"המחשבה ששטח זה לא משהו שמתאים לבנות מצחיקה אותי", מחייכת רבקה ברוך, שיערה הבהיר אסוף תחת כובע צבאי ומטול הרימונים שלה מונח בהצלב. "לי, למשל, זה מאוד מתאים. אני מכירה דווקא בנים שלא מסוגלים להיות על מדי ב' יותר משעה, או שמגעיל אותם לאכול עם מזלג שאולי יש עליו טיפה חול. כל אחד עושה את מה שמתאים לו".

אנחנו יושבים על האדמה הקשה של הערבה בחום של 43 מעלות בצל, ואנחנו לא נמצאים בצל. אל המדבר הקשוח הזה הגיעה ברוך כל הדרך מהולנד: היא בת למשפחה יהודית דתית שעלתה ארצה כחיילת בודדת, ומתגוררת כעת בקיבוץ סעד שעל גבול רצועת עזה. "ציונות, ערכים, אידיאולוגיה", היא אומרת כל מיני מילים שכבר הספקנו לשכוח, כשאני שואל מדוע עזבה את הקרירות הנעימה של הולנד והחליפה אותה בחום האיום של הערבה.

"אפילו ברגעים הכי קשים, והיו כאלה, לא הייתה שנייה שהתחרטתי שבאתי לכאן ושהתגייסתי", היא ממשיכה. "אם את רוצה משהו, את רוצה אותו עם כל הלב, גם את החלקים הטובים וגם את החלקים הפחות טובים". כשהתגייסה, אגב, ידעה להגיד בעברית רק "אני רוצה גלידה" ו"מה הלו"ז". היום היא כבר מדברת עברית שוטפת, גם אם יש בה שאריות של מבטא זר.

אני פוגש את ברוך וחברותיה במהלך תרגיל, המסכם את הכשרתן כלוחמות של חיל האיסוף הקרבי. אנשי החיל, גברים ונשים כאחד, פזורים לאורך גבולות המדינה ועוסקים יום וליל באיסוף מודיעין באמצעות תצפיות ואמצעים נוספים. הם מתמחים בהסוואה, מכירים את השטח כמו את גב כף ידם ושוחים בכל רזי המודיעין של הזירה בה הם פעילים. שילוב מושלם בין אנשי מודיעין לחיילים קרביים, מסוג הלוחמים שיש להם ראש חד כתער על הכתפיים, אבל מסוגלים גם לסחוב מנשא על הגב.

האימונים שהם עוברים לא פשוטים, ואין הנחות. במהלך הלילה צעדו ברוך וחברותיה כ־15 קילומטרים עם ציוד כבד, ולפנות בוקר נכנסו לעמדות הסוואה שבתוכן הוטמנו אמצעי תצפית משוכללים, ושבהן בילו את כל היום החם. כבר יומיים שהן מסתובבות ככה במדבר, אוכלות לחם עם טונה ונוטלה, ורק בעוד שלושה ימים ארוכים יסתיים התרגיל. שבוע אחר כך יציינו ביחד עם בני המחזור שלהן — לוחמות ולוחמים — את סיום מסלול ההכשרה בן שמונת החודשים, בטקס בהשתתפות בני המשפחה.

"אפילו ברגעים הכי קשים לא הייתה שנייה שהתחרטנו שאנחנו ביחידה". מימין: נועה זרי, רוני טולדנו ורבקה ברוך

"אנחנו עומדות בזכות עצמנו"

חיל האיסוף הקרבי, החיל הצעיר ביותר בזרוע היבשה, משויך למערך הגנת הגבולות וכולל חמישה גדודים, שכל אחד מהם מוצב באופן קבוע בגזרת גבול אחרת. הלוחמים אמנם אינם חוצים את הגבול בעת פעילותם, אבל כן עוברים מסלול הכשרה קרבי. עיקר העבודה שלהם נעשית מתוך עמדות הסוואה, ואת חומרי המודיעין שהם אוספים הם מעבירים לאחור, אל יחידות השטח השונות.

