הסופרת עדי זליכוב רלוי (39) מגבעת־שמואל, למדה משפטים אבל לא עסקה בתחום אפילו יום אחד בחייה. מה שכן - היא עשתה את עסקת חייה כשביום הראשון על ספסל הלימודים, היא הכירה את ליאור, מי שהפך להיות בעלה ואב שלושת ילדיה - עילי (12.5), עלמה (10.5) ויהלי (7.5). חייה של זליכוב רצופים הפתעות וניגודים המספקים הרבה חומר לספרים שהיא כותבת. והיא כותבת. בארבע השנים האחרונות, היא פירסמה חמישה ספרים - שניים מתוכם רואים אור בימים אלה. זליכוב, היא האישה היחידה בארץ שכותבת גם בעיתון "מקור ראשון" וגם בעיתון "הארץ", שני קצוות חברתיים ופוליטיים. היא שולחת את ילדיה לבתי ספר דתיים לאומיים והולכת בעצמה עם מכנסיים, היא נחשבת לתולעת ספרים שכילדה הייתה מסיימת לקרוא אותם בדרך מהספרייה, אבל לא נרתעת כשילדיה בוהים במסכים.
"אנחנו פוחדים מהמסכים ולא בצדק", היא מפתיעה בעמדתה. "בעיניי, התוכן הוא הקובע ולא המדיום. יש ספרים לא מוצלחים ויש סדרות שהם יצירת מופת לכל דבר וגם לילדים. למשל עכשיו, בתקופת חופשת הקיץ, אנחנו יושבים לצפות עם ילדינו בקלאסיקות מתקופת הילדות והנעורים שלנו - 'אני והחבר'ה', 'בחזרה לעתיד', 'הנסיכה הקסומה' וכל רגע הוא הנאה צרופה".
מה הערך המוסף של המסכים לעומת ספרים?
"נכון שבספר יש הזדמנות לפתח את הדמיון ויש שפה שהיא דבר חשוב אבל אני לא פוסלת את משחקי המחשב שיש בהם אינטרקציה וגם בסרטים יש הרבה מה ללמוד ולראות. העולם הולך לשם ואין בזה רע. רק עכשיו היו אצל הבן שלי תשעה חברים שישבו ושיחקו עם חבורה אחרת במקום אחר בעולם, דרך המחשב וזה מקסים שאפשר לפתח כישורים חברתיים גם בדרך הזו. אני חושבת שאסור להילחם בזה וגם בכך יש מין האמנות".
ואיך מתיישבת העובדה שאת מנהלת חיים ציוניים דתיים ואוחזת בדעות שמאלניות?
"גדלתי ברחוב סמוך לביתו של רבין ולמדתי מול כיכר רבין והשבר הזה היה מבחינתי קו פרשת מים של ללכת נגד הזרם, לא כדי לעשות דווקא אלא כדי תמיד לבחון עמדות מחדש, מחוץ לעדר, אולי עד היום. בבית שגדלתי בו הייתה לנו גם האופציה לקרוא קוראן ולעיין בברית הישנה ולנסות להבין מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. לא הייתה שום צנזורה על תוכן איכותי, מה שהביא אותנו למקום שבו כל דעה יכולה להיות לגיטימית ועל הכל אפשר להתווכח".
זליכוב היא בתו של אריאל זליכוב, שהיה אחד מעורכי הדין הוותיקים ביותר בישראל. "לפני כמעט עשור, אבא שלי נפטר צעיר, בן 54. הייתי אמא לשני פעוטות, שבורה מהאבידה הגדולה. לאחר מכן, נולדה בתי השלישית, והרגשתי טלטלה שגרמה לי לחשוב מה אני בעצם רוצה. האומץ הזה לחשוב, היה כמו אבן שנזרקת למים וגורמת למעגלים שגדלים ומתרחבים, רעידת אדמה שהזיזה את הלוחות. וכך, התחברתי אל אותו רצון טהור מהילדות - פשוט לכתוב ספרים. בשלב זה, הרעיון רק נבט, אבל נשאבתי לחיים עצמם וגיליתי שככל שהילדים גדלים הם יותר צריכים אותי, בניגוד למה שחשבתי. כך הגעתי למסקנה שאני צריכה לחזור הביתה במלוא מובן המילה ולפני ארבע שנים, הוצאתי את הספר שהפך לרב־מכר - 'מעשיה לנר ראשון".
כשראתה כי טוב, חברה ל"ידיעות ספרים" וכתבה את הספרים "ילדג", ו"חור בספינה" - סיפור שמבוסס על מדרש חסידי. ספריית פיג'מה רכשה אותו מ"ידיעות" וחילקה אותו ל־150,000 תלמידים, מה שהפך אותו לספר יהלום. כאמור, בימים אלה יוצאים לאור שני ספריה החדשים, אותם כתבה על פתקים באייפון. "אני כותבת הכל תוך כדי תנועה - בתור לרופא, כשאני מחכה לילדים בזמן החוג ובכל רגע נתון. אני שולחת את הכל לעצמי במייל ובלילה מעבדת על המחשב".
נשמע כמעט בלתי אפשרי לכתוב חמישה ספרים בארבע שנים, איך עמדת ביעדים?
"הקפתי את עצמי באנשים שתומכים, העמדתי לעצמי יעד לכתוב בספר למבוגרים כל יום 1000 מילה ומוטלת עליי חובת הדיווח על ההספקים בכל ערב בקבוצת פייסבוק ייעודית שפתחתי. כדי לתגמל את החבר'ה שם, מדי פעם אני מגניבה לשם כמה משפטים מהספר".
הספר "לימונדה" הוא תחנה נוספת בספרי ילדים והוא כמו הספרים הקודמים, נכתב בהשראת ילדיה, וזהו שיתוף פעולה שלישי שלה עם המאייר אביאל בסיל. "הספר נכתב על שני ילדים שמגיעים אל סבתם ומחליטים להקים דוכן לימונדה. הדוכן הצליח מעבר למצופה והם נאלצים לפתוח עוד שמונה דוכנים. הם הופכים לילדים מפורסמים וכותבים עליהם בעיתונים ופתאום הם מגלים שהם ממש לא רצו את כל זה וחוזרים לפשטות של בית סבתא ולשתות להם את מיץ הלימון לבד. זה ספר על יזמות לילדים, מחיר ההצלחה ועל סדרי עדיפויות בחיים".
את ספר הפרוזה הראשון שלה למבוגרים "מרחב מוגן", שמוקדש לבעלה ליאור ("המרחב המוגן שלי") כתבה במשך יותר משנתיים. "הוא מתאר את הסיטואציות בבית משותף בתל־אביב, בעיצומה של מלחמה כשחדר המדרגות הופך למרחב המוגן של כולם. במלחמת צוק איתן היינו אצל חמותי והייתה פתאום אזעקה. יצאנו לחדר המדרגות וכולם יצאו במצב הכי סהרורי וחשוף שלהם. חשבתי לעצמי שאלה החיים עצמם והכי מעניין לגלות מה באמת קורה בתוך הבתים של האנשים. יש בספר שכול, אובדן, שמחה, אהבה, הרבה מההורות שלי, מערכות יחסים וזוגיות".
כשאתה כותב, אתה מביא הרבה מהרהורי לבך. היה לך נוח עם זה?
"ידוע שסופר מאוד חשוף ואני יודעת שאני מגישה את ליבי המדמם על מגש. זה חלק מהמחיר ואני חיה עם זה בשלום. לא קל לי אבל יותר קשה לי לא לכתוב".
