{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 06.08.2019
    כולם היו נעריי
    'הנערים', הסדרה הכי יקרה שצולמה בישראל, יצירה עוצמתית בעברית וערבית שתשודר ב־HBO, חוזרת לקיץ הנוראי של 2014 ומתמקדת בחקירת רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו־חדיר. כדי לצלול למה שקרה שם, היוצרים חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו־ואיל ניסו בעצמם לחטוף נער במזרח ירושלים, נכנסו לראש של הרוצחים, והשתדלו לא להרוג אחד את השני בוויכוחים פוליטיים במהלך הצילומים. עכשיו, הם מסבירים למה זה היה רצח בלתי נמנע
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    זה קרה רק לפני חמש שנים, אבל רבים מאיתנו מיהרו לשכוח. רצח הנער מוחמד אבו־חדיר. "מסתבר שאנשים מסביב כבר לא זוכרים כלום. זה מדהים", אומר הבמאי והיוצר חגי לוי, "אתה אומר להם, מוחמד אבו־חדיר: 'כן, שרפו משפחה שלמה'. או, 'כן, זה הילד ההומו החמוד הזה'. החטיפה והרצח קרו בין שני אירועים גדולים, חטיפת שלושת הנערים ומבצע צוק איתן. לכן זה קצת נבלע".

     

    לא עוד. השבוע תעלה על המסך סדרת הדרמה 'הנערים', OUR BOYS. עשרה פרקים צפופים, מדכאים, מרתקים, על רצח אבו־חדיר, האירועים שקדמו לו, הפענוח שבא אחריו, בצד דרמות אדירות של אנשי השב"כ, החוקרים, משפחת הקורבן והרחוב הפלסטיני, ובעיקר, צלילה אל נשמתם של הרוצחים וסביבתם התורנית שמצאה את עצמה המומה. טרו־קריים של ממש. אתה יודע מה הסוף, ועדיין מתוח מאוד ומחכה להמשך.

     

     

     

    איך זה קרה לנו, שאלו את עצמם היוצרים. הם ומדינה שלמה. "הלכתם ובחרתם את שדה המוקשים הכי גדול שיש. הכי גדול, מכל הכיוונים יש אזהרות, לא להיכנס - ונכנסתם לשם בעיניים פקוחות", אני אומר לשלושת יוצרי הסדרה, יוסף סידר, תאופיק אבו־ואיל וחגי ולוי. אירוע הפשע הלאומני הכי מזעזע שידענו כאן, מהצד "שלנו", היהודים; הפקת יוקרה של חברת 'קשת' עם HBO, ענקית התוכן, שהימרה על הסדרה השנייה בלבד שכולה בשפה זרה (אחרי 'החברה הגאונה'), הפעם בעברית וערבית; ושלושה יוצרים מהשורה הראשונה, שיש הרבה משותף ביניהם - אבל אוהו, גם הרבה מחלוקות פוליטיות ואמנותיות, שלא שככו עד הרגע.

     

    יהיו רבים שיגידו, מן הסתם, "למה שוב להראות את הצד הכי נורא שלנו בפני העולם"; אחרים דווקא יטענו שהסדרה מוציאה נורא טוב את ישראל ומערכת הביטחון שלה, ואפילו עושה הנחות - עד כמה שאפשר - לרוצחים. "הם לא המפלצות שחשבתם שהם".

     

    שלושת הנערים: גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח
    שלושת הנערים: גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח

     

    כך או אחרת, צפייה בשמונה פרקים הותירה אותי תשוש, מדוכא, כועס וגם חושב הרבה. אם יש "חשבון נפש" אמיתי, ממדרגה ראשונה, שכמותו כנראה לא נעשה כאן מעולם - הריהו לפניכם.

     

    "עשרות אלפי ישראלים יוצאים לרחובות וצועקים, 'מוות לערבים!', 'נקמה, נקמה!' שמעו את זה בכל העיר", אומר יוסף סידר. "יום אחרי זה מוצאים גופה של צעיר ערבי שרוף, וכולם בלי יוצא מהכלל אומרים: לא יכול להיות שיהודים עשו את זה! אז לדבר הזה יש מונח קליני: הדחקה. הסיפור שלנו קצת סודק את היכולת שלנו להדחיק. הרצח הזה, לא היה אמור להפתיע אף אחד".

     

     

    × × ×

     

     

    סדרה שהיא חשבון נפש. אלקבץ ב'הנערים' | צילום: רן מנדלסון, HBO
    סדרה שהיא חשבון נפש. אלקבץ ב'הנערים' | צילום: רן מנדלסון, HBO

     

     

    בואו נתחיל במה שתכף תשמעו: למה לא סדרה על חטיפת הנערים? למה לא על רצח משפחת פוגל? למה לקחתם דווקא את מעשה הרצח הכי מזעזע בתולדות עמנו בשנים האחרונות? אתם משחקים לידיהם!

     

    לוי: "עשינו סדרה להבין למה רצח כזה קורה, במיוחד מהרגע שנתקלנו בדמויות הרוצחים. זה משל לפשעי שנאה, ולא רק בישראל. אבל בסופו של דבר, אני תמיד אתעסק בעצמי! לא באחר. אני גם לא יודע להתעסק באחר, לא מכיר מספיק. חשבון נפש הוא דבר שאתה עושה עם עצמך".

