yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 לילות • 06.08.2019
    פצעים פתוחים
    אחרי שהפכה את טראומת האונס שלה לאחד מספרי השירה החזקים שיצאו כאן, הילה להב מוציאה ספר חדש ומסבירה שקו אחד מחבר בין איה נאפה, רצח פלסטינים ואלימות בתוך הבית
    אלעד בר-נוי | צילום: טל שחר

    יש נטייה לשרטט גבולות ברורים בין סוגים שונים של אלימות. אלימות ביתית זו אלימות אחת, אלימות של הכיבוש זו אלימות אחת וגזענות זו אלימות אחרת", אומרת הילה להב. "אבל עבורי הגבולות האלה הולכים ומיטשטשים. אני יותר ויותר מבינה את כל סוגי האלימות כנובעים זה מזה, או כפנים אחרות של אותו דבר. כמו שאומרים שנשים בהיריון רואות סביבן רק תינוקות - אני מרימה את הראש ורואה רק אלימות בכל מקום. לא שצריך לחפש בנרות כשנמצאים בארץ".

     

    ובכל זאת, אלימות בתוך הבית, כמו זאת שנרמזת בספר שלך, נראית כמו משהו אחר. אוטונומי יותר.

     

    "אם זה היה נכון זה לא היה עובר מדור לדור. אין ילד שהיכו אותו שלא מכיר את התחושה הזאת בכפות הידיים של אלימות שרוצה להתפרץ. אלימות מפרקת משהו בנפש, וזה כל סוג של אלימות. אם זה דברים שקורים בבית - זה יכול להיות גילוי עריות וזה יכול להיות מכות - הם תמיד קשורים לבלי התר באהבה. איכשהו משהו בקשרים משתבש. וגם אם האלימות הזאת שרכשת בבית לא יוצאת החוצה אף פעם, היא עדיין שם. ואם היא לא מתועלת לדור ההמשך, לילדים, היא מתועלת למקומות אחרים".

     

    אנחנו נפגשים בזמן ביקור מולדת, השני שלה מאז שהצטרפה לבת זוגה הכוריאוגרפית מאיה וינברג בברלין לפני שנתיים, שם היא יוצרת מוזיקה אלקטרונית משולבת בנגינת חלילית "וכל מיני צנרת", ומעבירה סדנאות לילדי פליטים. לישראל הגיעה במסגרת מופע מחול שכתבה לו את המוזיקה, וגם כדי לאחוז לראשונה את ספר השירים החדש שלה, 'גג עץ'.

     

    "אני הפרעה פוסט־טראומטית הורמונלית מהרגע שהגעתי לפה", היא אומרת בחיוך. "בכל ביקור אני נזכרת עד כמה המרחב הטריטוריאלי של אדם הוא קטן כאן. כל הזמן נוגעים בך ומדברים אלייך בלשון זכר, ושאלות אישיות, ו'מה זה החתכים שיש לך על הידיים? לא, באמת - מה יש לך? ממה זה?' מה זה עניינכם?!

     

    "במרחב אלים יש משהו שמעלה את הרף כל הזמן. מורה שלימד איתי בקונסרבטוריון סיפר לי שהיה מעביר שיעורי מוזיקה לרוצחים ופסיכופתים בכלא. הם היו חייבים לחלוץ נעליים לפני שנכנסים לחדר המוזיקה, והיו מנהלים איתם על זה המון מלחמות. וכשמישהו לא חולץ נעליים ויש עימות סביב זה - אז פתאום זה הופך להיות הרף. כבר לא מדובר על לזרוק כיסאות בתוך החדר. לא על מכות. ואני כל הזמן חושבת על זה בהקשר של המרחב בישראל. הרף כאן כבר כל כך גבוה, שברור שזה בסדר לקלל ולחתוך בכביש, וברור שזה בסדר לירות בילדים על הגדר. אז להוריד סטירה לילד לא? אז לשרוף בית בכפר פלסטיני לא? אחרי שמשקיעים כל כך הרבה מאמץ בלחנך בנים סטרייטים גאים שיחזיקו רובה ויירו בחפים מפשע, איך אנחנו יכולים לצפות שהם יחוסו על נערה בת 19?"

