקומות שלא צמחו פעם. גם המטבוליזם לא מה שהיה"
    בלסר. “צומחות לך שיערות במקומות שלא צמחו פעם. גם המטבוליזם לא מה שהיה"

     

    ואיך זה מסתדר עם הקמפיין ההיסטרי על התייבשות?

     

    "ישראל באמת מתייבשת והופכת למקום יותר ויותר צחיח. תקופת הבצורת מתארכת, ויש שינויי אקלים. הרבה פחות גשם יורד כאן בממוצע משנה לשנה ומקורות המים הטבעיים שלנו, האקוויפרים, האגמים, הכנרת, כבר לא יחזרו להיות מה שהיו פעם. כל העולם מתמודד עם הבעיה הזאת. זה אומר שצריך להיערך לפתרונות בנושא".

     

    במציאות המזרח־תיכונית מים הם גם חלק מסכסוך פוליטי. איך מתמודדים בזירה הזאת?

     

    "מחסור במים גורם לחוסר יציבות במדינות בעולם, אבל מנגד גם מייצר הזדמנות. מים יכולים להיות צינור לשלום. ישראל מספקת מים לרשות הפלסטינית, עזה וירדן באופן שוטף. אנחנו מביאים בחשבון שהאוכלוסייה בשנת 2050, בין הירדן לים, תגיע ליותר מ־24 מיליון נפש, ומתכננים את משק המים בהתאם. מודלים אקלימיים מצביעים על כך שבעשורים הקרובים מגמות קיצון עומדות להחריף וצפויה הפחתה נוספת בכמות המשקעים הממוצעת. לכן שיתופי פעולה אזוריים ותכנון פן־אזורי יכול להיות בסיס לנורמליזציה בעתיד".

     

    הפגישה הראשונה עם בלסר נערכת במשרדי מקורות בתל־אביב. החדר שלו נראה בדיוק כמו שאפשר היה לצפות ממשרד ממשלתי: אפור, מיושן, עם דלת שלא נטרקת עד הסוף. עם זאת, קשה לפספס את ההתלהבות של בלסר מהג'וב החדש. הוא מדבר על התפלת מים בהתרגשות, שולף עוד ועוד הסברים על מיחזור מי ביוב, ומודה שסביבת העבודה החדשה שלו – הכוללת פרופסורים לגיאולוגיה, כימיה ופיזיקה – היא חלום שמתגשם. ובכל זאת, קשה שלא להרהר מה הביא את אחד הדוגמנים המצליחים בישראל, כזה שצעד על מסלולי התצוגות החשובים בעולם, לצעוד עכשיו במשרד ממשלתי, בתחושת שליחות בהולה.

     

     

    "מים הם אולי המשאב הכי חשוב בחיינו", אומר בלסר. "אתה תשרוד גם אם לא תאכל שלושה שבועות, אבל 24 שעות בלי מים ואתה גמור. פוטנציאל החדשנות של התחום הזה עצום, ודווקא בחברה ממשלתית כמו מקורות, הרבה יותר מאתגר לעשות את זה. אלי כהן, מנכ"ל החברה, הוא איש חזון. הוא וסמנכ"ל הטכנולוגיות, מוטי שירי, מאוד דוחפים את העניין. יש פה רוח חדשה שמאפשרת לעשות עכשיו דברים שלא נעשו בעבר. איפשרו לי להביא ראייה אחרת, טרייה, מחוץ לקופסה, כדי לנסות להוביל פה תהליכים".

     

    יעליב אותך אם יגידו שהמינוי שלך הוא יחצני. דרך טובה להגיע לעמודי הכלכלה?

     

    "בעיניי זה לגיטימי. פעם המחשבה הזאת הייתה מערערת אותי או נוגעת בנקודה רגישה; רוצים אותי בגלל שאני נראה טוב? יש דברים הרבה יותר גרועים", הוא מחייך. "בזכות הניסיון והרקע שלי ביזמות, אין לי שום בעיה לגייס את ה'נראות' שלי כדי לקדם נושאים שקשורים במים, אז בכלל נהדר. לא הייתי נכנס להרפתקה הזאת אם לא הייתי מרגיש מספיק בטוח ביכולת שלי לעשות דברים טובים".

