שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : דו"צ
    24 שעות • 31.07.2019
    מה שיותר כחול יותר עמוק
    ללוחמי פלגה 914 של חיל הים אין ברירה אלא להסתדר זה עם זה על גבי הדבורה הקטנה שלהם, בלי מקום לברוח אליו וללא סלולרי בהפלגות: "זה כמו לחיות בקומונה. זו ההגדרה לכור היתוך, יש אנשים שלא האמנת שאי־פעם תפגוש, אבל עכשיו אתה לא יכול להתחמק מהם". וגם: איך מקבלים הלוחמים נשים כמפקדות, כיצד מתגוננים מפני טילי חיזבאללה ומה עושים עם הבחילות
    איתי אילנאי | צילומים: אלעד גרשגורן

    "יש לי סיפור טוב על הקאות", אומר נעם אטדרי, לוחם חיל הים המשרת על ספינת דבורה. "בפעם הראשונה שהגעתי לספינה היה חורף. באותם ימים הייתי ממש 'פלאט', שאצלנו זה אומר אחד שיש לו בחילות והוא כל הזמן מקיא. על הספינה היה לנו גם חובש ותיק, שגם הוא היה 'פלאט' ומאוד סמכתי עליו. יום אחד הייתי צריך להקיא ולא הצלחתי, אז שאלתי אותו מה לעשות. הוא אמר לי שכשזה קורה לו, הוא דוחף שתי אצבעות לגרון. זה נשמע לי קצת מוזר, אבל סמכתי עליו, אז ניסיתי. עלינו לסיפון, ניסיתי להקיא, והוא כל הזמן עודד אותי ונתן לי טיפים. בסוף הצלחתי, ואז הוא אמר לי שהוא בחיים לא דחף לעצמו אצבעות, ושהוא עבד עליי רק בשביל הצחוקים".

     

    דחפת אותו מעבר לסיפון?

     

    "מה פתאום! אני אוהב אותו".

     

    בסיור שעשיתי על דבורה 821, המשתייכת לפלגה 914 של חיל הים, שמעתי יותר על אהבה ופחות על הקאות. "בוא, זה לא שיש פה מסיבת קיא כל הזמן", אומר לי לוחם אחר, גיא פלטינוב. "אני משרת שנתיים וחצי והקאתי רק פעם אחת. יש פה אנשים שיוצאים לים של ארבעה מטר גלים, והכל סבבה איתם".

     

    "צריך להבין", מצטרף מפקד הספינה, סרן עידו רון, "אנחנו נמצאים על הספינה הזו 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, ויש לנו המון סיפורים מצחיקים והמון סיפורים מבצעיים. לא כולם קשורים בהקאות".

     

    הלב הפועם של חיי החברה. המטבח הספינתי
    הלב הפועם של חיי החברה. המטבח הספינתי

     

    יוצאים בכל מצב

     

    חצי שעה קודם לכן פגשתי את רון, במשקפי שמש רייבאן, על המזח המתנדנד בבסיס חיל הים בחיפה, שיש לו נוף נהדר לכיוון הר הכרמל והגנים הבאהיים. הוא בן 24 מקיסריה, שהתגייס במארס 2014 לקורס חובלים אחרי ששמע הרצאה מבוגר הקורס ונדלק. "הבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה", הוא מספר ומחייך את אחד החיוכים הכי רחבים שראיתי בחיי. "גם לפקד על מכונת מלחמה מטורפת, וגם להוביל צוות לוחם בים".

     

    הוא כבר שש שנים בים אבל הקיא רק פעמיים. "פעם אחת היו גלים בגובה של כמעט חמישה מטר", הוא מתרץ. "הפעם השנייה הייתה כשאכלנו עוגת יום הולדת של אחד מאנשי הצוות לפני שהפלגנו, וזה עלה מהר מאוד. זו הייתה טעות כזו ברמה שלא כעסנו על העוגה, כעסנו על החבר שהוא בכלל נולד".