     

    האלימות היא זו שהובילה להחלטה שלך לעזוב את הארץ?

     

    "ההחלטה באה אחרי חוק הפיקדון של הפליטים. החלטתי להפסיק להיות הפטרונית הכלכלית של הכיבוש ושל הגירוש. לא ייתכן שאני מממנת את הפקידים האלה עם המיסים שלי. פיניתי את הדירה שלי ברמת־גן ביומיים. טרקתי דלת מתוך מצב של מיאוס. ומצד שני, הנה אני שם, והספר נמצא פה. ועולה השאלה הגדולה, בשביל מי דה־פאק כתבתי את הספר".

     

    ומה התשובה?

     

    "בשביל אף אחד. אין על זה תשובה באמת".

     

     

    שורשים, הגירה ו־50 גוונים של אלימות מאכלסים את דפי 'גג עץ' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שבהמשך לשני ספריה הקודמים של להב ממצב אותה כאחת המשוררות המקוריות והנועזות שכותבות היום. בין פגיעות לברוטליות, השירים שלה לא חסים על הקוראים. מפריעים להם, תובעים מהם קשב, תגובה. "לפעמים כל מה שאני מרגישה, בין אם זה במוזיקה שאני יוצרת ובין אם זה בשיר שאני כותבת, זה איזה סוג של בעיטה אני רוצה שזו תהיה. תיאורטיקנית בשם איליין סקארי מדברת על זה שאם תראה לאדם כלי נשק שפגע במישהו, הוא יגלה יותר אמפתיה לקורבן מאשר אם רק תספר לו על זה. כי כשאתה רואה כלי נשק אתה מדמיין שזה קורה לך. וזה מה שאני רוצה לעשות בשירים שלי, להראות את כלי הנשק".

     

    הנשק של להב מתפוצץ במלוא עוצמתו בשירי הילדוּת בספר. שירים שמתארים את "החומר הצפוף של האימה". מציאות של פחד. מכות. התעללות. נפילות. טקסים אלימים. גגות קורסים. להב עצמה מקפידה להרחיק עדות; להבהיר - מול משפטים כמו "המדרגות נחבטות בראשך מדרגה מדרגה" - שמדובר בשירה. "בחלק מהשירים יש מטען ביוגרפי, אבל האלימות שאני מתארת גדולה הרבה יותר מהמרחב הביתי. זאת אלימות פוליטית, חובקת עולם".

     

    ובכל זאת עולה מהספר תמונה מוחשית של אלימות בבית, של ילדות מלאת פחד.

     

    "התחושה הדתית שיש בספר, התחושה שאוגדת את המשפחה עם היראה הגדולה, האלוהית, זה משהו שמלווה אותי מילדות. הייתי הולכת עם אבא שלי לבית הכנסת ביום כיפור, ולקח לי שנים טובות להבין את החיבור שיצרתי בין אבינו מלכנו לאבא שלי האישי. התחושה הזאת של היראה וההוד. כשהייתי שומעת את 'אל תסתר פניך ממני' לא הייתי מדמיינת את אלוהים, הייתי מדמיינת את אבא. אולי בגלל זה יש בכתיבה שלי חיבור שנראה לי טבעי, בין החברה והמדינה והמשפחה והאלוהות. דורות על דורות של אנשים מתחנכים להרגיש את הדבר הזה, האלוהי. ואיזו מטאפורה נוכל לתת להוד הזה, מה הדבר הכי גדול שאפשר להשוות אותו אליו? אבא. גבר".

     

    היא נולדה לפני 34 שנים בזכרון־יעקב. בת זקונים לאם אמנית ומורה ולאב שאחרי שירות קבע ארוך הפך לאיש עסקים, שניהם היום עמוק בתוך הפנסיה. יש לה שתי אחיות גדולות. כשהייתה בת שמונה, אחיה התאבד במהלך שירותו הצבאי. כבר בתור ילדה היא כתבה, בלי הפסקה, "באובססיה בלתי ניתנת לעצירה". מחברות על גבי מחברות של שירים, ארכיון שלם של טקסטים היא יצרה, ואז בגיל 15 שרפה את כולו, עד הדף האחרון. והתחילה מחדש.

