בלדה לאידיוט השימושי
בימים הללו אני מסיים סיבוב ארוך של מפגשים והרצאות ביבשת האמריקאית, שבמהלכו התברר לי שחברות הקונגרס אילהאן עומאר וראשידה טלאיב הן רק קצה הקרחון: צעירים שרק אתמול היו פעילים אנטי־ישראלים בקמפוסים מתמנים לתפקידים פוליטיים בכירים. שניים מהעוזרים של ברני סנדרס, פאיז שאקיר ומאתיו דוס, הואשמו בעבר באמירות אנטישמיות. אליזבת וורן, מועמדת בולטת לנשיאות ארצות־הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית, מינתה את מקס ברגר מהארגון האנטי־ישראלי If Not Now, וחובב חמאס, לתפקיד בכיר במטה שלה. האנשים הללו, מדוס ועד ברגר, לא נולדו אנטישמים או אנטי־ציונים. הם עברו שטיפת מוח. הם שמעו שוב ושוב שישראל מבצעת פשעי מלחמה ללא הפסקה. כאשר חוזרים על השקר אלף פעמים, גם אנשים טובים מאמינים לו.
עד כמה הנושא הזה מעסיק את דעת הקהל האמריקאית? שני מאמרים פורסמו השבוע ב"ניו יורק טיימס" על ה־BDS. אחד מהם, ארוך במיוחד, עסק בשאלה אם תנועת ה־BDS אנטישמית. שני היה של פרופסור שרצה לטעון שההשפעה של ה־BDS שולית, אבל הוכיח דווקא משהו הפוך. שני המאמרים היו ברשימת המאמרים הנקראים ביותר של השבוע.
אחד השקרים הארסיים ביותר של התעמולה האנטי־ישראלית עוסק בהרג ילדים. זו תעמולה שהיא השילוב המושלם בין אנטישמיות ישנה לחדשה. "תאי גזים", כתב פעם העיתונאי והמשורר יצחק לאור בכתב עת יוקרתי, "הם לא הדרך היחידה להשמיד עם. אפשר לעשות זאת באמצעות תמותת תינוקות גבוהה". היהודים של ישראל, הוא טוען, הם בעצם נאצים, אבל הרבה יותר מתוחכמים. העניין הוא שתמותת התינוקות בקרב הפלסטינים לא רק שלא עלתה, אלא שבחסות ישראל היא צנחה. אבל מי צריך עובדות כשאפשר לפרסם בדיות. הסופר הנורווגי יוסטין גרדר כתב שהישראלים הם "רוצחי ילדים". לא פחות. פעם עלילות דם הופצו על ידי חשוכים. היום הן בשליטת אלה שחושבים שהם נאורים.
בארצות־הברית שמעתי מיהודים טובים שוב ושוב את השאלה, "למה אתם עושים את זה לפלסטינים". הם חשופים לכותבים ולדוברים שעובדים במשרה מלאה, בהתנדבות או בתשלום, בקמפיין הדמוניזציה. בכוחותיי הדלים ניסיתי ללמד את אלה שפגשתי להבחין בין ביקורת עניינית ולגיטימית לבין עלילות. אבל הבעיה איננה עם אנשי הזדון. קל לחשוף אותם. הבעיה היא עם האנשים הטובים, ששואפים לחברה מתוקנת יותר, לסוף הכיבוש ולזכויות אדם. הם משוכנעים שהם תורמים למאבק למען שלום או פיוס.
מי צריך נתונים
הסופר ניר ברעם, והוא רק משל, שייך לאנשים הטובים. הוא טען, בפוסט שפירסם, ש"הרג ילדים... מתרחש כל הזמן, באופן עקבי, והוקצן בעשור וחצי האחרונים... תסתכלו על מאות ואלפי ילדים פלסטינים הרוגים... צה"ל הורג ילדים פלסטינים, שלא קשורים לשום טרור ושום דבר, כל הזמן. אין אף חודש בלי זה, לדעתי אין שבוע בלי זה. אנחנו פשוט לא יודעים על הכל".
מכיוון שאני מכבד את ברעם, שאלתי אותו: "ניר, יש לך נתונים שמאששים את הטענה שלך?" הוא מיהר לענות: "מספר בלתי נתפס של ילדים מתים וכולל המבצעים מדובר באלפים רבים. בדוק".
