הם פשוט שריונרים

הטיל פגע בהפתעה גמורה. זה קרה במלחמת לבנון השנייה, בגזרה המערבית, כשהטנק של יואב שניידר תפס עמדת ירי שחשפה אותו להרף עין בפני כוח חיזבאללה. פיצוץ עז החריד את מפלצת הפלדה והוא נפצע קשה. שלושת אנשי הצוות שלו, "הידיים והרגליים שלי בתוך הטנק", כפי שהוא מגדיר אותם, "האנשים הכי קרובים אליי באותה תקופה" — שלושתם נהרגו. "עולם הערכים מתנפץ", אומר שניידר. "אתה נחשף לכובד המחיר ואומר לעצמך 'אם אני חטפתי את זה ככה, יש עוד הרבה כמוני שמסתובבים בינינו מצולקים'".

איך ממשיכים אחרי כזה דבר? ממשיכים. 13 שנים חלפו, ובימים אלה הוא מוביל את הלוחמים שלו בגזרה הנפיצה, המסוכנת לא פחות, של רצועת עזה. "נדרש תהליך משמעותי וארוך של שיקום, פיזי ונפשי, עד שמצאתי את הכוחות לחזור", אומר בכנות סא"ל שניידר, אז מפקד מחלקה והיום מפקד גדוד 82 בחטיבה 7 בחיל השריון.

הטרגדיה שחווה בלבנון לא מונעת משניידר לשלוח את חייליו לחזית, אך בהחלט מעודדת אותו להכין אותם למשימה כראוי. תפסנו אותו בחום של סוף יוני, בבסיס האימונים בצאלים, באימון מסכם רגע לפני שהגדוד שלו עולה לתפוס קו ברצועה. אחד הטנקים, מרכבה סימן 4, המשוכלל ביותר בצה"ל, נוסע ממש לידנו ברעש מחריד ומעיף אבק לכל עבר. שניידר, עיניו בצבע החאקי, ממשיך לדבר כאילו כלום. "בשיחת הגדוד אמרתי ללוחמים שלי 'תסתכלו אחד על השני ותסתכלו על עצמכם. לכם יקרה האירוע הבא בעזה, לא לאף אחד אחר'", הוא מרים את קולו מעל נהמת המנוע.

וכשיהיה צורך להיכנס, תהיו מוכנים?

"מוכנים מאוד".

"החי"רניקים מתוסכלים"

בשנים האחרונות סובל חיל השריון מיחסי ציבור בעייתיים. התפיסה הרווחת היא שהשריונרים עסוקים רוב היום בלשמן ולגרז, ובעת לחימה מהווים בסך הכל כוח רתק לחיילי הרגלים, המסתערים ראשונים וקוצרים את התהילה. התפיסה הזו הועצמה בעקבות חטיפת השריונר גלעד שליט ב־2006 מתוך הטנק שלו. בגדוד 82 מודעים למצב הזה, ונאבקים כדי לשנות אותו. "הנוער חי בסטיגמות הישנות", טוען המג"ד שניידר, ומספר שהמתגייסים שמגיעים לשריון מתאהבים בחיל מהר.

אפשר להבין אותם. הגירוז נותר אמנם חלק בלתי נפרד מהווי השריון, אלא שהיום תופס הטנק מקום של כבוד במערך הלוחם. כך למשל, בשיטת הפעולה החדשה של צה"ל, צק"מ (צוות קרב משולב), כוח הכולל שני טנקים ושמונה לוחמי חי"ר על נגמ"ש הפועלים בתיאום זה לצד זה — מהווה הטנק את הגורם המרכזי בצוות, זה שיש לו יותר יכולות שליטה ואש.

"נכון, כשאתה רואה חי"רניק זה נראה יותר מגניב, לרוץ על ההרים ולבצע מעצרים", אומר סגן עמית כץ, מ"מ בגדוד ומי שבעצמו מפקד על צק"מ שכזה, "אבל בסוף החי"רניקים יוצאים מתרגולים איתנו מתוסכלים, כי הם יורים על מטרה עם פלוגה שלמה, ואז בא הטנק ומוריד עליה פגז וזה נגמר".

כץ לוקח אותי לסיבוב היכרות בתוך הטנק, ואם שאלתם איך נכנסים, התשובה היא: במעלית. מדובר במעין מדרגה שנעמדים עליה ולוחצים על כפתור, שגורם לה להחליק כלפי מטה אל חלל הטנק. בבת אחת אתה מוקף ידיות, כפתורים, מתגים, צינורות, ג'ויסטיקים ומסכים. הכל נראה מסובך. "אתה רואה טנק מבפנים בפעם הראשונה, ברור שהכל נראה מסובך", צוחק עליי כץ, "אבל ככל שחיים יותר בתוך הטנק, כך מכירים כל חלק בו".