     

    חוץ מאובססיית המים החדשה, משקיע בלסר בימים אלה גם בקידום עמותת "מגרש ביתי", שבה הוא משמש דירקטור. "מגרש ביתי היא סיפור הצלחה בטיפול בחסרי בית דרך הספורט. הרעיון הוא להשתמש בכדורגל ככלי טיפולי והשאיפה שלנו היא לארח בארץ את אליפות העולם לחסרי בית ב־2021".

     

    זה עוזר להיות גבר יפה בעסקים?

     

    "לרוב כן. אבל לפעמים זה מייצר דעה קדומה. מין נטל הוכחה – 'אני לא רק יפה' - שלא תמיד בא לך עליו. אתה נכנס לחדר ולפעמים קולט שיש לאנשים כבר דעה מוקדמת עליך שמעייף להתעסק בה. עד היום אנשים חושבים שאני מדגמן או משחק כדוריד. הרבה פעמים אנשים חושבים שהם מכירים אותי, אבל לא יודעים מאיפה. מהצבא, מהאוניברסיטה, מהטיול שאחרי הצבא. לוקח כמה דקות עד שהם נזכרים".

     

    אתה לא מזכיר להם?

     

    "לא, אף פעם לא. או שאני נותן להם להתבשל או שאני עושה מזה צחוק. לאלה שלא מוותרים ושואלים איך קוראים לי אני עונה 'עוז זהבי' או 'איתן אורבך'".

     

    אגב, אם אתה כבר עובד במקורות, למה צריך את רננה רז? אולי אתה תהיה גם הפרזנטור שלהם.

     

    "הבאת רעיון. אני בהחלט אעלה את זה בישיבת ההנהלה הבאה".

     

    מועדון ה–27

    גם אחרי כל השנים שעברו, בלסר עדיין נדרך בכל פעם שמנסים לגרור אותו לשיחה על הימים ההם, כשהיה בשיא תהילתו. קשה להסביר מה מדליק אותו כל כך – או מכבה – אבל ברור לגמרי שהעניין עם הדוגמנות לא לגמרי פתור. "יש לי איזה חור שחור מהתקופה הזאת", הוא אומר. "די נמחק לי במוח כל הקובץ שקשור לדוגמנות. אולי זה מנגנון שאיפשר לי להמשיך הלאה. לחיות על הסיפור הזה, על תהילת העבר, נראה לי כמו אזור לא כל כך בריא לשייט בו. אני מניח שגודל הסיפור, הווליום שלו, הקשה את ההתמודדות. גם ברטרוספקטיבה קשה לי לחבר את עצמי לגדלים האלה. ככל שאני נזכר במה שהיה, יותר נעים לי לחיות את חיי כרגע. סך הכל הייתה לי תקופה כיפית".

     

     

    |
    |

     

    הוא נולד וגדל בראשון־לציון. אביו היה דיפלומט, אמו עקרת בית. כשהיה בן 13, הוצבו הוריו בשליחות באוסטריה – ובלסר ואחותו הגדולה נשלחו לפנימיית ילדי דיפלומטים. בלסר מסכם את התקופה הזאת כחוויה מעצבת, אבל למעשה התעצב יותר בזכות משיכתו לספורט. בגיל 21 כבר היה אלוף הארץ בג'ודו במשקל קל, ובהמשך שיחק כדוריד, כאמור, בהפועל ראשון־לציון ובנבחרת ישראל. לדוגמנות הגיע, כמו באגדות, ממש במקרה. בגיל 18, בטי רוקאווי ראתה אותו עם חברים בפיצרייה והציעה לו לדגמן. לקח לו שנתיים להרהר בזה, ולבסוף נכנע והחל לעבוד מסביב לשעון: פרסומות לקוטג', למי עדן, לפוקס, לקוקה קולה והשיא – הפרזנטור העברי הראשון לקסטרו, ובמידה רבה הפנטזיה הישראלית הגדולה של הניינטיז. הפרסומות העונתיות שלו, כמו הקטלוגים בכיכובו, הפכו לאירוע אופנה בפני עצמו.