     

     

    כולם מקיאים בסוף?

     

    "בהתחלה, כשאתה רק מגיע, הגוף שלך לא רגיל לזה. אבל אז יש שתי אפשרויות — או שאתה מתרגל לא להקיא והבחילות עוברות, או שאתה מתרגל להקיא".

     

    יש מזג אוויר שלא יוצאים בו לים?

     

    "צריך לקרות משהו חריג כדי שלא נצא. אתה חוזר לנמל רק אם אתה מרגיש שהספינה לא יכולה לעמוד בגלים".

     

     

    קופצים מדי פעם לים בזמן הפלגה?

     

    "יש משפט שאומר שימאי טוב זה ימאי יבש. אם נרטבת, כנראה קרה לך משהו רע".

     

    פלגה 914 היא פלגת הבט"ש (ביטחון שוטף) הצפונית של חיל הים (שתי פלגות הבט"ש הנוספות ממוקמות באשדוד ובאילת). בניגוד לסטי"לים הגדולים והכבדים, המצוידים בשלל אמצעי לחימה משוכללים ומפליגים למרחקים, הדבורות של 914 קטנות יחסית, אינטימיות. תפקידן לשמור על הגבול, לסייר לאורכו ולמנוע חדירה. "בניגוד לגבול יבשתי, זה לא גבול ברור עם גדר", מסביר רון. "אנחנו אחראים לסמן אותו בצורה ברורה ולהיות נוכחים שם בכל רגע נתון".

     

    אתם מגינים גם על אסדות הגז?

     

    "זו אחת ממשימות חיל הים. חלק מהאסדות נמצאות בטווחים יותר רחוקים ולא שייכים לפלגה שלנו, אבל עכשיו מקימים אסדה גם בגזרה שלנו".

     

    ומה לגבי הגבול עם עזה? הוא יותר מתוח מאשר כאן?

     

    "יש הבדלים בין זירה לזירה, דרכי הפעולה והנהלים שונים בכל מקום. זה לא אותו גבול ולא אותו אויב וצריך להתייחס לזה בהתאם".

     

    במלחמת לבנון השנייה חיל הים נכווה, כאשר טיל שירה חיזבאללה פגע באח"י חנית. איך מתייחסים לאיום הטילים כאשר משייטים חשופים מול חופי לבנון?

     

    "חשוב להבהיר שחיל הים לא מזלזל באויב שלו, והנהלים הם מחמירים. אנחנו תמיד לוקחים את המקרה הגרוע ביותר ומתכוננים אליו. יש לנו יכולות הגנה נגד טילים, יש נהלים שאנחנו משננים, ופעם בשבוע אני בוחן את הצוות שלי במשך שעתיים וחצי על נוהלי פתיחה באש, הגנה מפני טילים וכו'. אני רוצה לראות מאה אחוז בקיאות, כי כשאנחנו יוצאים לגבול אני חייב לדעת שהם סופר־מקצוענים".

     

    מכונת אספרסו מהבית

     

    מעבר לנהלים, לדריכות, להגנה — נדמה שהשירות בחיל הים מחבר את הלוחמים בעיקר אל הים עצמו. "אנשי חיל הים לומדים לאהוב את הים", אומר רון. "אם תשנא את הים, בתדירות שאנחנו מפליגים אתה פשוט תתבאס והשירות שלך לא יהיה כיף. יש משפט שאנחנו אומרים תמיד: 'עדיף להיות בים מאשר בחוף'. כי בים אתה עם הצוות שלך, מנותק מהעולם. אתה פשוט נמצא איתם וזה מאפשר לך להגיע לרמות קרבה מטורפות. אני יכול להגיד לך עם כמה סוכר כל אחד שותה את הקפה שלו, ואיך הוא מעדיף שיעירו אותו".