     

    החוויה העיקרית שהיא מתארת ביחס לילדות היא בריחה. "ברחתי מלא. ברחתי מהבית, ברחתי מבית הספר. ביסודי לא הייתי צריכה לברוח כי פשוט נתנו לי להסתובב. הייתי חכמה מדי אז הוציאו אותי מהשיעורים כדי שלא אפריע. לכי לטייל ותחזרי. ברגע שזה נגמר התחלתי לברוח".

     

    על חלק מהבריחות האלה סיפרה להב כשיצא ספרה הקודם, 'עַד־הַבֹּקֶר'. קובץ שירים שמצטברים יחד לפואמה ארוכה שמתארת אונס קבוצתי ("...זה הרים. זה הפך. זה בעט. זה פלט. זה הלך. זה בא. זה נכנס. זה הרים. זה המשיך. זה מרט. זה דחף"). בראיון שפורסם כאן אז סיפרה להב שהספר מבוסס על שורה של אירועים שחוותה בנעוריה, שנעו בין ניצול מיני לאונס. "הייתי נערה מאוד דיכאונית", סיפרה. "ניסיתי לחיות את חיי הרוקנרול... הייתי נוסעת לתל־אביב ברכבות... מצאתי שם סוף־סוף אוזן קשבת, כביכול, אבל היה לזה מחיר. ותשלום המס שאנשים בני 30 רוצים מילדה בת 13 או 14 הוא מין".

     

    בספר החדש היא הולכת עוד יותר אחורה, יורדת לשורשי האלימות שתחילתם כבר בחדר הלידה, "כשהחלקתי משפת אמי התלולה אל התהום ונולדתי"; ממחישה את המתח שהורגש בבית בין החיבוק והאהבה למחנק ולפחד.

     

    "הדואליות היא מאפיין מאוד מרכזי בחוויה שלי את עצמי. מגיל מאוד צעיר יש לי מצד אחד תחושת גודל וחוסן בלתי פרופורציונלית לחלוטין. גודל פיזי, כמו קרנף הכי גבוה, הכי גדול בחדר, מגושם. והחוסן הזה מכיל בתוכו גם את הטיפול והחמלה והצורך לקחת אחריות. ובצד השני יש תחושה של פגיעות אינסופית, שאין עור ואין שום דבר שמחזיק ואני כמו גז שמתפזר בחלל. שני הקטבים האלה פשוט נמצאים שם ואין שום ספקטרום באמצע".

     

    כשאת מדברת על חמלה ואחריות, את מתכוונת לאחריות כלפי עצמך?

     

    "לא, יותר על תחושה של סימביוזה טיפולית. שצריך לטפל באנשים, לטפל בגוזלים שנפלו מהקן, לטפל במשפחה כשדברים מתפרקים. זו עמדה שלקחתי על עצמי מגיל צעיר, גם אם הסביבה לא בהכרח שיתפה איתי פעולה".

     

    התפקיד הזה קשור לחיים במשפחה שכולה?

     

    "לגמרי. להורים זה היה כמובן שבר גדול מאוד כשאחי מת, ולי זה היה שבר גדול מאוד לראות את השבר הזה. להתוודע לאפשרות שלמרות היראה והכבוד והפחד - זה אפעס לא משהו כזה חזק וחסון. חלק מהמשבר, זו הטרגדיה הבנאלית והנוראה של להפסיק להיות ילד. וחלק מזה קשור לתפקיד שאתה לוקח בתוך המשפחה. לא כל ילד שרואה את ההורים שלו מתפרקים מסוגל לקחת כל תפקיד. גם לא כל מבוגר".

     

    גם היום את עומדת במקום הזה מולם?

     

    "ההורים שלי מבוגרים, הם בשנות ה־70־80 שלהם. וזה חלק מהסיבה שאני חושדת שאני חווה את משבר גיל ה־40 שלי מוקדם. הסיטואציה הזאת של טיפול בהורה חולה, אני ציפיתי שתבוא 20 שנה מאוחר יותר. פתאום אני נדרשת לרטרוספקטיבה".