בניגוד לבנות שאינן לוחמות ומשרתות שנתיים בלבד, נשות חיל האיסוף הקרבי משרתות שנתיים ושמונה חודשים, ממש כמו בנים. מסלול ההכשרה שלהן זהה לזה של הלוחמים, נערך באותו בסיס (סיירים, אי־שם ליד אילת) ובאותן פלוגות, אך מתקיים במחלקות נפרדות לבנים ולבנות. זו המצאה צה"לית המאפשרת שילוב והפרדה בו־זמניים בין מגדרים, ולפי כל הדיווחים העניין הזה עובד די טוב. גם הפעילות המבצעית מופרדת מגדרית: בסיום המסלול יופנו הבנות לגדוד עיטם הפועל בזירה הדרומית, בעוד הבנים יחולקו בין ארבעת הגדודים הנוספים של החיל, הפועלים בזירה הצפונית, בעזה וביהודה ושומרון. "לבנים יש את הציר שלהם ולבנות את הציר שלהן, וזה בסדר", אומרת סג"מ רוני טולדנו, מפקדת הצוות של ברוך ומי שהלכה כמוה כל הלילה עם מנשא על הגב, רק כדי לסיים את הצעדה הארוכה בתוך עמדת הסוואה לוהטת מחום. "מעבר לאתגר של כל לוחם בצבא, היופי כאן הוא שאת גדלה בסביבה של בנות שמפתחת אותך. כולן עוברות תהליך של העצמה נשית במהלך המסלול והשירות".

"יש בנים בנפרד ובנות בנפרד, וזה מאפשר לנו לא לעשות השוואות. אנחנו עומדות בזכות עצמנו", אומרת נועה זרי, חיילת נוספת שמצטרפת לשיחה ומקפידה ללגום מהמימייה כדי לא להתייבש. היא ממושב תלמי יחיאל, שחקנית כדורסל. "היה לי חשוב להגיע לקרבי כי חשבתי שזה המקום שבו הכי אמצה את עצמי", היא אומרת. "כשאמרתי להורים שלי שאני רוצה להיות לוחמת הם לא היו מופתעים, כי הם יודעים מי אני באמת. אבל תמיד הייתה להם דאגה ומדי פעם הם אמרו לי 'אולי תלכי למשהו יותר קל?'. אחים שלי, שהיו לוחמים, אמרו לי שאני לא יודעת לאן אני נכנסת, דברים שדי עירערו אותי בהתחלה. היום אני לא מצטערת".

כאמור, המחלקות בחיל האיסוף מופרדות מגדרית, אבל האימונים נערכים במקביל. וכן, יש תחרות. "לפני יומיים היה לנו בוחן צוות שכלל סחיבה של אלונקה לאורך שני קילומטרים, ואת רואה אותו רבאק אצל הבנות כמו אצל הבנים, אותו רעל בעיניים ואותו רצון להצליח. לפעמים אפילו יותר", אומרת טולדנו. ברוך, העולה החדשה מהולנד: "תדע לך, בנים הרבה יותר בכיינים מבנות".

אנשים ייפלו כמו זבובים

רב־סרן איתי הרוניאן לא ישן בלילה, ורואים את זה. כמפקד מגמת האיסוף הקרבי בבסיס האימונים של מערך הגנת הגבולות הוא אחראי על ניהול התרגיל המדברי אליו הצטרפתי, ויש לו הרבה על הראש. בין פיהוק לפיהוק הוא מספר שגדל ברמת ישי, התגייס ב־2010 ושירת בגדוד ניצן של החיל, המוצב ביהודה ושומרון. "אספנו מודיעין וליווינו יחידות שביצעו פעילות בשטח", הוא אומר. "אחד ההבדלים הגדולים בינינו לבין חי"ר הוא שאנחנו עורכים הרבה מאוד אימוני תצפית וניווטים כי הבסיס של לוחם איסוף זה להכיר את השטח. הרבה מאוד מפקדים מדרגים גבוהים מגיעים לעמדות שלנו ומדברים איתנו כדי להבין את הגזרה, מתחקרים צוותים, כי אנחנו אלו שמכירים את השטח הכי טוב. יש הערכה רבה לידע שלנו".