     

    סידר: "שיתוף הפעולה בינינו עבד רק בגלל מה שחגי אמר עכשיו. חגי עסוק מאוד בחשבון נפש ובדיקה עצמית - מקווה שגם אני כזה. תראה: אם הייתי פלסטיני, הייתי בודק את הטרוריסט שיושב כל חייו בכלא. לכן התשובה שאני נותן לעצמי, ולכל מי שיבוא אליי עכשיו בטענות היא: הקורבנוּת שלנו היא מאוד משמעותית לזהות שלנו. ככל שאנחנו יותר קורבנות, אנחנו יותר ערבים זה לזה. אבל היא קלה מאוד. הממסד צריך את התחושה הזו, שאנחנו נרדפים.

     

    "אבל אני מסתכל על כל הסכסוך בו אנחנו נמצאים, מעגל דמים של 90 שנה, מאז 1929. אני מרגיש שמספרי הסיפורים מתעסקים בתחושת הקורבנוּת שלנו – וזה רק מעודד את פעולת הנקמה הבאה. לעומת זאת, אם אנחנו מתעסקים בצד התוקפני שלנו, איך אנחנו הופכים כאב לנקמה - יש סיכוי שפעם המעגל הזה ייסגר. נשמע כמו סיסמה, אבל אני ממש מאמין בזה. כהורה, אני יודע שזה עובד על הילדים שלי. אם נתעסק בכמה אנחנו קורבנות לשנאה חסרת רסן של הערבים סביבנו - נמשיך לייצר אנשים שינסו לנקום. אבל אם נתעסק בזה שאנחנו לא שונים הסביבה שלנו, והשינאה שקיימת בנו היא בדיוק כמו של הצד השני - אז יש משהו שאפשר לעצור איתו את ההמשך".

     

    'הנערים' נפתחת בפרק מבוא, היוצא מחטיפת שלושת הנערים. התפילות ההמוניות, מדינה שלמה נאחזת בתקווה קלושה, הרחוב שהולך ומתלהם והרגע שבו מתבשרים על מציאת הגופות. האמונה קורסת, ואיתה גם כבלי ההיגיון. הרוצחים יוצאים באותו ערב לדרך. נקמה, יהודים, נקמה. לוי מגלה כי כבר בנקודה הזאת, איפה שמתחילים, החלו בעיות מהותיות בין היוצרים. "בחרנו להתחיל מנקודה מסוימת, חטיפת שלושת הנערים, שהייתה מאוד שנויה במחלוקת בינינו", הוא מודה. "מאוד יכול להיות שפלסטינים יגידו, למה בחרתם שם?"

     

    על 'שומרי הסף', עם ראשי השב"כ בכבודם, שרת החינוך דאז וראש הממשלה אמרו, לא לצפות. אז כאן?

     

    לוי: "מי שיראה את הסדרה יבין את רמת המורכבות, וימצא עצמו הרבה יותר מבולבל ואמביוולנטי מכפי שהיה. אני מאמין שהביקורת משמאל תהיה לא פחות גדולה מזו שמימין! יש אנשים שקראו את הסדרה ואמרו כבר, 'תשמעו, היא תהיה קשה לצד הפלסטיני - כי זו סדרה שמוציאה את מדינת ישראל מדהים!'

     

    "תשמע. היו לנו ארבע שנים ממש קשות. שאלנו את עצמנו כל יום, למה אנחנו עושים את זה. יוסף ואני נפגשנו עם שלוש משפחות החטופים, כי היה ברור הקושי שזה יוצר להם. תאופיק, היו אנשים בחברה הפלסטינית שהתנגדו מראש להשתתפות שלו בסדרה. היום בסופה אנחנו יודעים את התשובה, שטמונה במורכבות שלה. היא מתעתעת בך במובן החיובי. כל סטריאוטיפ שחשבת שמתאים לסיפור הזה, לא נכון. וזו סיבה מספיקה, בעולם שבו המורכבות לא לגיטימית".

     

    סידר
    סידר

     

    עד לאן הגיעו הלחצים?

     

    אבו־ואיל: "אני כמעט ירדתי מזה. הופעלה עליי מתקפה. למה אתה משתף פעולה עם סדרה ישראלית? למה לספר על מוחמד אבו־חדיר? כי הוא סמל גדול בחברה הפלסטינית, אתה מדבר על החברה הפלסטינית, לפני ואחרי הרצח. חודש לפני הצילומים הייתי כבר מחוץ לסדרה. טלפונים מכל העולם. לחץ תקשורתי. התחילו לפרסם עליי דברים. אמרתי, 'אני לא יכול לעמוד בזה!' עד שדיברתי עם חוסיין, האבא, ושיתפתי אותו בלבטים. בגלל העוצמה של האיש, שראה ועבר הכל. חוסיין אמר פשוט, 'אם המצפון שלך נקי, תעשה אותה'".

     

    איך אתה מעריך שהיא תתקבל אצל הפלסטינים?

     

    אבו־ואיל: "אני כמובן לא מתיימר לייצג איש. אני מניח שהרבה אנשים יתחברו רגשית חזק. והרבה אחרים יעשו רעש, כי הם יסתכלו על כל פרט במיקרוסקופ, ותמיד תמצא משהו. תשמע, הסדרה לא באה לרצות אף אחד, לא את הישראלי ולא את הפלסטיני. ואם תבוא בגישת 'לטובתנו או נגדנו', עדיף שתאכל כשאתה צופה. והרבה. שלא תתעצבן יותר מדי על מישהו ותהרוג אותו".

