הגנה! הגנה!" צועק המאמן מיכה דהן כאילו אין מחר. השחקנים שמתרוצצים על המגרש רודפים בהתלהבות אחרי הכדור. "יותר לאט! רונן, קדימה, בלי ליפול", מעודד המאמן. הכדור נבעט החוצה. צח שחרור ניגש לפינת המגרש ומתכונן לבעיטת קרן. הוא מרים את הכדור היישר לחברו לקבוצה, איתמר שנפ, שמכניע את השוער. זה יכול היה להישמע כמו משחק כדורגל רגיל, אלמלא נקישות הקביים שברקע. כל תשעת שחקני הקבוצה שהתאמנה בסוף השבוע האחרון במגרש הסינטטי בהדר יוסף הם קטועי גפיים, שנפצעו בצבא, בתאונות או כתוצאה ממחלות. השוער הוא קטוע יד.

את הקמת הקבוצה יוצאת הדופן והראשונה מסוגה בישראל יזמו צח שחרור, עורך דין בן 31, שנפגע ברגלו בתאונת דרכים כשהיה בן שמונה, ולפני כשנה עבר לבקשתו קטיעת רגל, ונחמן יריב בלולו, 44, שאיבד את רגלו לאחר שנפל לבור באתר בנייה לא מגודר. "מתי בפעם האחרונה פרצתם גבול? מתי בפעם האחרונה הלב שלכם הרגיש שהוא עומד להתפוצץ מרוב התרגשות? לי זה קרה היום, כשלקחתי חלק בקבוצה הכי מרגשת בחיי", כתב שחרור בפוסט שהעלה לעמוד הפייסבוק שלו בתום האימון הראשון של הקבוצה בסוף השבוע.

עכשיו שחרור וחבריו חולמים להקים ליגה סדירה לקטועי גפיים ולייצג את ישראל במונדיאל הנכים. "הראינו שכולם שווים על המגרש, ולכולם יש מקום עליו", הוא אומר. "היה מדהים לראות את כולם רצים על הדשא, נופלים וקמים עם חיוך גדול יותר. בשבילי זה לראות את החלום קורם עור וגידים, טיטניום ופרוטזות. עכשיו אנחנו רוצים לקחת את זה קדימה. פנו אלינו מההתאחדות לכדורגל כדי לקדם את נושא ספורט הנכים בישראל ולבחון הקמת קבוצת קטועים שאולי תוכל להפוך לליגה סדירה. מעבר לזה אנחנו חולמים להתקדם גם במישור הבינלאומי למשחקי ראווה בחו"ל ואפילו למונדיאל".

"זאת השליחות שלי"

נחמן יריב בלולו, בנו של עמי בלולו, בעליה של קבוצת הכדורגל מכבי בת־ים, נפצע קשה ברגלו בגיל 41. שנה שלמה עבר ניתוחים וניסיונות שיקום. לפני שנתיים קטעו הרופאים את רגלו. "כל החיים הייתי אדם רגיל, ופתאום לוקחים לי את הרגל", הוא אומר, "אבל ברוך השם, יש לנו את הספורט שמציל לנו את החיים".

הכדורגל הוא לא אהבתו היחידה של בלולו, עובד עיריית בת־ים — הוא כבר הקים קבוצת גלישת גלים לקטועי רגליים. את התמונה שלו תופס גל עצום ורוכב עליו ראה צח שחרור — ונדלק. שחרור יצר עם בלולו קשר והשניים הפכו לחברים. לפני חודשיים נפגשו עם קטועי גפיים נוספים בכנס שקיימה עמותת "הצעד הבא", והדרך להקמת הקבוצה נסללה. "אחרי שאני ויתרתי על הרעיון לשחק כדורגל, הגיע צח והדליק אותי עליו. התחלתי לראות כדורגל קטועים ואורו עיניי. בשבילי זה דבר הרבה יותר גדול מקבוצת הגלישה שפתחתי. זאת סגירת מעגל".

"התמונה שלך גולש מאוד חיזקה אותי", אומר שחרור, ובלולו מחייך. "היום אנחנו שותפים. הקמנו יחד את הקבוצה ונוצרה קהילה מאוד מיוחדת. הכנס נתן לנו חיבור למשפחה של אנשים שאנחנו כאילו מכירים כבר שנים".