כמפקד מגמת ההכשרות הוא אחראי על הלוחמים והלוחמות במקביל. בתקופה האחרונה, הוא אומר, חלה עלייה גדולה ברצון של בנות להצטרף לחיל. "כל מי שהולכת להיות לוחמת עוברת אותה הכשרה כמו לוחם", הוא אומר. "ההבדלים בהכשרה קשורים בעיקר לסרגלי המאמצים הגופניים. בנוסף, כל גדוד מתאמן למשימות שמאפיינות את הגזרה שלו, וגם בהיבט הזה יש הבדל".

למה לא לשלב לוחמים ולוחמות באותה מחלקה?

"בגלל השהות הממושכת בעמדות. כשאתה נמצא כמה ימים בעמדה וצריך לעשות צרכים במרחב של 3X3 מטרים, זה עניין בעייתי".

כדי להמחיש את תנאי המחיה בעמדה, הרוניאן מסיע אותי לעמדת תצפית מוסווית של לוחמים. בשלב מסוים הוא מצביע על גבעה חומה בהמשך הדרך וטוען שיש שם עמדה. אני לא רואה שום דבר. "הנה, הנה", הוא מתעקש. אני עדיין לא רואה.

אנחנו חונים, יוצאים מהג'יפ אל החום הכבד ומתחילים לטפס במעלה הגבעה, אבנים קטנות מתפצלחות תחת רגלינו. רק כעשרים מטר לפני העמדה אני מזהה אותה, מוסתרת בעזרת רשת הסוואה מדברית. אני מציץ מתחת לרשת ומגלה שישה לוחמים: ברך נוגעת בברך, זיעה מתערבבת בזיעה. החלל הצפוף בו הם שוהים שעות ארוכות הוא הסלון, המטבח, חדר השינה והשירותים של דירתם הזמנית. הכל נעשה כאן, תחת רשת ההסוואה, על האדמה, בשיפוע לא נוח.

וזה לא הכל. מתברר שממש כמו הלוחמים הללו, גם האוויר תקוע תחת רשת הצל במשך שעות ולכן מתחמם עוד ועוד. למעשה, בתוך העמדה יותר חם מאשר מחוצה לה. בגלל תנאי הקיצון מדי פעם מאפשרים לחיילים לצאת מהעמדה להתרעננות קלה, אבל ההתרעננות הזו מתרחשת גם היא בחום האדיר של הערבה בחודש יולי. לכן הנוהל הכי נפוץ כאן הוא נוהל מימייה — אחת לשעה בערך שותים ליטר מים. אחרת, אנשים כאן ייפלו כמו זבובים.

בלי פוליטיקה

במרכז העמדה יושב מפקד הצוות, סג"מ תומר פולק, תושב היישוב עצמון שבגליל. "מאוד רציתי להגיע לחיל האיסוף", הוא אומר. "אנחנו סוחבים משקלים ועולים רכסים, אבל בסופו של דבר אנחנו אנשי מודיעין ואני אוהב את השילוב בין שני הדברים".

בקדמת העמדה יושב התצפיתן של הצוות, בהאא גדבאן מהיישוב הדרוזי חורפיש. אמצעי התצפית שלו מאפשר לו לסרוק את השטח, אבל גם "לדקור" נקודות ציון ולהכווין לעברן אש, כמו פגזי ארטילריה. ביחד איתו נמצא בעמדה גם חסן ג'מל מירכא, לוחם דרוזי נוסף. ג'מל משמש כמפעיל הרחפן הצוותי. מתברר שחיל האיסוף הקרבי הוא הגוף הראשון בצה"ל שקידם את השימוש ברחפנים, ככלי המספק זווית תצפית נוספת לצוות. בהמשך יראה לי ג'מל כיצד הוא מטיס את הרחפן מסוג "מאביק", המגיע לטווח של כ־1,300 מטר. "לא האמנתי שזה מה שאני אעשה בצבא", הוא קורן מאושר בזמן שהכלי משוטט מעלינו ומזמזם כיתוש טורדני.