     

     

    × × ×

     

     

    מוחמד אבו־חדיר
    מוחמד אבו־חדיר

    מוחמד אבו־חדיר, נער פלסטיני בן 16 משועפאט, נחטף על ידי שלושה יהודים, הדוד יוסף חיים בן דוד, ושני אחייניו הקטינים. הם הכניסו אותו באלימות אל המכונית, היכו בראשו בלום, חנקו אותו, הביאו אותו לאובדן הכרה - ולבסוף שרפו אותו למוות, בעודו בחיים. רגע לפני ששפכו עליו דלק ושרפו אותו, קרא לעברו יוסף חיים: "זה בשביל שלהבת פס, ובשביל משפחת פוגל. זה בשביל איל, גיל־עד ונפתלי".

     

    איפה הייתם כשמוחמד אבו־חדיר נרצח?

     

    לוי: "זה היה בוקר יום ההולדת שלי. במשך יום שלם האמנתי לשמועה שהוא גיי, ושזה רצח על רקע על כבוד המשפחה. תשמע, אתה נורא מוקף בשמאלנים, שישר מתלהמים. אז אמרתי, 'שנייה, אתם עוד לא יודעים מה קרה'!"

     

    אבו־ואיל: "אני הייתי במרסיי. זו הייתה תקופה שדווקא ניסיתי לשכוח מפה, לנקות את הראש מכל הרעלים שצברתי. אבל לצערי אני מכור לחדשות. עקבתי אחרי שלושת הנערים החטופים והלוויות. קם בבוקר וקורא על נער ערבי שנמצא שרוף. לא האמנתי לשמועות מסביב. לשרוף גיי? זה גם לא היה קיים בחברה הפלסטינית. אולי עכשיו זה מתחיל, על רקע ההומופוביה הכללית בארץ. ובכלל, אני לא מאמין לתקשורת, בעיקר למה שמערכת הביטחון מספרת. כי הייתי בסיטואציות. הייתי באירועי אום אל־פחם, ראיתי את רוני דניאל משקר במצח נחושה. אז יש לי את הפילטר: אני לא מאמין ישר למה שמאכילים אותי".

     

    סידר: "הבנתי שמצאו נער פלסטיני שרוף. לא חשבתי שהרגו אותו ערבים ושהוא גיי, אלא מה שרוב האנשים הדחיקו: זו תוצאה של הידרדרות נוראית. ועכשיו הכל יוצא משליטה".

     

    אבו־ואיל: "בצוק איתן כבר חזרתי ארצה. מתחת לבית בתל־אביב שגרתי בו הייתה הפגנה של אנשי ימין, 'מוות לערבים!' בבית קפה שאני שותה בו כל בוקר, מתנפלים עליו והורסים אותו. חוויה איומה. מיד אמרתי לחבר שלי: החיים לא ימשיכו להיות כמו שהיו. רף הגזענות והשנאה עלו בטירוף. אז כשיוסף וחגי פנו אליי, זו הייתה סגירת מעגל מטאפיזית".

     

    לוי: "כשהנערים נחטפו, הייתי מוקף באנשים שהתרחקו מהסיפור. המדינה הייתה בטירוף - אבל בתל־אביב ראית אנשים שזה פחות נוגע להם. למה? 'כי הם מתנחלים', מה שלא היו תכלס. את המשפחה של נפתלי פרנקל אני מכיר, מהקיבוץ שלנו. הם לא מתנחלים. או אלה שאמרו: 'למה ההורים נתנו להם להסתובב שם?' ואז התחיל קמפיין מאוד רציני: 'למה כבר לא אומרים שהם מתים?' נו באמת! אי־אפשר להודיע שילדים מתים, אם אין גופות! כך שמצאתי את עצמי כל הזמן במקום אופוזיציוני: תחכו רגע! שנייה!"

     

    כי איך אפשר בלי תקווה לנס, גם אם הסיכוי קלוש.

     

    אבו־ואיל: "מאוד אנושי שהורה נאחז בתקווה. הבעיה שלי היא עם הממשלה. במקום להתמודד עם האמת, למה ואיך זה קרה - היה קל להם להסיט את המקרה. כל מבצע צוק איתן היה ניצול המצב, כדי לסגור חשבון עם חמאס. הממשלה ומערכת הביטחון ניצלו את זה, כמו שקורה במצבים אחרים".

     

    אבו־ואיל, ולא רק הוא, מכוון לשמועה נפוצה שהתרוצצה אז בארץ, שלפיה עוד לפני חטיפת הנערים, השב"כ היה במבצע משמעותי כדי לעצור מחדש את עצורי חמאס ששוחררו בעסקת שליט. חטיפת הנערים, לפי אותה סברה רווחת, פשוט השתלבה מצוין. "זה היה קומון־נולג'", מאשר לוי, "הייתה גם תיאוריה ברחוב הערבי שהנערים האלה נהרגו בתאונת דרכים בדרך לאילת, והצבא העביר אותם לגדה וטען שהם נרצחו כדי להתחיל מלחמה בעזה".

