{ }
שלישי 12 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דניאל פרידמן
    חדשות • 31.07.2019
    מי היא הממשלה
    דניאל פרידמן

    ברשימה קודמת הצבעתי על קיומם שני בתי מחוקקים, הכנסת ובית המשפט העליון. אלא שיש לנו גם שתי ממשלות. האחת היא הממשלה הזוכה לאמון הכנסת, שהיא הרשות המבצעת האוחזת במונופול על הפעלת הכוח - כלומר, על הצבא - ויכולה להפעילו נגד אויבים חיצוניים. אולם חרב השלטון המופנית כלפי פנים - כלומר, חקירות המשטרה והתביעה הפלילית - הועברה לרשות מבצעת נפרדת, שאיננה כפופה לממשלה הפורמלית, ובראשה עומד היועץ המשפטי לממשלה - פקיד בכיר שאיננו עומד לבחירות, איננו נתון לביקורת ואיננו כפוף לאיש. לכך מצטרף גם כוחו לתת חוות דעת, ולפי חוק שחוקק בית המשפט העליון חוות דעתו מחייבת את הממשלה ואת כל יתר הגורמים. הוא הפך אפוא למפקד של הממשלה הפורמלית, ובמילים אחרות לרשות מבצעת עליונה.

     

    קיימת סימביוזה בין הרשויות הלא־דמוקרטיות - כלומר, בין בית המשפט העליון כרשות השופטת, שהפכה גם למחוקקת, לבין היועץ המשפטי, שהפך לרשות מבצעת עליונה. הסימביוזה נעוצה בזהות אידיאולוגית וכן בקשר אישי הנעוץ בכך שלבתי המשפט מתמנים שופטים רבים מתוך התביעה והייעוץ המשפטי, ויועצים משפטיים ופרקליטי מדינה מתמנים לא פעם במישרין לעליון. התוצאה היא ששני המוסדות מזינים ומחזקים זה את זה: העליון מחוקק חוקים המחזקים את היועץ המשפטי ומאשר כמעט כל החלטה שלו, מופרכת ככל שתהיה (כך, למשל, לא נמצא שום ניגוד עניינים בטיפולו של מנדלבליט בתיקי נתניהו); ואילו מהיועץ המשפטי מצופה שמתוקף מעמדו וכוחו ימנע חקיקה שתכרסם בדרך כלשהי בסמכויות שהעליון נטל לעצמו.

     

    וישנה גם שאלה של חסינות. שמענו על חקירות והעמדות לדין של חברי כנסת, שרים ואף ראשי ממשלה. לעומת זאת, הממשלה הבלתי־פורמלית נהנית מחסינות רחבה. מישהו שמע על חקירות כלשהן או העמדה לדין (ולו דין משמעתי) בשל מה שמני מזוז כינה "סימון מטרות"? או בשל פרשת האזנות הסתר בעניינו של חיים רמון? ידוע רק שהיועץ המשפטי דאז סיכל החלטה להקמת ועדת בדיקה ממשלתית בעניין. ידוע גם המסמוס של הטיפול במה שהתרחש בפרקליטות מחוז תל־אביב בתקופתה של רות דוד. בקיצור: יש אצלנו חסינות רחבה, שאיננה נזכרת בחוק, אבל פועלת למעשה לטובת הרשות המבצעת העליונה - הלא־פורמלית.

     

    אחת התוצאות הקשות מהפקדת כוח השלטון המרכזי בידי רשויות ממונות, לא־דמוקרטיות, והעמדתן מעל לביקורת ומעל החוק, היא הפגיעה הקשה בזכויות אדם בתחומי החקירה, המעצרים והמשפט הפלילי. הדימוי, הנתמך בידי התקשורת, הוא שהסכנה לזכויות אדם מצויה בכנסת. "הטובים" נמצאים בבתי המשפט, בפרקליטות ובייעוץ המשפטי, והם מגינים עלינו מפני הסכנה. אלא שהמציאות היא הפוכה: הפגיעה הקשה בזכויות אדם, בדמות ענישה פלילית רטרואקטיבית, מעצרים מיותרים וחקירות אין־סופיות, היא פרי המערכת הלא־דמוקרטית - הפרקליטות ובתי המשפט - ואילו הכנסת מנהלת מאבק ממושך, עם הצלחה דלה בלבד, בעד זכויות אדם, בזכות חזקת החפות ובעד צמצום המעצרים המיותרים.

     

    נכון שמזה חודשים אחדים נראה שהמערכת הדמוקרטית נתקפה בתזזית. לאחר החלטה מיותרת על הקדמת הבחירות, החליטה הכנסת הנבחרת כמעט מיד על בחירות חדשות, ומיד לאחר מכן צץ רעיון עוועים של ביטול הבחירות, שלמרבה המזל ירד מהפרק. אולם השיבושים בפעולת המוסדות הדמוקרטיים אינם צריכים לעוור את עינינו בפני המחיר הכבד של העברת השלטון למנגנונים לא־דמוקרטיים, העומדים מעל החוק ומעל לכל ביקורת.

     


    פרסום ראשון: 31.07.19 , 23:25