וכץ חי הרבה בטנק. החלקים הכי קשים בשירות, הוא מספר, הם השהיות הארוכות בתוך הכלי. "רעש, חם, צפוף", הוא אומר, "אתה רק רוצה לרגע אחד להיות בפינה שלך בשקט, וזה לא מתאפשר. בקו שתפסנו בגבול סוריה מצאנו את עצמנו בטנק 24 שעות ברציפות".

אני מלקק טיפת זיעה מקצה האף ושואל אותו איפה הכפתור של המזגן. "יש מזגן, אבל צריכים להניע את הטנק כדי שהוא יעבוד", הוא מתנצל.

ומה עושים אם המזגן מתקלקל - משביתים את הטנק?

"לא, סובלים בשקט".

"ככל שחיים בתוך הטנק, כך מכירים כל חלק בו". אימון קיץ בצאלים

ארץ־עיר בטנק

ביחד עם כץ סובלים בשקט בתוך הטנק גם שלושת אנשי הצוות שלו: נהג, טען ותותחן. "צוות טוב נותן לך את האפשרות להתעסק במה שקורה מחוץ לטנק, בלחימה", אומר כץ.

צוות טנק מיומן מסוגל גם לירות ארבעה פגזים מדויקים בעשרים שניות, אבל קצב האש הוא לא העניין העיקרי. ארבעת אנשי הצוות הם יחידה אורגנית, מכונה משומנת בפני עצמה, והם תקועים אחד עם השני בתוך קופסה צפופה, יום אחר יום, שעה אחר שעה. הם חייבים ללמוד להסתדר. "זו דינמיקה חברתית מורכבת. קצת כמו האח הגדול, רק שאף אחד לא מודח", מתאר זאת כץ. "אנשים מכירים אותך כמו שאמא שלך לא מכירה אותך. הם יודעים בדיוק איך להכין לך את הסנדוויץ' עם הטונה כמו שאתה אוהב, יודעים מתי לעזוב אותך בשקט ולא להציק לך".

כמו במרבית המקרים, גם חברי הצוות של כץ הם בני מחזורי גיוס שונים. עמית גל מנתניה הוא הוותיק בחבורה, משרת כבר שנתיים וחצי והוא התותחן של הצוות. "רציתי בהתחלה חיל הים, בסוף הגעתי לחיל השריון, ואני לא מצטער", הוא אומר. שקד אדלר הוא הצעיר והג'ינג'י מכולם, התגייס רק לפני שנה ומשמש כטען. דביר שחר, "בצבא כבר שנה ושמונה", הוא הנהג. "אני דור שלישי בחטיבה 7", הוא ממשיך, "סבא שלי נלחם במלחמת יום כיפור ואבא שלי נלחם במלחמת לבנון הראשונה".

מה סבא שלך אומר כשאתה מספר לו על המרכבה סימן 4 המשוכלל?

"סבא שלי לא שומע, בגלל שהיה בשריון", הוא צוחק.

אנחנו יושבים על האדמה שליד הטנק, החול מצליף בעיניים אבל זה לא מטריד אותם. הם אוכלים חול לארוחת בוקר, צהריים וערב.

יש לכם חששות לפני הקו בעזה?

"תמיד יש", אומר הטען אדלר, שלא מזמן סיים את הכשרתו המקצועית. "בשבילי זה קו מבצעי ראשון ותמיד יש חששות של מה יהיה, איך ייראו המוצבים, איך יהיה סדר היום".

שחר, הוותיק ממנו: "אנחנו לא חוששים כי לזה התאמנו ואנחנו באים מוכנים".

יצא לכם לעשות גם פעילות חי"ר במהלך השירות?

שחר: "תפסנו קו חי"ר של ארבעה חודשים בחברון, והאמת שזה היה כיף".

גל: "קצת לצאת מהטנק ולשבור שגרה. אבל היה טוב גם לחזור לטנקים, כי בסופו של דבר זה הכלי שאיתו תצא למלחמה".

איך מעבירים את הזמן בטנק?

"משחקים ארץ־עיר", צוחק שחר, "אבל בדרך כלל פשוט יושבים ומדברים, על הכל. זה חלק מהגיבוש של הצוות".

אדלר: "מהר מאוד לומדים להכיר אחד את השני. הרבה פעמים אנחנו מתקשרים דרך העיניים. לפעמים גם משחקים 'אחת, שתיים, שלוש דג מלוח'".

יש ויכוחים?

כץ: "בטח. צעקות, ריבים. אבל זה כמו משפחה, רבים ואז משלימים".