     

    אבו־ואיל: "שמועת פייסבוק. אתה יודע מאיפה היא מגיעה? מהמקום שהפלסטיני משלם את המחיר הכל כך כבד, ולא מבין למה. למה כל פלסטיני אשם בזה שחטפו שלושה נערים? למה מחיר כך כל יקר? כי התגובה הייתה לא פרופורציונלית. ברור שמישהו ניצל את הסיטואציה כדי להעניש ולסגור חשבון".

     

    סידר: "יהודה, אתה תצליח להפריד בכתבה בין הקולות השונים, כן?"

     

    אבו־ואיל: "כועסים על מה שאמרתי" (צוחק).

     

    'הנערים' היא גם סדרת הדרמה היקרה ביותר שהופקה אי פעם בארץ. היא משחזרת את מסכת האירועים המרתקת - מחטיפת הנערים, מעשה הנקם, תגובת הרחוב הפלסטיני, ועד למשפט עצמו - באופן שאינו מותיר שבויים, תוך הקפדה בכל צומת מרכזי. לבית המשפט, בכל אופן, לא נותר בזמנו כל ספק. ב־6 ביולי 2014, ארבעה ימים בלבד אחרי הרצח, בתום עבודת שב"כ ומשטרה מאומצת, נעצרו שלושת החשודים במעשה. ב־17 ביולי הוגש נגדם כתב אישום חמור. הדוד, הנאשם מס' אחת, יוסף חיים בן דוד, ושני אחייניו הקטינים, ששמם יישאר חסוי. בית המשפט הרשיע את שלושתם במעשה החטיפה והרצח.

     

    יוסף חיים נידון לעונש מאסר עולם, ועוד 20 שנה. הקטין הראשון נידון למאסר עולם ועוד שלוש שנות מאסר. על הקטין השני נגזר ברוב דעות עונש בן 21 שנות מאסר. יוצרי הסדרה מגלים כי זכו לשיתוף פעולה מלא עם רשויות החוק, וגם עם עורכי דינם היוקרתיים של שלושת הרוצחים, ציון אמיר אבי חימי ואשר אוחיון.

     

    פגשתם את הרוצחים?

     

    סידר: "ראינו את הקטינים. באופן רשמי, הם לא שיתפו איתנו פעולה. אבל ראינו גם את השחזורים שלהם. כל עם ישראל ראה את עיקרי השחזור של יוסף חיים. אנחנו ראינו גם לראשונה את השחזורים של הקטינים, הבנו במי מדובר - וחטפנו שוק. כי הם לא התאימו לשום דבר שיכולנו לצפות לו. זה היה גם הרגע שבו הבנו שיש סיפור".

     

    בסדרה מוצג הנאשם מס' שלוש, כנער מבולבל, נסער, ומאוד מכמיר לב באומללות שלו. הוא באמת כזה?

     

    לוי: "אם היית רואה אותו במציאות, הוא עוד יותר מתוק! מה לעשות, אתה רואה מגמגם, אינטליגנטי, חמוד, ואתה צריך להתמודד עם זה. ואז היה עוד רגע דרמטי שני, מבחינתי. הקטין השני אומר מיד אחרי הרצח: 'אני צריך לצאת (מהבית). אני יודע שעשיתי משהו לא בסדר. אבל יש לי מחר מבחן חשוב בישיבה ונשארו רק עוד שני מקומות לספרדים בישיבה'. אתה מבין במי מדובר? ואז הרגשנו שיש סיפור ענק מאחורי הסיפור המרכזי. זה כתב אשמה נגד החברה, לא נגד האנשים הספציפיים".

     

    סידר: "הגענו די קרוב להבנת הסיפור האובייקטיבי שלהם. מה סיטואציית החיים בתוכה הרצח הזה קרה. והוא לא סיפור של אנשים קיצוניים אידיאולוגיים. שום דבר לא היה יכול להעיד מראש על זה שהם מועדים לרצוח. ההפך".

     

    אבו־ואיל: "דעת הקהל הישראלית שנוצרה רצחה את מוחמד אבו־חדיר. בסופו של דבר, זה הוצא לפועל על ידי שלושת האנשים האלה. מצב רוח בסיסי של חברה ששונאת ערבים, שכבר לא רואה בערבים בני־אדם. זה בא לידי ביטוי על ידי שלושה אנשים, שלא ראו במוחמד בן־אדם. ומבחינתו - הוא גם לא רוצח!"

     

    מכיוון שהבטחנו בלי ספוילרים, אז רק עוד עניין אחד שאי־אפשר להתעלם ממנו. הרוצחים – למי ששכח – ניסו ערב קודם לחטוף ערבים, ונכשלו. משטרת ישראל, כמו שאתם מציגים גם בסדרה, לא התייחסה ברצינות המרבית לדיווחים על זה. פשלה כבירה?

     

    לוי: "קודם כל בוא נזכיר שהפענוח המהיר נעשה בשיתוף פעולה של המשטרה והשב"כ, אנחנו שמנו דגש על השב"כ מטעמים דרמטיים בלבד. פשלה? זה נטען, ומוצג בסדרה היטב. אגב, כמו שנטען שהייתה כזו גם בליל חטיפת הנערים".

     

    סידר: "ומה אומרים השוטרים במציאות ובסדרה? 'אתם לא מכירים את הכאוס של ירושלים, עם עשרות קריאות כאלה בלילה'. ואני השתכנעתי מזה. בדיעבד, קל לטעון שהייתה פשלה. ברור שהיה צריך למנוע את הרצח. רק לא בטוח שאפשר".