     

    וגם אין טלפון. לאנשים צעירים זה בטח קשה לצאת להפלגה ארוכה ולא להיות מחוברים לווטסאפ.

     

    "לא בדבורה, כי רגילים לזה. אנחנו יודעים שמפקידים את הטלפון בכספת ונפרדים ממנו לכמה שעות או כמה ימים".

     

    ואז יש מלא הודעות כשחוזרים לחוף.

     

    "בדרך כלל מי שלא מצליח להכיל את הניתוק הממושך זה הטלפון, שנתקע מרוב הודעות כשמפעילים אותו. ואז מתחילים להתבאס".

     

    אנחנו יורדים אל בטן הספינה ומתיישבים במ"ס, מטבח ספינתי, הלב הפועם של חיי החברה בסירה. "אל תגיד סירה, תגיד ספינה", אומר לי רון. במרכז החדר הצפוף ספה צרה שמקיפה שולחן עץ, סביבו ממתינים לי כבר כמה מחברי הצוות. מלבד מקרר, כיריים ומיקרוגל צבאיים יש במטבח גם ארגז אבטיחים, מסחטת תפוזים ומכונת אספרסו שהחבר'ה הביאו מהבית.

     

    על כוס קפה אני מתחיל להכיר אותם: אוהד אורי משמש כסגנו של רון. בשנתיים וחצי שחלפו מאז שהתגייס הוא התרגל ללכת כפוף, פשוט כי הוא גבוה מדי בשביל התקרה הנמוכה של הספינה; נעם אטדרי, מחולון, התגייס לפני שנה. הוא קרא על חיל הים והתלהב ואז עבר גיבוש של לוחמי ים. "שמעתי שיש פה אווירה מטורפת, וזה נכון. הדבורה היא ספינה קטנה וזה כמו לחיות בקומונה", הוא מספר. גיא פלטינוב, מיהוד, משתחרר עוד חודשיים. "בן דוד שלי היה בסטי"לים, דוד שלי היה בילת"ם (יחידה למשימות תת־ימיות)", הוא אומר. "רציתי בהתחלה להתגייס לנח"ל אבל הם שיכנעו אותי לבוא לחיל הים".

     

    מכיוון שאנחנו כבר יושבים במטבח, השיחה נעה בטבעיות לסוגיית האוכל. הספינה מקבלת אספקה צה"לית, אך הלוחמים אחראים לבשל לעצמם. מדי שבועיים, אחרי השבת בבית, הם מביאים חזרה לספינה תבלינים, שמן זית ועוד כמה תוספות מעניינות. "זה משדרג את האוכל הצה"לי לרמה של אייל שני", טוען רון.

     

    אטדרי: "יוצאים מהמטבח הזה מאכלים שלא היית מצפה. יש אצלנו מנהג שאם אנחנו בים במוצ"ש, אנחנו מכינים פיצות".

     

    פלטינוב: "כשהגעתי לפה לא ידעתי לחתוך עגבניות, עכשיו אני מכין מוקפץ נדיר".

     

    ההתלהבות והפתיחות בהן הם מדברים על האוכל בספינה עומדות בניגוד לנכונות שלהם לשתף בסיפורי מורשת קרב, מה שנקרא בעגה הצבאית מור"קים. חיל הים מגן היטב על סודותיו, וחלק מהדי־אן־איי של הלוחמים קשור ביכולת שלהם לשמור דברים בבטן.

     

    יש היתקלויות בים?

     

    רון: "יש הרבה מפגשים, כי בסוף זה גבול. כשמישהו מתקרב אנחנו לא יודעים להגיד האם הוא תמים או פעיל טרור, ומתייחסים לכולם ב'כבדהו וחשדהו'. יוצא להיתקל ויוצא להגיע קרוב, ויוצא לראות אותם בלבן של העיניים. אנחנו פה כדי ליצור קיר ברזל שלא עוברים אותו, ומצד שני לא נעשה משהו שיבעיר את הזירה הזו, שהיא חבית נפץ".