לאבד רגל בגיל 42 זה לא דבר פשוט, "ואני איבדתי את הרגל פעמיים", אומר בלולו. "בפעם השנייה איבדתי את הפרוטזה במהלך גלישת גלים. אמרתי, ריבונו של עולם, עכשיו גם את הברזל אתה לוקח? הייתי מוכן נפשית לקטוע את הרגל כי איבדתי אותה כבר ברגע שנפצעתי. למרות שהשאירו לי אותה על הגוף, הייתי שנה עם רגל באוויר, קשורה כל הזמן. הקטיעה הייתה בשבילי ברכה, הפסקת מסכת ייסורים נוראיים. מה שאנשים ראו כמסכנות, אני ראיתי כברכה. גם היום אני חושב שהמתנה הגדולה שקיבלתי זאת הקטיעה. היא עשתה לי סיבוב בחיים. גיליתי פן אחר. היום אני רוצה להקדיש את כולי לבעלי מוגבלויות, זאת השליחות שלי".

צח, איך אתה איבדת את הרגל?

"בגיל שמונה, כשחזרתי מאימון קרטה, הגעתי לצומת והמתנתי לאור הירוק במעבר חציה. כשהאור התחלף לירוק התחלתי לחצות את הכביש, וכשראיתי אוטובוס דוהר לתוך הצומת קפצתי חזרה אחורה כדי להינצל. הרגל השמאלית שלי נשארה קדימה וגלגל האוטובוס עלה עליה ופגע בה באורח קשה. זה היה לפני 22 שנים. בתל השומר שיחזרו לי את כף הרגל. הרופאים ניסו מאוד להימנע מקטיעה, בין היתר בגלל שקטיעה אצל ילדים עלולה לפגוע בהתפתחות הגוף. הם לקחו שריר מהגב ועור מהירך, ועשו מעטפת שיכולתי לדרוך עליה. אחרי שיקום מאוד ארוך וקשה, ואחרי שבעה ניתוחים פלסטיים, יכולתי, עם נעליים מיוחדות, ללכת למרחקים מאוד קצרים.

"בגיל שמונה נקטעו הרבה מהחלומות שלי — להיות שחקן כדורגל, להיות חייל קרבי. כבר בגיל צעיר הבנתי שלא אוכל להגשים את החלומות האלה. הליכה של מאה מטרים הייתה פוצעת לי את הרגל. למדתי לחיות עם המגבלה. סיימתי תיכון עם בגרות מלאה, עשיתי שירות צבאי בהתנדבות, טיילתי בדרום אמריקה ואפילו עשיתי טרקים. פרצתי את גבולות המגבלות שלי. לפעמים העדפתי לגלוש יומיים ולהיות מרותק שבועות למיטה, כי הרגל הייתה נוטה להזדהם ולהתנפח. לפני שנה המצב החמיר. גם בעבודה זאת הייתה מעמסה ללכת מטרים ספורים למדפסת להביא דפים. ספורט כבר לא יכולתי כמעט לעשות. הרגל נפצעה יותר והחלימה פחות. איבדתי מקום עבודה, ושמתי לב שהרגל מתחילה להרוס את כל מה שבניתי לאורך החיים".

בשלב הזה קיבל שחרור החלטה יוצאת דופן. הוא פנה לרופאיו בתל השומר וביקש לעבור כריתת רגל יזומה. "זאת הייתה דילמה מאוד רצינית. רציתי לשנות את המציאות, לקחת את החיים שלי למקום טוב, והרגל לקחה אותי למקומות פחות טובים. למרות שיכולתי ללכת ואפילו להסתיר את המצב הרפואי, רציתי לשפר את איכות החיים ואת הרמה התפקודית".

באותו זמן נתקל שחרור במקרה בתמונה של תחרות גלישת גלים לבעלי מוגבלויות. היה זה נחמן בלולו שתפס גל עם הפרוטזה שלו. "יצרתי איתו קשר והפכנו לחברים מאוד טובים", הוא מספר. "לפני עשרה חודשים עברתי את הקטיעה. החלק הקשה היה לקבל את ההחלטה. מרגע שהיא התקבלה — החלטתי לקחת את זה הכי רחוק שאני יכול. לעשות כל מה שלא יכולתי לעשות לפני הפרוטזה".

