"בכוונתי להקים מפלגה רפובליקנית גדולה", הבטיחה איילת שקד לבוחרי הימין, רגע לפני הקמת "הימין המאוחד". אלא שלא בטוח אם באמת הבינה מה היא מבטיחה. שקד מדברת על מפלגה רפובליקנית "עם מנעד רחב של דעות", בזמן שאותו מודל אמריקאי שהיא שואפת להעתיק לפה מסמל את ההפך: המפלגה הרפובליקנית של טראמפ היא ברובה המוחלט לבנה, זקנה יותר, ובעיקר הומוגנית מבחינה רעיונית – בניגוד מוחלט לפניה הפלורליסטיים של החברה האמריקאית המגוונת.

שקד כמובן אינה היחידה שמנסה לייבא ארצה את השיטה האמריקאית: אך בזמן שאצל אחרים זה בעיקר סיסמאות, אצלה זה כבר מתורגם לרעיונות. וכאן גם הבעיה: מודל השמרנות האמריקאית ששקד וחבריה אימצו ייחודי לאמריקה עצמה. האמונה כי מידה אחת מתאימה לכולם, והיומרה שניתן להעתיקה לישראל, היא לא רק יהירה, רדודה ונאיבית – אלא מסוכנת. כל ניסיון עד כה לייצא את המודל האמריקאי כמו שהוא - הוליד כישלון חרוץ. כאשר ניסו לייצא את רפורמות השוק הניאו־ליברליות לרוסיה בשנות ה־90, זה מוטט להם את הכלכלה. כשניסו לעשות זאת כמה שנים לאחר מכן עם הדמוקרטיזציה בעיראק ובאפגניסטן, זה מוטט להם את המדינה. הניסיון לעשות זאת בישראל עלול להוליד תוצאה דומה.

"אנחנו מדברים בשם עיקרון ליברלי, שאומר שהמדינה עובדת בשביל האיש הקטן, ולא בשביל הוועד או הפקיד", הצהירה שקד. "מוכרחים להחזיר את חירות הפרט". אם זה נשמע מוכר, זה לא מקרי: הרטוריקה הזו לקוחה מילה במילה מהשיח השמרני שיותר מ־50 שנה פועל להטמיע את רעיונותיו בחברה האמריקאית ולכרסם במדינת הרווחה. שם זה עבד, כי התנאים הגיאוגרפיים הנוחים והספר האינסופי סיפקו משאבים וקניין בהיצע בלתי מוגבל ובעלות כמעט אפסית. כשכל אדם יכול להיות בעל נכס או עסק, ישנה הצדקה למזער את התערבות המדינה בכלכלה ולהעצים יזמות אישית. כך גם מבחינת משילות. ממשל חלש ומרוחק, שביקש ליישב את המערב הפרוע, הטיל את האחריות לביטחון האישי בידי האינדיבידואל, כי לא היה בכוחו להגן עליו. כפי שהמערבונים מלמדים אותנו: כך נכבש המערב. כשלא היה ממשל מרכזי – וגם לא היה צורך בו, בשל היעדר איומים חיצוניים – היה ניתן למקסם את חירות הפרט.

עם שכנים כמו קנדה ומקסיקו, אלו פריבילגיות שרק האמריקאים יכלו להרשות לעצמם. בישראל המצב שונה: מדינה קטנה ונטולת משאבים המוקפת אויבים שהוקמה בזמן מלחמה. ללא התערבות אקטיבית של המדינה מראשיתה בכל התחומים, לא ניתן היה לנצח במלחמה, לבנות מוסדות שלטון וצבא, לייצב את המשק, לקלוט את העולים או לשרוד את הצנע.

הניסיון האגרסיבי לייבא משנה שמרנית שכה זרה לחוויה הישראלית מעלה דאגה כי בעצם מדובר בעסקת חליפין חדשה: עובדים תמורת שטחים. רק שלא ברור מה קודם למה: האם השימוש בשיח החירות הפופוליסטי נועד לגייס תמיכה ציבורית להכשרת מפעל ההתנחלויות וסיפוח השטחים, או שאולי ההפך הוא הנכון – ושקד וחבריה בכלל מנסים לגייס את המתנחלים ותומכיהם כדי להכשיר את המשטר הניאו־ליברלי בתקווה לפרק את איגודי העובדים ולהפריט את מה שעוד נותר ממדינת הרווחה הישראלית?

כך או כך, יש סיבה לדאגה. אם רוצים להקים מפלגה רפובליקנית בישראל, כדאי שנבין מה ההשלכות. אצלנו עדיין יש ביטוח בריאות ממלכתי, זכויות עובדים ורשת ביטחון סוציאלית שעליהם האמריקאים יכולים רק לחלום. במידה שהמהפכה השמרנית תצא לפועל, ישראל עלולה עוד להפוך לארצות־הברית, אך לאו דווקא בדרכים שהיינו רוצים לראות. √