     

    אבו־ואיל: "לי אין מה להפסיד, אני רואה את זה אחרת. יש גזענות ממוסדת של המשטרה ומערכת הביטחון נגד פלסטינים. רואים בהם אויבים. לא מתייחסים כאזרחים שווים. יש הרבה עוולות יומיומיות ופשעים שאתה לא שומע עליהם, רק שבמקרה של אבו־חדיר זה הפך להיות אירוע תקשורתי מאוד גדול".

     

    סידר: "להגיד שהיה מחדל משטרתי זה לפספס את הסיפור. כי אם שלושתם לא היו רוצחים, יום אחר כך מישהו אחר היה רוצח מישהו אחר. הסיפור הרבה יותר רחב מ'פשלה'".

     

    אבו-ואיל
    אבו-ואיל

     

    × × ×

     

    בלשון המעטה, 'הנערים' (שתשודר מה־13.8 ב־HOT HBO, סלקום yes EDGE ,tv ופרטנר TV) היא סדרה דקדקנית. פרט לפרט, רחוק מאוד מהקצב המסחרר של סדרות אקשן, איסוף שקדני של העובדות, תהליכי בירור הנפש, ושוב ושוב להתפלש בפרטי הזוועה, עד שאתה נשאב פנימה, מותש אבל מחכה לפרק הבא. אבל בינג', זה לא. הו לא. גם תהליך העבודה, הם מודים, היה שוחק. "זה נורא. זה משפיע עליך. נכנס לנשמה", אומר אבו־ואיל. "במהלך שנה שלמה הייתי הולך לישון ומתעורר כשמישהו חונק אותי. פשוט סיוט. אז להתעסק בזה ועוד לשמור על אנושיות ופוקוס, מאוד קשה".

     

    סידר: "כדי להכניס את עצמנו לתוך הדבר עצמו, עשינו כמה ניסיונות. הסתובבתי במסלול של הרוצחים, לילה שלם, כדי לחפש נער לחטוף אותו. יצאנו עם אוטו בשעה שהם יצאו וניסינו להבין, אוקיי, אז החלטנו לחטוף נער ערבי. מהר מאוד גילינו שזה מסובך. כי רוב הנערים לא מסתובבים לבד. וברוב המקומות במזרח ירושלים, אנשים ינסו לעצור אותך - ואתה לא רוצה להיתקע שם, זה מסוכן. עכשיו תחזור לשני בני 16, שמעולם לא הלכו מכות, שצריכים פתאום לתפוס בן־אדם שנאבק על חייו ולגרור אותו לאוטו? זה לא משהו שהם יודעים שיצליחו. עובדה שלילה קודם הם ניסו לחטוף ולא הצליחו, וחטפו מכות".

     

    לוי: "היה רגע מעניין שהתעסקנו בבימוי סצנת החטיפה. ותאופיק אמר כל הזמן, 'אתם לא מבינים מה זה לחטוף בן־אדם'. ניסינו במשרד, ואז על הסט, עד שהבנו כמה קשה להכניס נער לתוך מכונית!"

     

    אבו־ואיל: "השאלה הראשונה שעלתה אצלי היא, איך הם בכלל הצליחו. יודע איך? כי הם התנהגו כמו מסתערבים! האקט שלהם זה אקט של מסתערבים: לבוא לשכונה ערבית, לקחת סיכון עצום, להחליף בגדים, להיטמע באוכלוסייה, להוציא להורג. זה הדיסוננס שיוסף מדבר עליו: אנשים שבחיים אפילו לא הלכו מכות - פתאום יש להם מוטיבציה להיות כמו 'פאודה'! ואת זה הם שאבו מתוך תהליך חברתי שהתרחש בשלושת השבועות שלפני".

     

    סידר: "כל הדברים האלה אומרים שכן, כנראה הייתה שם נחישות לעשות את זה. על כף המאזניים יש משקולת מאוד כבדה: כן, יש כאן רצח שנעשה כאן בכוונה, בנחישות ובמוטיבציה מאוד גבוהה. ומצד שני, כשאתה נכנס לפרטי האירוע - אתה קולט כמה זה היה מקרי! באותה קלות, הם יכלו לא לחטוף אף אחד. עד שבגלל שהם ניסו כמה פעמים ולא הצליחו - הייתה הרגשה שאולי זה משחק. עד לרגע מסוים בלילה הזה, שבו הדברים יוצאים משליטה. נעשים בלתי הפיכים. רגע שבו משהו שהיה יכול להסתיים בדבר הרבה פחות חמור, הפך לרצח מזעזע".

     

    הרעיון לחזור אל קיץ 2014 בסדרה התחיל עוד במהלך משפטם של הרוצחים. "וזה רעיון של HBO, דווקא. הם האשמים", צוחק לוי. זה התחיל בדיונים בין הקודקודים הבכירים. מייקל לומברדו, שהיה נשיא חטיבת התוכניות ב־HBO, פנה לאבי ניר, מנכ"ל קשת, ניר פנה לחגי לוי, משם זה התגלגל לפיילוט שכתבו לוי ונח סטולמן. וזה לקח זמן. ניר וקרני זיו, מנהלת הדרמה בקשת, שהם גם מפיקים שותפים בסדרה, ליוו את היצירה, שהופקה על ידי מובי פלוס, במשך ארבע שנים. "במקור הסדרה הייתה יותר חופשית, היא יצאה מסיפור הרצח לסדרה פיקטיבית, שטחים, ימין קיצוני, נערי גבעות", מספר לוי, "עד שבשלב מסוים נכנס סידר לתמונה, והוא משך לכיוון של טרו־קריים. התחלנו לראות חומרים משפטיים, וראינו שזה הסיפור".