בדקתי. "ילד", לפי ויקיפדיה, הוא עד גיל 12, ולפי ויקימילון, עד גיל 13. למען הסר ספקות, מניתי את מספר ההרוגים מתחת לגיל 14. בהנחה שנתוני "בצלם" מקובלים גם על ברעם, אז ב־2019, עד סוף מאי, נהרגו ארבעה ילדים. ב־2018 נהרגו תשעה. ב־2017 — אפס. ב־2016 — ארבעה. ב־2015 — שלושה. בקיץ 2014 התנהל מבצע צוק איתן שזכה להתייחסות מפורטת בטור זה בעבר (כך גם לגבי 2009). ב־2013 נהרגה תינוקת אחת. ב־2012 — 24. ב־2011 — שישה. ב־2010 — אפס. ב־2008 — 23. ב־2007 — שבעה. ב־2006 — 45. ב־2005 — שמונה. ב־2004 — 39. ב־2003 — 33. ב־2002 — 75. ב־2001 — 27. ב־2000 — מספטמבר, תחילת האינתיפאדה השנייה, עד סוף השנה, 15.
אלה הנתונים.
ראשית, אין ספק שכל ילד הרוג הוא טרגדיה. גם אחד הוא אחד יותר מדי. שנית, אין עלייה במספר הילדים שנהרגו. שלישית, בכיר בחמאס, פתחי חמד, כבר אמר בעבר ש"המוות אצל העם הפלסטיני הפך לתעשייה, שמצטיינות בה הנשים... ומצטיינים בה הילדים. הלוחמים יצרו מגן אנושי מהנשים, מהילדים, מהזקנים... הם אומרים לאויב הציוני: אנו שואפים למוות כפי שאתם שואפים לחיים".
רביעית, בהפגנות השיבה בעזה יש שימוש מוגבר בילדים. זה מועיל לתעמולה. זו התעמולה שברעם וחבריו הם האידיוטים השימושיים שלה. חמישית, כבר שנים שחמאס מפעיל קייטנות טרור, שבהן ילדים, גם ילדי גן, מקבלים חינוך שכולו שנאה ליהודים. בהמשך, אבל כשהם עדיין מתחת לגיל 14, הם כבר עוברים תוכנית לימודים בשם "אלפתוה", שכוללת אימוני נשק. משם הם ממהרים להפגנות, כדי להיות שאהידים. שישית, אין הבדל בין ממשלות שמאל לממשלות ימין. בממשלת ברק־שריד, בתחילת האינתיפאדה השנייה, היו באופן יחסי הרבה יותר ילדים הרוגים.
כלומר, למרות שליחת הילדים לחזית של הפגנות השטנה בעזה (הם מגיעים גם עם צלבי קרס), למרות השימוש בהם כמגן אנושי, למרות שהם עוברים שטיפת מוח כדי להיות שאהידים, הם נפגעים הרבה פחות יחסית לחלקם באוכלוסייה. גם חלקם של בני 14־18 בין הנפגעים קטן הרבה יותר יחסית לחלקם באוכלוסייה. לא רק שצה"ל לא פוגע בהם בכוונה, הוא עושה מאמצים אדירים למנוע את הפגיעה בהם.
לשמאל הציוני יש גם ביקורת צודקת ועניינית. ממשלה ימנית־חרדית, עם עוד ועוד בנייה מחוץ לגושים, מובילה את ישראל לפיגוע דו־לאומי. אבל כשהשמאל מפיץ עלילות, הוא פוגע בטענות הצודקות. הוא מנכר את עצמו. סופרים ואנשי רוח היו אמורים להבין את זה, אבל הם שקועים בביצה של עצמם. הם נהפכו לעדר. כל אירוע אלים, כפי שהיה בקפריסין, זוכה אצלם לתגובה פבלובית: "זה בגלל הכיבוש", למרות שבמדד האלימות הבינלאומי ישראל נמצאת במקום טוב יותר מזה של קנדה, גרמניה, נורווגיה וספרד.
הם לא מתכוונים להפיץ עלילות דם. אבל זה בדיוק מה שהם עושים. וכך הם הופכים, עם כוונות טובות, ליורשים החוקיים של המסיתים המרושעים. ברעם, אגב, כתב ספר מצוין, "אנשים טובים", שעוסק בהידרדרות המוסרית של אלה שלא התכוונו להידרדר. מומלץ לברעם לקרוא את עצמו.
אז למה, ניר, למה? כאשר כתבת ספר פוליטי, "הארץ שמעבר להרים", דווקא התאמצת, בדקת, ויצא לך חיבור מעניין. פירגנתי לך משום שהגיע לך. שנינו יודעים שכאשר סופרים עוסקים במציאות, אין להם פטור מעובדות. ובהנחה שאתה מסוגל להיות רציני, אז יש לך הזדמנות לומר מילה אחת: טעיתי.
לפנייה לכתב/ת 
