נשף מסכות

"הכל תום", הפרויקט החדש של תום יער ב־yes, מציג סדרת מערכונים בכיכובה של הקומיקאית ורשימת אורחים מגוונת. רובה משתייכת בטבעיות לז'אנר (אסי כהן, ליאת הר לב, רועי כפרי, אבי דנגור, גיתית פישר וערוץ הכיבוד) ושתיים הן על תקן של ליהוק מפתיע לכאורה (אליאנה תדהר ורותם סלע, רק למי ששכח את "אבודים באפריקה"). על פניו, נבחרת אולסטאר או גרסת הקומדיה של "הנוקמים".

אלא שהגיבורה האמיתית לא מגלמת אף דמות, לא מנחיתה פאנצ'ים וגם לא מוכרת לרוב הצופים. קוראים לה ליאת שיינין והקרדיט שלה הוא "איפור ועיצוב דמויות". ברולר היא מפציעה אחרי האחראים והאחראיות על היבטים כגון הלבשה וניהול הפקה. אולם מלאכת המחשבת של שיינין – שהיא גם מרכיב חיוני בנוסחה של "ארץ נהדרת" – קריטית לא פחות מהכתיבה, הבימוי והמשחק.

דווקא משום שאין רפרנס מובהק להתכתב איתו – פוליטיקאים וסלבס – מה שמכונה ביובש "איפור ועיצוב דמויות" הוא בעצם סוג של בריאה. כי עוד לפני שהדמויות פותחות את הפה, החזות החיצונית שלהן נוטעת את הרושם הראשוני. וכשהמערכונים כה קצרים – כעשר דקות כל אחד - תשומת הלב לניואנסים הוויזואליים יוצקת בסיס שהוא בלתי נפרד מהסיפור.

חבל רק ש"הכל תום" כמכלול לא מתעלה לאותה רמה. שמונת המערכונים בסדרה ממחישים את הכישרון של יער בביצוע דמויות אקסצנטריות, שהקשר בינן ובין מודעות עצמית יותר רנדומלי מאיילת שקד וחמלה. עם זאת, מהשילוב שלה לצד השמות שאוזכרו לעיל ניתן לצפות להומור יותר מבריק ולמהלכים פחות שקופים.

למשל, הדמות של ג'ודי (הר לב), כביכול בוהמיינית תל־אביבית בדימוס, מזכירה מערכון מפורסם של "החמישייה הקאמרית", שבו שי אביבי מדקלם קלישאות תל־אביביות כדי להסוות שהוא במקור מעכו. מערכון הנובורישים (יער וכפרי) וחתן הבר־מצווה (עדי חבשוש המצוינת) הוא עוד מאותם טורטלים. גם הדחקות על פוליאמוריה ("עדינה ועמיקם") ופליטי המסע להודו ("קישי והשכנים") נראות כמו יעד מיושן ושחוק.

בנוסף, נדמה שהתסריט נשען כמעט בבלעדיות על מיניות ומתח מיני כקונספט או כטוויסט בעלילה: מורן כרוכה אחרי אסי הבוטנאית (אם כי משעשע שרותם סלע מאוהבת במישהי בשם אסי); חן המאבטח הרוס על חברו הטוב (והמאורס) בן; אדיה ובת דודתה ריף מבצעות מעשים מגונים בבובת דובי; והליבידו של עמיקם משתולל גם כלפי ניתאי הטלה. לחוד, לעיתים, זה עובד. לחבוט באותו נבוט שוב ושוב זה כבר משהו אחר. לעומת זאת, "הכל תום" מתגמלת כשהצחוק פוגש רגש, כמו בסצנת החיבוק והשירה שחותמת את "קישי והשכנים". אחרי הכל, גם מסכת מייק־אפ מוצלחת רק מחכה לרגע שבו היא תוסר.

בקטנה

לצד כתבות בעייתיות ופינת קריקטורה אנטי־טלוויזיונית, "אולפן שישי" יוצאת נשכרת מההחלטה להקליט את הפאנל כדי לשלב את עמית סגל (זה בוודאי עדיף על שיטת ההולוגרמה). ניכר שהפרשן נהנה מההלם ומהפאניקה שאוחזים בקולגות, כשלפתע מהמקהלה בוקע קול אחר. אולם, בוויכוח שהתפתח באולפן, טען סגל ש"חברי הכנסת הערבים מחרימים את האזכרה לרבין בכנסת כבר למעלה מעשור". זה נשמע כוללני וחריג. ולא בכדי: זה לכל הפחות לא מדוייק. בדיקה זריזה ברשת תגלה את פרצופם של ח"כים כגון איימן עודה ואחמד טיבי בישיבות המיוחדות בשלוש השנים האחרונות. כמי שמסתייג מהכללות ודורש פרופורציות, בכיר הפרשנים יצא קצת איל ברקוביץ'.