     

    יצא לכם להגיע למצב של ירי?

     

    רון: "זה משהו שאני מעדיף פחות לדבר עליו".

     

    פרדי מרקיורי במקלחת

     

    מדי פעם מרגישים תנועה של העולם, ונזכרים שאנחנו צפים על מים. זו עונת הקיץ ואנחנו עוגנים בנמל, ובכל זאת משהו מרגיש לא ממש יציב. הם כבר מורגלים. כולם הפכו לאנשי ים, מזהים את כיוון ועוצמת הרוח ויודעים האם יהיו גלים, או "שפריצים" בעגה שלהם. "ברכבת, בדרך לבסיס, יש נקודה מסוימת שבה רואים את הים", אומר אטדרי. "בכל פעם יש את הפזילה הזאת הצידה, לראות מה מצב הגלים. בעיקר בחורף".

     

    אורי, ראשו נוגע בתקרה: "ברור שיש רגעים לא קלים, בעיקר בחורף, שמקבלים שפריצים וקור אימים. אבל לפעמים בזמן הפלגה אני מסתכל על השקיעה ואומר 'וואו, איזה שירות מטורף'".

     

    אנחנו ממשיכים בסיור. מהמטבח מובילה דלת קטנה אל מדור החרטום, שם יש אגף מגורים זעיר עם ארבע מיטות. מן העבר השני, לכיוון הירכתיים, עוד שני אגפי מגורים צפופים, וגם חדר פרטי עבור מפקד הספינה, הקפטן, שהוא החלל המרווח ביותר בספינה ובכל זאת צפוף. בספינה גם חדר שירותים ומקלחת, שמשום מה החליטו לתלות בו תמונה של פרדי מרקיורי. לזכות הלוחמים ייאמר שהכל כאן מסודר להפליא. "אתה לא יכול להסתדר במקום כל כך קטן אם אין לך סדר", הם מסבירים.

     

    הצפיפות, והיכולת להסתדר בה, לא קשורה רק לחלל ולחפצים אלא גם לבני אדם. החיים על ספינה בלב ים מאלצים את הלוחמים להתמודד זה עם זה מבלי להשליך אף אחד אל המים שמעבר לסיפון.

     

    יש לפעמים ויכוחים?

     

    פלטינוב: "גם אם יש, בסופו של דבר אתה מבין שהוויכוח לא יכול להימשך הרבה זמן כי אנחנו חיים מעט אנשים במקום קטן. אתה לא יכול להתעלם מבנאדם שחי במיטה לידך ואוכל איתך מאותה צלחת. וגם אין לך לאן לברוח".

     

    רון: "זו ההגדרה לכור היתוך. יש אנשים שלא האמנת שאי־פעם תפגוש, אבל אתה לא יכול להתחמק מהם".

     

    "אין לאן לברוח". אגף המגורים הזעיר
    "אין לאן לברוח". אגף המגורים הזעיר

     

    מה לגבי אנשים דתיים ששומרים כשרות? איך מסתדרים עם אוכל?

     

    פלטינוב: "אנחנו מתחשבים, וזה לא משנה אם מפליג איתנו מישהו דתי, טבעוני או חולה צליאק".

     

    רון: "מעבר לכך יש נהלים של הצבא. המטבח מופרד לבשרי וחלבי ואנחנו שומרים על זה גם אם אין מישהו דתי בצוות. הכלים חייבים להיות כשרים".

     

    בחיל הים משרתות גם חובלות ולוחמות. איך מסתדרים ביחד על ספינה כל כך קטנה?

     

    רון: "כשבנו את הספינות לא עשו את זה בהתאם להוראות השילוב הראוי בצה"ל. את הכלים החדשים של חיל הים כן בונים בהתאם, אבל בכלים הישנים למדנו איך להסתדר. יש הפרדה בין לוחמים ללוחמות במדורי השינה ואין עם זה בעיה. אותי, אגב, עומדת להחליף חובלת כמפקד הספינה, ואני מעיד עליה שהיא תותחית ואפילו יותר טובה ממני".