"מעצים את הנכות"

אחרי הקטיעה, במהלך השיקום ובזמן שהמתין לפרוטזה, שחרור כבר החל לחזור לפעילות ספורטיבית על קביים — "טיפוס, גלישת גלים וחתירה בקיאק. רציתי מאוד גם לשחק כדורגל. ראיתי ברשת דף שמאגד את ההתאחדות באנגליה. יש להם ליגה של שחקנים קטועי רגליים. בדקתי לעומק ומצאתי שיש גם מונדיאל של קטועים. ניסיתי למצוא קבוצת קטועים בישראל, והבנתי שאין, אז החלטתי להקים כזאת. דיברתי על זה עם נחמן ויחד התחלנו לחפש אנשים".

לפני חודשיים, בכנס של עמותת הצעד הבא, פגשו נחמן וצח קטועי גפיים רבים שהביעו רצון להשתתף בנבחרת כדורגל. צח עבר על תקנון פיפ"א ותירגם את התקנות על פיהן תפעל הקבוצה. פליקס וטלי חלפון תרמו את המדים והציוד. מיכה דהן התגייס לשמש כמאמן. "האימון ביום חמישי היה אחד הדברים הכי מיוחדים שיצא לי לקחת בהם חלק", אומר שחרור. "מעבר לעובדה שאתה רואה את החלום שלך מתגשם — זה להיות בקבוצה של גיבורים שלא מוותרים לעצמם, שמעבירים מסר חזק: אנחנו כאן ונמשיך להיות כאן ולהגשים את החלומות שלנו.

קטיעת הרגל שינתה את חייו של שחרור. "החיים שלי קיבלו סיבוב של 180 מעלות", הוא אומר. "לפני שנה הייתי שכיר, במצב בריאותי מוגבל ומגביל. גם נפשית לא היה לי קל. מאז התחלתי להעביר הרצאות, אותן בניתי גם בעזרתו של אייל אלטויל. להרצאה אני קורא 'לא בא ברגל — לפרוץ דרך המגבלות שלנו'. אני גולש גלים, עושה סנובורד. אם פעם בקושי יכולתי לעמוד, עכשיו אני יכול להתחבר לטבע, לצוקים, לגלוש על גלים, להרגיש את עוצמות הטבע תחתיי. להרגיש שכשאתה רוצה משהו מספיק חזק, אין שום דבר שיעצור אותך. אם בעבר חששתי מהתווית של המוגבל והשונה, היום אני דווקא משתדל להבליט את הפרוטזה ואת הקביים, כי כדורגל בקביים ממחיש ומעצים את הנכות מצד אחד, ומצד שני הקביים מבליטים את המסר שלכל אחד יש מקום על המגרש".

צילום : ידיעות אחרונות

"יצא לי היום להבקיע גול", כתב בהתרגשות איתמר שנפ בעמוד הפייסבוק שלו, "גול אוריגינל, תוך כדי משחק. עלו לי זיכרונות נעימים מהילדות, של משהו כמו חמש שנים בבית הספר היסודי, כשהייתי משחק ארבע שעות כדורגל ביום, בבית הכרם בירושלים. איזה כיף זה כדורגל. חוויתי שוב סיטואציה שאני ביחד בקבוצה עם עוד כמה חברים ואנחנו נגד חברים אחרים, וכל מה שחשוב באותו רגע זה לנצח במשחק, לא משנה מה צריך לעשות — תחושה אדירה שהצלחתי לשכוח אותה ממרומי גיל 38".

שנפ, סמנכ"ל בעמותת הצעד הבא, שמאגדת הרבה קבוצות ספורט של נכים, איבד את רגלו בתאונת אופנוע לפני 11 שנה. "החיים השתנו מאז התאונה, נהיו יותר מיוחדים", הוא אומר. "לפעמים קורה לך משהו שהוא לכאורה סיוט, אבל בסופו של דבר התמודדות היא התמודדות, כל אחד מתמודד עם משהו. הרבה דברים שאני עושה היום, אחרי התאונה, גורמים לי להרגיש שאולי זה אפילו לטובה". •