     

    נדרשה צלע שלישית לטנגו. "יש פה סיפור פלסטיני מאוד גדול, שלא יוסף ולא אני מתיימרים להבין לעומק", מודה לוי. "עמדנו לפני הפגישה הראשונה עם משפחת אבו־חדיר. ואז הבנו שבלי תאופיק, אנחנו בכלל לא יכולים לעשות את הסדרה הזו".

     

    אבו־ואיל: "כשאני מקבל טלפון ממי שאני לא בקשר יומיומי איתו, אני מבין שיש לו משהו על ערבים. בדרך כלל אני עונה, 'לא', וגם לוקח לי זמן לחזור (צוחק). הפעם זה היה יוסף סידר. התחלתי לחשוב: מה ליוסף ולערבים? סיקרן אותי. ולפני שהספיק לספר לי מה קורה, מצאתי את עצמי נוסע איתו ועם חגי למשפחה, עם עוד צבא של תחקירנים, כשאני לא מבין אם אני עושה את זה או לא".

     

    המפגש עם משפחת אבו־חדיר האצילית, בחיים כמו בסדרה, היה קריטי להולדת 'הנערים'. "האבא היה מקסים וחייכן. אבל האמא לא דיברה. ישבה מאחוריו והסתכלה. מהצד שלנו זה נראה, if looks could kill, I'm dead now", מספר לוי. אבו־ואיל צוחק: "הם בכלל לא הבינו מי אני. אולי חשבו שאני איזה תחקירן שבא לעזור להם". מן הון להון, התפתח בינו לבין ההורים קשר קרוב. "הם פשוט היו צריכים אדם שהם יכולים לסמוך עליו", הוא אומר.

     

    שנת 2014, שלושתם תמימי דעים, היא צומת מרכזי בחיים של כולנו כאן. שנה היסטורית. "ירושלים השתנתה לבלי שוב. החברה השתנתה לבלי שוב. 2014 הייתה השנה שבה דברים יצאו החוצה מהבקבוק, ולא חזרו. השנאה, הפילוג, הקיטוב שאנחנו חווים עכשיו. לכן זה רגע בזמן שהיה שווה לעשות עליו סדרה. לא רגע פרטי".

     

    אבו־ואיל: "צריך להכיר את השינוי שעברה החברה הפלסטינית. יש בה את זה שגר בארץ, בגדה, בעזה ובירושלים. להם יש מקום נפרד, הם תושבי ישראל, לא אזרחים. למרות כל הדיכוי והלחץ עליהם, הפלסטינים הירושלמים לא השתתפו באופן פעיל באינתיפאדות. המקרה של אבו־חדיר כמו הוציא מכסה של סיר לחץ. התפרצות! הדיכוי קיבל תגובה הרבה יותר אקטיבית. הרצח חילץ את תגובת ההתקוממות וחיבר אותם אל הכלל. הירושלמי שכל הזמן היה חושש מהשלטון, 'ייקחו לי את התעודה, ייתנו לי קנסות' - הפסיק לחשוש. לכן מדברים אצלנו על החיים לפני רצח אבו־חדיר, ואחריו. אבו־חדיר הוא סמל גדול, שהשפיע על חיי המון אנשים. לא דמיינתי שאעסוק בזה, צריך המון אומץ. והכוח שהניע אותי הוא ההורים של מוחמד".

     

    נדבך מרכזי בסדרה הוא השימוש המהמם בחומרים דוקומנטריים, הארדקור, מהימים הסוערים. לא רק המבזקים הקודרים של יונית, אלא תהלוכות הנקמה הפרועות ברחובות ירושלים, והמיני־אינתיפאדה שהתחילה לבעור בירושלים המזרחית וממנה אל כל הארץ. מה שמרהיב במיוחד - אם אפשר להשתמש במילה הזאת בכלל - הוא השילוב של החומרים הדוקומנטריים עם סצנות מבוימות, כאילו התקיימו יחד. הערבוב הזה גם הוביל לתקריות משעשעות, ולרגע היחיד במפגש שלנו שאיננו מתוח וחמור סבר.

     

    "השתדלנו שהניצבים יהיו יהודים וערבים, בהתאם לעניין", משחזר סידר. "יום אחד הגיעו הניצבים הערבים ממזרח ירושלים, ועזבו מאיזושהי סיבה. במקומם הגיעו כאלה שלא ידענו עליהם. תאופיק מביים שם סצנה של הפגנה מאוד סוערת. ההמונים צועקים, 'אל־אקצא, אנחנו צועדים, שאהידים במיליונים!" ככה תאופיק נמצא בלב האנדרלמוסיה של סצנה המונית, והוא צרח על מישהו. ואז הניצב אומר, תוך כדי הצעקות: 'אני לא מבין ערבית!' תאופיק עצר ושאל אותו, איך קוראים לך? 'חנן'. נקרענו מצחוק. קאט.