הם ביחד כבר ארבעה חודשים. "חווינו הרבה דברים בארבעת החודשים האלה, כמו הקפצות לעזה", אומר אדלר. "בהקפצה הראשונה שלנו לעזה (אחרי ירי הרקטה על מושב משמרת, א"א) היה יום שישי, והיה חם", ממשיך כץ. "התכוננו לקבלת שבת ואיך שבאנו לברך המוציא, בום — אנחנו שומעים פיצוץ על הגדר. התחלנו לאכול מהר כי היה ברור שעומדים להקפיץ אותנו. כל הלילה ישנו עם נעליים ומדים ליד הטנק, ולמחרת בילינו 16 שעות רצופות בתוכו. היה לא קל".

אדלר: "בסוף לא יצא לנו להיכנס לתוך האקשן וזה היה די מבאס".

אני שואל אותם אם מבאס אותם גם שלשריון יש שם של חיל אפור, בלי ההילה של הצנחנים או גולני. הם מתעצבנים. גם אצלם, הם מדגישים, יש רבאק, יש רעות, יש קפה שחור מבושל. וכץ מבהיר: "בחיל השריון יש משפט שהולך איתך מהטירונות — הווי קודם לת"ש. הקשר שלך עם הצוות והפלוגה יותר חשוב משעות שינה".

הנשים נשארות בחוץ

בצה"ל יש ראשי תיבות רבים, אבל אחד המטופשים שבהם הומצא בחיל השריון: הכירו את הכזל"פ, ראשי תיבות של "כזה לפלאפון". מדובר בנרתיק בד פשוט שמשחילים על חגורת המכנסיים, ובו ניתן להניח את הטלפון הסלולרי, לבל יאונה לו כל רע. בטנק הכזל"פ מציל נפשות, כיוון שהוא מגן על המכשיר העדין מפני האבק הרב והחבטות. אלא שמסתבר שבחיל השריון של ימינו רק חיילים בעלי ותק מסוים רשאים להצטייד בכזל"פ. "אני למשל צעיר מדי", אומר אדלר הג'ינג'י בהכנעה, "אז אני שם את הטלפון בכיס. בינתיים הוא עדיין עובד".

מסורת אחרת שאותגרה בשנים האחרונות בחיל השריון קשורה בניסיון לשלב בו לוחמות. על אף שפיילוט שנערך בנושא הוגדר כהצלחה, החליטו בצבא להקפיא את המהלך. "אני קטונתי מלדבר על זה", אומר כץ. "קשנ"ר (קצין שריון ראשי, א"א) החליט שזה לא מתאים".

כמפקד טנק אתה חושב שזה מתאים?

"לא יודע, לא התעמקתי בזה", הוא עונה ורומז לי שנמשיך עם הסיור בתוך הטנק.

אחרי שמתרגלים לשפע הכפתורים, התחושה העיקרית היא קלסטרופוביה. יש בבטן הטנק יותר מדי חלקים על פחות מדי שטח, יותר מדי הזדמנויות לנגוח בפלדה חשופה או לאבד אצבע בתוך גלגל שיניים. "אתה בטנק, חביבי, מתרגלים", אומר כץ, מטר תשעים. "אם אני למדתי להסתדר כאן בפנים, כל אחד יכול". רק בהמשך, כשיישבר בינינו הדיסטנס, הוא יתוודה בפניי: "בהתחלה באמת מקבלים הרבה מכות בראש".

האזור הקלסטרופובי ביותר הוא ללא ספק תא הנהג, שמצוי בקדמת הטנק והגישה אליו היא דרך מעין מנהרה קטנה. היתרון העיקרי בתא הנהג הוא שהחלל הדחוס והמרוחק שלו מהווה קרקע פורייה להתעפצויות. למעשה, אחד הכישורים החיוניים לנהג טנק הוא היכולת לישון כמו תינוק עד שקוראים לו בקשר, ולשחק אותה כאילו היה ער כל הזמן.

מאחורי תא הנהג ממוקם הטען, זה שטוען את הפגזים הכבדים, שמשקלם נע בין 17 ל־29 קילוגרם. לצידו נמצאת עמדת התותחן, מוקפת מסכים, ג'ויסטיקים ומתגים. זהו קוקפיט משוכלל שדרכו מפעילים את מערכות הנשק. מעל כולם ממוקם איש הצוות הרביעי, מפקד הטנק, ששולט בעניינים באמצעות הקשר הפנימי והכריזמה.

לקראת פרידה הצוות של כץ מסכים להניע את הטנק, להפעיל את המזגן ולעשות לי תצוגת תכלית אמיתית. אני מחליק בטבעיות במורד המעלית, משתחל בקלות לעמדת הטען, מרכיב את קסדת הג'נטקס ושומע את כץ מחלק הוראות בקשר הפנימי. הטנק נוסע קדימה ואחורה, מצודד קנה ימינה ושמאלה, אבל אז נבלם לפתע ומדומם מנוע. "כל דקת מנוע עולה הרבה כסף", מתנצל כץ, "אז עשינו לך סיבוב קצר".

חבל. דווקא התחלתי ליהנות.