     

    היו כמובן גם ניסיונות לתרגם את ההצלחה מחוץ לגבולות הארץ. הוא נסע למילאנו ולניו־יורק, הצטלם לקמפיינים נחשבים של מיטב חברות האופנה, אבל ויתר מהר מאוד, כשהבין שהתגמול לא שווה את המאמץ. "עשיתי קמפיינים לארמני, לטומי הילפיגר ואפילו לטקילה, וקיבלתי גרושים. משלמים לך מעט, הסוכנות גוזרת את האחוזים שלה, אתה משלם הרבה מסים, ובסוף מקבל צ'ק שהוא בדיחה".

     

    המון זמן עבר מאז שפרשת. קשה להגיד שקם לך יורש, דוגמן שהצליח כמוך.

     

    "אני לא כל כך מתעסק בזה. לא בקיא בכלל מי פרזנטור של מי. אלה היו זמנים אחרים. לא היו כל כך הרבה חברות ולא היו כל כך הרבה קמפיינים. דיגמנתי בעולם בלי רשתות חברתיות. היו אז שלטים באיילון ופרסומות בטלוויזיה, וכולם ראו אותם. היום עולם הפרסומות עובד אחרת. אז, אם השתלטת על האופציה היחידה שיש, אנשים היו תקועים איתך".

     

    היה נדמה שגם אתה מרגיש תקוע. שאתה לא מתמסר לחוקי המשחק.

     

    "לעבודת הדוגמנות אני חושב שהתמסרתי. למסביב, פחות. הרגשתי שאת העבודה שלי אני עושה בסטודיו של הצלם. כל מה שמעבר לזה או מה שפגע בפרטיות שלי, לא היו שייכים לסיפור. היה לי גם חשוב לשים גבולות, ולא לחצות אותם יותר מדי".

     

    ואם תחצה אותם? תתבלבל ותשתגע?

     

    "היו תקופות שהתבלבלתי והשתגעתי. יעידו על כך המשפחה והחברים שלי. הייתי אגוצנטרי, מרוכז בעצמי, לא ראיתי אף אחד ממטר. רק בדיעבד הבנתי שפגעתי באנשים. אתה חי בתחושה של: מה אתם יכולים לעשות בשבילי? לא הידרדרתי למקומות אפלים בזכות זה שבניתי לי עולם שיש בו הרבה ספורט וחיוניות. זה שמר אותי ברמת אדרנלין טובה, ובאלאנס. גם זה שעשיתי שני תארים עזר לי לייצר יציבות".

     

    כיום עוברים נהוג לעבור לעולמות הטלוויזיה והתוכן. אתה חתכת מהכל בגיל 72.

     

    "נכון. זה אפילו לא היה על הפרק מבחינתי. עניינו אותי דברים אחרים. בדיעבד יכול להיות שהייתי יכול לעשות יותר, אבל באיזשהו מקום מיציתי. קיבלתי מנה גדושה מאוד של תשומת לב ופרסום בעולם מאוד חשוף וטעון. לשמחתי, הייתה לי הזדמנות ויכולת לצאת מזה".

     

    אולי פשוט השתעממת?

     

    "יכול מאוד להיות. גיל 27 הוא גיל בעייתי. לא סתם מיטב הכוכבים מתו בו", הוא צוחק.

     

    חופשת לידה

    בעשור החמישי לחייו, בלסר הפך להיות האיש ההוא שמשוויץ בתמונות של הילדים בסלולרי. "הם הגאווה של החיים שלי וההישג הכי גדול שלי. זה הדבר שאני משקיע בו הכי הרבה אנרגיה, משאבים ואהבה".

     

    המחשבה שאחד מהם ילך בדרכו ויהפוך לדוגמן לא מבהילה אותו. "דוגמנות זה לא כזה מקצוע לגברים, אבל שיעשו מה שהם רוצים. הם הורסים את הבריאות, ואם יהיה להם רצון 'לצאת אל העולם', אז בכיף. הגדול שלי בן ארבע וחצי והגנטיקה סידרה לו קוביות בבטן. אם הוא ירצה לעשות מזה קריירה, יש לו עתיד". בלסר מעיד שהוא אב מסונג'ר, אבל באהבה. "אני אבא נוכח מאוד. כשהבן הקטן שלנו נולד, נשארתי איתו בבית שלושה חודשים. חופשת לידה משותפת יחד עם אשתי".

