שבע שנים אחרי שהחלימה מסרטן שד החליטה שירלי בנציוני שהגיע הזמן להחזיר על כל הטוב שעטף אותה בימים הקשים של המחלה, ולסגור מעגל. במהלך שבע השנים האלה היא האריכה את שערותיה ולא נתנה לאף ספר לגעת בהן, אפילו לא "ליישר קצוות", עד שהגיעו לאורך שמתאים לתרומה.

"נכון", היא אומרת, "לא תרמתי איבר מציל חיים, תרמתי שיער, אבל אם יפיקו ממנו פאה לאישה שבזכות התרומה הצנועה שלי תרגיש טוב יותר עם עצמה ועם הנשיות שלה – אותי, כחולה לשעבר שהייתה שם וחוותה את משמעויות הקרחת, זה מאוד ישמח".

לפני שבועיים הגיעה בנציוני למספרה של אלי, הספר המתנדב במרכז דוידוף במרכז הרפואי בילינסון, ונפרדה משערותיה הארוכות. "זה היה רגע כל כך מעצים מבחינתי, הרגע הכי מדויק של סגירת מעגל, שמשקף לי הכי ברור שהחזרתי את המושכות לידיים שלי. הנה שירלי, החולה לשעבר, שהגיעה בעבר לאותו מקום למדוד פאה, מגיעה שוב כשהיא כבר נמצאת בסטטוס אחר, של הבריאים, והפעם היא תורמת לאחרות. הייתי מאושרת", היא אומרת.

בנציוני (44), נשואה ואם לחמישה, חלתה בסרטן השד לפני תשע שנים, כשהייתה בהיריון החמישי שלה. "הרגשתי כאב בשד, שזה לא חריג לאישה הרה, אבל באחד מהביקורים אצל הגינקולוגית שלי כחלק משגרת ההיריון, סיפרתי לה. היא הרגיעה אותי אבל הייתה מספיק זהירה ואחראית והפנתה אותי למרפאה כירורגית", היא משחזרת.

"הגעתי לאותו ספר, הפעם כתורמת"

הכירורגית אמנם הרגישה במישוש בגוש בשד, אבל אמרה לבנציוני שלא תילחץ כי אפשר להמתין עם הבירור עד אחרי הלידה. בנציוני, שעובדת כמזכירת מנהל המכון האונקולוגי בבילינסון, החליטה לא לחכות - למזלה. "להמתין? כבר באותו יום עשו לי אולטרה סאונד שד. למרות חשיפת היתר לנושא הסרטן, שלה אני זוכה במקום העבודה הלא פשוט שלי, הייתי רגועה ולא חששתי. ייתכן שהדחקתי", היא מודה.

מפענוח ההדמיה שעברה לא עלתה תוצאה חד־משמעית. "הרדיולוג כתב שרקמת השד אינה הומוגנית. אז, לראשונה, התחלתי להפנים שמשהו לא תקין. מיד חזרתי למכון האונקולוגי, מקום העבודה שלי, והראיתי את הממצא לרופא. הוא הסתכל, החוויר והתחיל אשכרה לרוץ, ואני בעקבותיו, עד למרפאה של מנהלת הרנטגן אצלנו, ויחד הם קבעו לי תור לאולטרה סאונד חוזר כבר למחרת בבוקר".

במהלך הבדיקה השנייה ניטלה ביופסיה מהשד, אבל הרדיולוגית כבר ידעה לאבחן במקום שמדובר בסרטן שד, וסיפרה לבנציוני. "שכבתי על מיטת הבדיקה ובכיתי. הרגשתי אבודה. אבל היא, בחוכמתה, מיהרה להניח לי את המתמר על הבטן ההריונית ולהזכיר לי ש'הלו, יש חיים והם בתוכך'. התעשתתי. את הרגע הזה שבו היא משתה אותי מתהום הרחמים העצמיים והחזירה אותי לפרופורציות - בחיים לא אשכח לה", היא אומרת.