     

    לכם, הלוחמים, מפריע שתפקד עליכם לוחמת?

     

    אטדרי: "ממש לא. אני מכיר את המחליפה של עידו והיא מקצועית בטירוף. אני סופר־שמח ורגוע שהיא באה לפה".

     

    מעבר למדור המגורים, בירכתי הספינה נמצא גם החדר החשוב ביותר, חדר המנועים, או כמו שהם קוראים לזה — "המכונה". ידית דלת רטובה משמן מכניסה אותנו פנימה, ומיד אני רואה על פניהם של הלוחמים יראת כבוד. הם מדברים על המנועים משל הייתה להם אישיות משל עצמם. "צריך לדבר אליהם יפה, זה הכוח המניע שלנו", אומר רון ומלטף את אחד משני המנועים בעיניים לחות. "הם מנועים מדהימים, מטפחים אותם כל הזמן".

     

    פלטינוב, מעט ברוגז: "העבודה עליהם אינסופית. זה לעולם לא נגמר".

     

    בחורף, אגב, נכנסים לחדר המנועים כדי להתחמם. "תמיד חם פה מאוד, ולפעמים כשקר אחד החיילים מבקש לרדת לבדוק את המכונה, ולוקח לו קצת יותר מדי זמן לחזור", מחייך רון.

     

    "צריך לדבר יפה אל המנועים". מימין: אוהד אורי, מפקד הספינה סרן עידו רון, נעם אטדרי
    "צריך לדבר יפה אל המנועים". מימין: אוהד אורי, מפקד הספינה סרן עידו רון, נעם אטדרי

     

    המקום הכי מאתגר

     

    עכשיו אנחנו עולים מבטן הספינה אל המי"ק, מרכז ידיעות קרב, הנמצא בין הסיפון התחתון לסיפון העליון. לכאן זורם המידע מכל מערכות הניווט, מערכות הירי ואמצעי הקשר של הספינה, והכל עמוס במסכים וכפתורים.

     

    מפתיע לגלות שמושבו של מפקד הספינה דווקא לא כאן, בחדר הנעים הזה שגם יש בו מזגן. העמדה שלו היא למעלה, על גשר הספינה, מקום שחשוף לגמרי לשמש הקופחת או לגשם השוטף. בניגוד למי"ק, הגשר אינו מצויד במכשירים רבים. יש בו רק הגה, מצערת, מצפן ואמצעי קשר אחד. עבורי זה מעט מאכזב. "אל תתאכזב", פוקד עליי רון. "תסתכל מסביבך ותראה שמפה אתה שולט בכל הכלי הזה, עם המנועים וכלי הנשק שלו".

     

    אני מסתכל מסביב ורואה את הדבורה בכל תפארתה. את שני מקלעי המא"ג, המק"ח 0.5 (סוג של מקלע) ותותח הפגזים המוצב על האף של הספינה. אלה רק חלק מאמצעי הנשק של הדבורה, השאר חסויים. "מכאן אתה מקבל החלטות איך אתה נוהג את הספינה ואיך אתה יורה", אומר רון.

     

    אבל אם יורד גשם הוא יורד עליך, ואם יש שמש היא מכה בך ללא רחם.

     

    רון: "לכן אני תמיד אומר שזה המקום הכי מאתגר בצה"ל. לא רק בגלל ההשפעה של מזג אוויר, אלא גם בגלל שאתה פועל בחוסר ידיעה. בכל זאת זה בט"ש, וברגע האמת ההחלטות יתקבלו מכאן, ולא משנה כמה ישנת, כמה אכלת או כמה אתה רטוב". •

     


    פרסום ראשון: 31.07.19 , 21:02