     

    "תקלוט, שבוע לפני כן ביימנו אותם צועקים במהומות ימין, 'שיישרף לכם הכפר!' ותמורת 300 שקל ליום צילום, שבוע אח"כ, הם הגיעו לצעוק, 'כולנו שאהידים, צועדים לאל־אקצא!' אם תרצה, אז באיזשהו מקום, הקלות שבה אפשר להפוך צד עבור ניצב, היא אותה קלות שבה אפשר להפוך כל אדם. אם יהיה לנו מה להרוויח, לכולם תהיה הפריבילגיה להפסיק את הצעקות האלה".

     

     

    × × ×

     

    אבו־ואיל ('עטאש - צימאון'), לוי ('בטיפול', 'הרומן' ועוד) וסידר ('מדורת השבט', 'בופור', 'הערת שוליים' ועוד) הם כידוע מבכירי יוצרינו. סידר ולוי הם גם בנים למשפחות דתיות לאומיות, מלמעלה ועוד יותר. "אני לרגע התארחתי באליטה שלו", צוחק לוי בן שעלבים, על סידר מנתיב מאיר. הרכיב היהודי עובר כחוט השני בכל יצירותיהם, וב'הנערים' זו כבר פקעת אחת גדולה של הלכות, קושיות, "חשבון נפש" אמיתי ולא לצאת ידי חובה.

     

    שאלה קצת בוטה: רווח לכם שהפעם, שלא כמו יגאל עמיר, התברר שהרוצחים לא באים מהציונות הדתית הסרוגה? שהם איזה מין ש"סניקים מזרחים מאיפשהו, "לא משלנו"?

     

    סידר: "אני מתקומם על האמירה הזו, 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. וכן, התגובה הראשונה של הרבה אנשים סביבי וגם שלי הייתה, 'מזל שזה לא משלנו!' כולם אמרו את זה, כולל מהקצה הכי ימני. גם היום זה נוח להגיד את זה. אבל האמת היא, שהם לגמרי משלנו. תסתכלו על הדמות של אבישי. כמו הבן שלי, או השכן שלי, או הבן של חבר קרוב. בבסיס הם מאוד ישראלים".

     

    לוי: "היה מאוד נוח לחברה הישראלית להגיד שהאנשים האלה הם מחוץ למחנה. שהם מזרחים, חרדים, פריפריה, משוגעים, לא קשורים לשום דבר שנוח לנו להתמודד איתו. ניסינו להראות שאלה זרמים מאוד עמוקים בחברה הישראלית. לא סתם איזה 'נוער הגבעות'. אלה לא נוער הגבעות. נוער הגבעות זה קל.

     

    "הרוצחים רצו להרוג, אבל זו כוונה של אנשים שלא ידעו מה זה להרוג בן־אדם. כל הלילה הזה הוא כאוס גדול, לכן עשרות פעמים היה יכול להתגלגל לא לקרות. ומרגע החטיפה, לא הייתה דרך חזרה. הקדשתי המון שעות לשנייה הזו, שבה אבישי צריך להחליט שהוא חוטף את אבו־חדיר. וכאן הנשמה הדתית היא סופר־חשובה להבנת הסיפור: כשאתה יונק מגיל אפס את המחשבה שנשמה של יהודי היא אחרת מנשמה של גוי - אז ברגע הזה, זו כבר לא שאלה מודעת אם מותר לרצוח או לא. האינסטינקטים שלך עובדים אחרת. נעשתה דה־הומניזציה, שמאפשרת לך לרצוח.

     

    סידר: "וזה דבר מדהים! כי מי אחראי לזה? מי אחראי לדבר הלא־מודע הזה? לא הם. אבל ראוי להגיד שגם הפלסטיני לא רואה בי אדם. כשהוא הורג אותי, הוא לא חושב שהוא הורג אותי - יוסף, אלא אויב, והוא משרת משהו גדול יותר. יש איזושהי סימטריה בין הצדדים. אנחנו פשוט הסתכלנו על הצד שלנו, כי זה מה שאנחנו עושים".

     

    אבו־ואיל: "אני לא מסכים לזה. אין סימטריה. כי הפלסטינים חיים תחת כיבוש..."

     

    לוי: "קח את עניין משפחת פוגל. גם הוא מזעזע. וגם בו יש רגע שאתה צריך לקבל החלטה, להרוג ילד או לא".

     

    אבו־ואיל: "המוטביציה לאקט היא שהוא נלחם בכיבוש. הוא לא בא לרצוח כי הוא רוצה לרצוח. אתה מייצג את הכובש, מי שבא להשפיל אותו. רק שיהיה ברור: אני לא מצדיק את זה, חלילה! לדעתי, הפלסטינים משחקים לידי ישראל כשהם משתמשים באלימות. כי ישראל הרבה יותר חזקה מהם באלימות. וחברה חלשה שרק מגיבה לאקט של היוזם והחזק, ונעשה לה תהליך דמוניזציה - דרך הטבע שהיא תעשה דמוניזציה לצד האחר. אתה לא יכול לצפות שהפלסטינים ייעשו פתאום מפינלנד, כשאתה מדכא והורג אותם כל יום".

     

    ומשהו אופטימי?

