הלוחשים בדממה /

"וודסטוק? תזכיר לי מה זה? סרט, מחזה, שיר? כן, כן, שמעתי שרצו לעשות איזה אירוע 50 לזכר פסטיבל וודסטוק ההוא, אבל מה לי ולזה. אני בסה"כ בן 18, חי בקריוקי המוזיקלי שלי, ולא חושב ששמעתי אי פעם שיר של ג'ניס ג'ופלין. כי מי זאת בכלל?"

זה נניח יכול להיות טקסט של נער ישראלי בן 18 מאזור המרכז, אולי חזר מקפריסין, אולי לא נסע. בטח ימני. או שמאלני. כי מי לא?

האם היו שם סמים, אתה שואל. ברצינות, נו בטח, ואנשים גם עשו אהבה חופשית. מי היה שם בוודסטוק ממה שאני זוכר? נניח קרוסבי סטילס נאש ויאנג (הלוחשים בדממה). או ג'ו קוקר, ששר את "With a Little Help From My Friends", של החיפושיות, בביצוע צרוד ונדיר שאיש לא ישכח. והיה אולי סנטנה, אבל אני כבר באמת לא בטוח.

והייתה זו שלא שמעת עליה, ג'ניס ג'ופלין החכמה שכתבה ב"Me and Bobby McGee" שחופש זו רק מילה אחרת לתחושה שאין לך מה להפסיד. זו הייתה תחושה של ממשלת אחדות של בני אדם, שכל מה שהם רצו אז זה להשתחרר מהמלחמות (וייטנאם), מריח אבק השריפה של מלחמת העולם השנייה וממנהיגים מגעילים שבראשם עמד הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון שכונה טריקי דיקי.

קראו לתקופה סיקסטיז. סיסטיז. תלוי במבטא. אבל אני אישית, שהייתי אז כבר בעולם, מעולם לא הייתי באמת בוודסטוק. טוב, בטח ראיתי את הסרט ואפילו שיחזרתי קצת רגעים עניים דומים בפסטיבל ערד בשנות ה־90 כששרתי לאלפי ישראלים עירומים בחצי גוף וחולצות ג'ינס.

בית־אל? וואלה /

מה שמעניין, שוודסטוק 1969 נערך בעיירה בשם העברי־תנ"כי בית־אל, ושהפסטיבל נולד בסה"כ כתוצאה מרצונם של כמה מפיקים לאסוף כסף כדי הקים סטודיו להקלטות באזור אַפסטייט ניו־יורק.

ואז המארגנים חכרו אדמה בעיר וולקיל במטרה לקיים שם את הפסטיבל. אבל כשנודע היקף הפסטיבל המתוכנן ואופיו, נסוגו הרשויות העירוניות מהסביבה וביטלו למארגנים את האישורים לערוך את הפסטיבל. ואז בלית ברירה הצליחו המארגנים לשכנע חוואי יהודי (בשם מקס) מהעיירה בית־אל, להחכיר להם שטח מרעה בן כ־2,400 דונם לפסטיבל, בסיסמה "שלושה ימים של שלום ומוזיקה". לפני הפתיחה היו שם פקקי תנועה מטורפים ובפסטיבל היה בלגן וחוסר סדר וגשם כבד, והופעות שנידחו או בוטלו תוך כדי. אבל כ־400 אלף איש היו שם. שניים מתו תוך כדי הפסטיבל ושני תינוקות נולדו, כך שהאבולוציה האנושית אוזנה.

בפסטיבלים ענקיים — אני אומר לכם את זה כזמר — נורא חשוב מי פותח ומי סוגר. אז זמר הפולק ריצ'י הייבנס פתח את שורת האמנים ומי שסגר היה ג'ימי הנדריקס, שבגלל עיכובים וברדק כבר הופיע רק לפני 50 אלף (לא נורא, פארק ישראלי), והוא זכור לטוב כי ניגן את גרסת הרוק של ההמנון האמריקאי.

רק לא למות סקווארים /

אני תמיד חושב שהוותיקים הם אגדות, שהחדשים הם עוגות גבינה, אבל אני ממש לא אובייקטיבי, כי גם לי עומדים לחגוג 50 שנות הופעה לפני 25 אלף איש. ומה נהיה מאז? העולם יותר מקוטב, השנאה רק גדלה, הגזענות החריפה, הזמרים שרים והכסף עף, חלק מהנשיאים והמנהיגים לפעמים לא שונים מניקסון, וכל השאר בול ושיט.

בקיצור מערבולת עוצרת נשימה של חיים אמיתיים, וביניהם מדי פעם רציחות בצד מוזיקה, כדי לעצור ולנסות להגדיר מחדש את ההוויה שנקראת חיים וכוללת בתוכה עבדות, חופש ומרדנות.

"רק לא למות סקווארים", זה מה שהיה אז בראש של כל מי שאהב את וודסטוק. "רק אל תהרגו אותנו עם הבורגנות והפוליטיקלי־קורקט שלכם. אפילו תערפלו את חושינו בסמים, העיקר לא לחיות ככה כמו בוקים וקונוסים סתמיים".

ולבסוף? להגיד לכם את האמת? אני מתגעגע לפעמים דווקא לפסטיבל ערד.