     

    אתה אבא יותר קול או יותר חרדתי?

     

    "ממש לא חרדתי. יש לי פרטנרית נהדרת שיודעת באמת מה לעשות. אני רק מאלתר".

     

    את הפרטנרית – טלי גרנות, אשת שיווק – הכיר לפני עשר שנים בבית קפה בתל־אביב, אלא שהחרדה מדחייה גרמה לו להתחיל איתה ממש רק בפייסבוק. שלוש שנים לאחר מכן התחתנו בהרי ירושלים – במסעדת "המטבח של רמה". "טלי היא בן אדם נדיר, ביופיו ובחוכמתו, וגם אצלי כנראה כבר הייתה בשלות לזה. העבר שלי כדוגמן או הפרסום לא היו אישיו מבחינתה".

     

    ועדיין, צריך ביטחון עצמי כדי לא להירתע כשנשים אחרות מפלרטטות איתך.

     

    "נכון. זה כמעט לא קורה, אבל היא יודעת להתמודד עם זה באצילות רבה".

     

    הוא מספר שלא טרח לחגוג באופן מיוחד את יום ההולדת האחרון. "לא שכרתי אולם ולא הזמנתי את עומר אדם", הוא מחייך. "הרגשתי מסופק ושטוב לי איפה שאני. יש לי משפחה נהדרת, אישה נפלאה, חברים טובים, עבודה שאני אוהב, כולם מסביבי בריאים. לא הרגשתי צורך להגביר את הווליום".

     

    החלפת הקידומת, לעומת זאת, לוותה במשבר. "אצלי זה הגיע יותר ב־41. שאלות כמו, מה עשיתי? מה אני עושה? לאן אני הולך? איך אני עושה דברים טובים ומעניינים לי? לשמחתי נולד לי ילד. זה שם אותך בפרופורציות ועוזר לך להפסיק להיות מרוכז בעצמך. בכלל, הדרך הטובה לצאת ממשברים זה לעשות ילדים. מאוד מומלץ".

     

    תמיד שואלים נשים יפות על הקושי להתבגר. אז הנה אני אשאל גם אותך.

     

    "אני לא יודע מה אמורים להרגיש – אף פעם לא הייתי בן 42 – אבל אני כבר לא משחק כדוריד, אני לא מצליח לרוץ כמו פעם, ויש לי גם הרבה פחות זמן להתעמל מבעבר. גם המטבוליזם לא אותו דבר. וכן, אתה גם פחות יפה".

     

    אתה מסתכל במראה וחושב את זה?

     

    "אתה רואה שדברים מצריכים יותר עבודה מפעם. אתה צריך לטפל בשיניים יותר מבעבר. פתאום צומחות לך שערות במקומות שלא צמחו פעם. יש רגעים שזה מכה בך. עשיתי את ה־MBA שלי בצרפת, ובמשך שנה אכלתי קרואסונים, באגטים, חמאה ואוכל עם מלא שומן. הייתי בן 30, עד אז אכלתי מה שרציתי, ועם הכדוריד ששיחקתי, זה גם הסתדר. סיימתי את התואר דוב. ענקי. עליתי לפחות עשרה קילו בלי לשים לב. הייתי כל כך עסוק, עד שגיליתי יום אחד שאני שמנמן. מאז הבנתי שאני צריך לשמור ולהקפיד. גם התזונה שלי השתנתה באופן טבעי. אני מעדיף לאכול יותר ירקות, טרי ופחות מעובד, אלה דברים שאתה מפתח מודעות אליהם עם הגיל".

     

    אז לא מבאס אותך שכבר לא יהיו לך ריבועים בבטן כמו פעם?

     

    "לא. תראה, אם אני ממש אתאמץ, אם תיתן לי שבועיים, אני יכול לחלץ ריבוע או שניים, וגם אז, בזווית מסוימת ובתאורה חלקית".

     


    פרסום ראשון: 31.07.19 , 18:56