     

    סידר: "בלי להתייפייף, אני לא זוכר משהו שמעורר במיינסטרים הישראלי הזדהות עם הכאב הפלסטיני, כמו הסדרה הזו. אין הבדל בין אם שכולה יהודייה ופלסטינית, אבל רוב הישראלים מעולם לא פגשו אם שכולה פלסטינית. בשנה וחצי של עבודה פיזית על החומרים, חוויתי הזדהות עם שכול פלסטיני, כמו שמעולם לא הייתה לי הזדמנות בחיי. עבדתי על סצנות עם סוהא (אם הנרצח), אבל לא חשבתי עליה. אלא עליי, כהורה".

     

    לוי: "אחת התגובות המפתיעות לסדרה הייתה מאחותי ובעלה, שניהם שמאלנים אורתודוקסים. היא אמרה: 'אני מתביישת להגיד, אבל פתאום קלטתי שהם כמונו. משפחה שכולה!' השכול היא מילה שאתה לא מחיל ברמה הרגשית על הפלסטינים. בהקרנות מבחן שעשו חזר העניין העמוק הזה, עד ש'קשת' אמרו באיזשהו שלב, אולי נקרא לסדרה, 'אמא זה אמא'".

     

     

    × × ×

     

    לכל זה היה מחיר, והם הראשונים להודות, ביניהם פנימה. לא רק הסיפור הכי נפיץ שיש כאן, לא רק הפקת יוקרה מהמעלה הראשונה - גם שלושה במאים יוצרים מהשורה הראשונה, שלושתם מאוד דעתנים, לידר־טייפ, שאינם חולקים בהכרח דעות משותפות. איך בכלל הגיעו לקו הסיום, זו כבר הצלחה גדולה. כי היו רגעים שזה כמעט התפרק.

     

    כמה היה בוער ביניכם? עד סף פירוק?

     

    לוי: "הטמפרטורה הייתה גבוהה. לא רק פוליטית, גם אמנותית. היו ויכוחים סוערים, אמוציונליים והכל. אבל לא על אגו. ברור שלכל אחד פה יש אגו בגודל פיל, אבל הדרמה הייתה הרצון להשפיע ולבטא אמת אמנותית ופוליטית. לא קרבות אגו. על זה אני יכול להעיד מ'בטיפול' - אחרי שהסדרה יוצאת, גם האגואים יוצאים. בזמן אמת נלחמים על אמת פוליטית ואמנותית".

     

    נשמע כמו חוויה שלא תחזרו עליה בעתיד הנראה לעין.

     

    סידר: "לא אחזור לזה בקרוב, זה נכון. כי זה מאוד מסובך. במשך תקופה ארוכה לא הצלחנו להתקדם כי כל דבר נעצר בוויכוח. להוציא המון אנרגיה. תראה, בוויכוחים פוליטיים אתה מרגיש לפעמים שהמוח נשטף בגיל צעיר, והוויכוח לא יוביל לשום מקום. בסדרה שיצרנו, כל אחד מאיתנו הבין מהלך אחר של דמות, ויש הבדל גדול. בוויכוח פוליטי כמעט אין שינוי אף פעם בדעות של אנשים. בסדרה, לחגי היה מבט אחר מלמעלה על התהליך, ועל זה אני מפרגן לו: הוויכוח עצמו ייצר תובנות ומהלכים סיפוריים, שלא היו קורים בלעדיו. אין סצנה אחת בכל הסדרה, אחת! שאם הייתי עושה לבד, הייתה נראית ככה. אבל אני רוצה גם לחשוב שאין סצנה אחת שבלעדי שלושתנו, הייתה כזו".

     

    לאן הגעתם בסוף המסע הזה?

     

    לוי: "העבודה על הסדרה חיזקה אצלי עוד יותר את התחושה שדברים הם יותר מורכבים. אולי אפילו הפכתי פחות 'שמאלני', במובן שכל דבר הוא חד־משמעי, ואתה מבין את המניעים שלו. לא, זה נורא מורכב!"

     

    איבדת את התקווה? "על חרבנו נחיה לנצח", ונותר רק "לנהל את הסכסוך"?

     

    לוי: "להפך. אין בי את המקום של חוסר תקווה. אני מרגיש שאני קם כל בוקר ומחליט לא להיות ימני. כל בוקר! כי מה זה להיות ימני? להיכנע לאינסטינקטים היותר־בסיסיים שלך, למשפחה, לשבט, לאנשים שלך. להתכנס יותר אל הפחד מהזר, והשנאה כלפיו. ואני יודע שיש בי את הדברים האלה! לכן זו כמעט החלטה שאני מקבל, לא להיכנע לאינסטינקטים האלה".

     

    סידר: "עבורי, עצם העבודה עם תאופיק הייתה אופטימית. לא הייתה כאן אחוות יוצרים ו'העיקר להגיע להסכמה'. היו המון דברים שעסקנו בהם, שנאלצתי לראות מנקודת ראות שלא הייתה לי בלי תאופיק. וככל שיותר ישראלים - לא השמאלנים המקצועיים, אלא מי שמנהל את היומיום - יראו את הפרספקטיבה שהם לא נחשפים אליה, עם הזמן, הצד השני יהפוך לבן־אדם".

     

    אבו־ואיל:

     

    לוי
    לוי

     

     "פוליטית, דעתי לא השתנתה. אבל אני מסכים לגמרי עם יוסף: היחס והקשרים האישיים, הם הפוליטיקה האמיתית, ומזה אפשר לשאוב עידוד להמשך. השיח בין בני־אדם, הוא הדבר הכי מדהים ואמיתי שיכול לקרות".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 06.08.19 , 18:11