בהמשך עברה בנציוני בדיקות נוספות, שכללו בין היתר הדמיות פולשניות ו־MRI, ובהן זוהו שני גושים בשד, ארבעה מוקדי מחלה ובלוטות נגועות. היא עמדה בפני החלטה מורכבת: האם לעבור טיפול כימי? ניתוח לכריתת הגוש? מה הכי בטוח לה ולעובר?

"בפגישה עם האונקולוגית", מתארת בנציוני, "היא הניחה שתי אופציות על השולחן: לעבור ניתוח, אבל אחריו לא אוכל לקבל טיפולים לסרטן במשך שישה שבועות, כך שאם יש לי מוקד נוסף שלא נכרת במהלך הניתוח הוא עלול להתפתח, או להתחיל טיפולים ומיד. שתי האפשרויות, היא הדגישה, לא מסכנות את העובר כי חומרי הרדמה וכימותרפיה אינם עוברים לשליה".

את ההחלטה השאירו בידיה. היא בחרה להתחיל מיד את הטיפול הכימי, אבל הטיפול השפיע לרעה על העובר: הוא גרם – וזו תופעת לוואי מוכרת שלו - למיעוט מי שפיר. לרופאים לא נותרה ברירה והם מיהרו ליילד אותה בשבוע ה־30 להריונה. "התעקשתי על לידה רגילה והבת שלנו נולדה במשקל של קילו וחצי, אבל ללא כל בעיה התפתחותית, ונלקחה לפגייה. אחרי יומיים חזרתי לטיפולים כי הייתי חדורת מטרה. התקשרתי לאונקולוגית ואמרתי לה שאני לא צריכה להתאושש ולא לנוח, אלא לצאת למלחמה על החיים שלי, של התינוקת ושל ילדיי האחרים. כשראו אותי במכון האונקולוגי, בול יומיים אחרי הלידה, חשבו שהשתגעתי. אבל הייתה בי אש. אמרתי לעצמי: 'לא לוותר, שירלי, תני בכל הכוח'".

עוד לפני שנשרו שערותיה היא הגיעה לספר, שהתאים לה פאה. שנה אינטנסיבית ומורכבת, שכללה ניתוחים נוספים, עברה עליה. "אבל הרגשתי עטופה באהבה ודאגה וזכרתי להגיד לעצמי שהמחלה קשה אבל התקופה טובה. קרובים ורחוקים, אנשי צוות מוכרים וזרים, טיפחו ופינקו, עודדו והרגיעו אותי. כבר אז ידעתי שיגיע היום ואני אהיה במקום הנותן. והנה, זה קרה", היא מסכמת.

תרומת שיער מתקבלת רק משיער טבעי, שאינו צבוע.

עלייה בשכיחות סרטן שד בהיריון

יותר נשים מאובחנות כחולות בסרטן שד במהלך היריון. "בין היתר בגלל גילן המבוגר יחסית של היולדות", מסבירה פרופ' רינת ירושלמי, מנהלת היחידה לאונקולוגיה של השד במרכז דוידוף בבילינסון.

"ההתייחסות לסרטן שד בהיריון והטיפול בו, נגזרים מסוג הסרטן ומרצונה של האישה. כל הטיפולים אינם פוגעים בעובר, וההתייחסות הראשונית שלנו מתמקדת באם", היא אומרת.

טיפול בהרה אונקולוגית מצריך שיתוף פעולה צמוד עם רופאים נוספים. "לפני כל טיפול כימי היא חייבת להיבדק על ידי גינקולוג, והוא שיאשר את הטיפול", מסבירה פרופ' ירושלמי, "אישה הרה עסוקה במחשבות על הלידה ולא על הישרדות. יולדת רגילה

שבה מאושרת לביתה. המטופלת שלנו, לעומת זאת, חוזרת לטיפול כימי".