"אני שמח שזה מה שאני עושה בצבא". חסן ג'מל מטיס את הרחפן

עוד בעמדה נמצאים הקלע ואחראי המודיעין ניקיטה מיכלסון מחיפה, המקלען איתן ליביס ממעלות תרשיחא, והקשר בן לוי מחיפה. כן, כולם גרים בצפון הארץ, אבל מזיעים עכשיו במדבר — הדרוזים והיהודים כאחד. אני שואל את הלוחמים בעמדה איך אנשים מרקע שונה מצליחים להסתדר ביחד, צפופים כל כך, במשך שעות ארוכות כל כך. "עובדים כצוות אחד", אומר ג'מל.

גדבאן: "אנחנו כמו משפחה פה".

פולק: "יש משהו מאוד יפה בחיי האיסוף, וזה ההווי המשפחתי. הפתיחות, השיחות הבוגרות, העובדה שכל אחד בא מרקע אחר הופכות את העמדה למקום ללמידה, לאו דווקא צבאית. אני למשל למדתי לא מעט על העדה הדרוזית בעמדה".

סורק את השטח ודוקר נ.צ. התצפיתן בהאא גדבאן מחורפיש

הפוליטיקה גם נכנסת לעמדה?

ליביס: "בעיקרון לא מדברים על פוליטיקה. לפעמים יוצא משפט אחד או שניים, אבל זה לא מה שמעסיק אותנו".

לוי: "כל יום הוא מאוד אינטנסיבי, ובגלל זה לא חסר על מה לדבר".

גם חוק הלאום לא נכנס לעמדה?

ג'מל: "התגייסנו אחרי חוק הלאום, בנובמבר 2018. זה לא מנע מאיתנו להתגייס".

גדבאן: "אנשים פה מכבדים, אין גזענות".

לא עוברים את הגבול

עבודת המודיעין שוחקת, סיזיפית, וחמור מכל — אסור לדבר עליה. את המודיעין שאוספים הלוחמים במאמץ רב הם מעבירים הלאה, אל יחידות אחרות, כמו יחידות החי"ר המבצעות בעזרתו מעצרים, או חיל האוויר התוקף על פיו מטרות. "בסוף אתה מתעסק במודיעין. לא הכל יכול להתפרסם, והחיילים מבינים את זה", אומר סרן רון ורסולקר, מפקד הפלוגה אליה הצטרפתי. "אבל כשבסבב לחימה הורידו בית ואתה יודע שזה בזכותך, גם אם טייס קצר את הפירות, אתה מרגיש חלק מהעניין ויכול להיות גאה בעצמך".

עבודת האיסוף לא משעממת?

"כשמסתכלים על זה מהצד, השגרה יכולה להישמע משעממת, אבל כששולחים אותך לאסוף מודיעין על בנאדם מסוים, כשרוצים את התצלום שלו, לדעת מה הוא עושה כל יום, מתי הוא קם בבוקר, לאן הוא הולך, על איזה רכבים הוא נוסע ועם מי הוא מסתובב — זה מכניס אותך למתיחות מבצעית".

יוצא לכן לחצות את הגבול לפעמים?

"בגבול הצפון לפעמים אנחנו נכנסים למובלעות, כלומר חוצים את הגדר, אבל לא עוברים את הקו הכחול שמסמן את הגבול הבינלאומי".

ללוחמי האיסוף, אגב, היה חלק משמעותי בהכנות ובליווי של מבצע "מגן צפוני" להשמדת מנהרות החיזבאללה בגבול הצפון. חזרה בדרום, אני שואל את הלוחמים בעמדת ההסוואה איך הם מתמודדים עם העובדה שבעתיד יבלו שעות ארוכות באיסוף מודיעין, רק כדי לקרוא בעיתון ש"חיל האוויר השמיד מטרות". "כל אחד עושה את החלק שלו ואין חלק שהוא יותר חשוב מחלק אחר", אומר לוי. "צריך להביא את המודיעין, צריך להפיל את הפצצה, וכל אחד עושה את תפקידו".

ליביס: "אנחנו לא מחפשים את הקרדיט אלא את המשמעות".

גדבאן: "זה המקום שבו אתה תורם למדינה".