     

    וכשההורים מבוגרים וחולים, אי־אפשר באמת להתמודד עם העבר, לסגור חשבונות.

     

    "זה נורא קשה להיות בעמדה שאת צריכה להיות רכה ומכילה, כשאת כבר לא יכולה לבקש את זה בחזרה בדיעבד ולמפרע. גם אם היה לך את זה מלכתחילה וגם אם לא".

     

     

    לפני שלוש שנים ראיתי את להב מדברת בערב ספרותי במסגרת חודש הגאווה. כמה ימים לפני האירוע התחוללה בפייסבוק סערה־זוטא, כשאחד המשתתפים בערב, משורר הומו ותיק, התעקש שיורידו את התיוג הלהט"בי מהאירוע, כי הוא כותב שירה לכולם, אחרת לא ישתתף. המארגנים נענו לדרישתו והערב התקיים כמתוכנן. אבל להב היא לא מהמבליגים. כשעלתה לקרוא משיריה, יצאה בנאום תקיף וחסר רחמים נגד אותו משורר ("כמה שאני נהניתי", היא צוחקת עכשיו). להב קשרה בין הסירוב לתיוג הלהט"בי לפשעי שנאה, אונס, גזענות נגד פליטים ואלימות נגד פלסטינים, כשהיא מתייחסת למה שהתרחש שנה קודם לכן, כשבמקביל נדקרה שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים ובני משפחת דוואבשה בכפר דומא נשרפו חיים.

     

    למה הוא הכעיס אותך כל כך?

     

    "אני מבינה את חוסר הרצון שיתייגו אותך. כשיצא הספר הקודם שלי, ההתייחסות מיד הייתה - זה ללהט"בים, זה לנשים, זה לפמיניסטיות. רוב הביקורות עסקו בראיון שעשיתי כאן, בביוגרפיה שלי כפי שתוארה בו, ואחוז קטן נכתב על הכוס שלי", היא צוחקת. "וזה נורא ואיום. ובדיוק בגלל זה אני חושבת שזאת עמדה פוליטית שאין לאף אחד פריבילגיה לא לקחת אותה. גם לא לאותו משורר מזדקן. כי מה האלטרנטיבה, להיכנס לקנון? היום, בישראל־פלסטין 2019, מי שמכניס את עצמו לתוך הקנון הזה של שושלות הגברים משחר ההיסטוריה, הוא לא מעניין אותי, ואני לא מעניינת אותו. איזה סיכון אני כבר לוקחת בלשכב על הגדר ולהגיד, 'אני אישה לסבית שנמצאת בסולידיות עם פלסטינים ועם פליטים'? מה יקרה? יכתבו ביקורת על הכוס שלי? כבר קרה".

     

    אחד השירים בספר מוקדש למשפחת דוואבשה.

     

    "הצימוד של שני האירועים הנוראיים האלה הדגים באופן גלוי לעין את הקשר ביניהם. נסעתי לניחום האבלים בכפר דומא. ראיתי את השדות השרופים בדרך וראיתי את הבסיסים הצבאיים, שעל הגדרות שלהם פוסטרים לשחרור שלושת הנערים שרצחו אותם. וכמובן שהם נערים. תמיד קוראים להם נערים. גם עכשיו באיה נאפה, כל אחד מהעצורים האלה הוא נער, או ילד, והיא, למרות שהיא באותו גיל, נקראת בחורה".

     

    הילד של כולנו.

     

    "בדיוק. והשיחה הזאת של רוני דניאל וחבריו ברדיו על מה שקרה שם, רק חשפה את זה שאין שום דיסוננס. זאת לא הייתה פאשלה אלא הדבר עצמו. רוני דניאל הוא פרשן צבאי, הם בני טובים שקיבלו את החינוך הנכון, יש להם נטייה מספיק ברורה לאלימות כדי שהם יהיו מועמדים לסיירת, וזה החלום הציוני הגדול, זו יהדות השרירים. הצבר בהתגלמותו. הם מממשים את הפוטנציאל שלהם בתור הזין שהולך ומפעיל את הכוח שלו על מי שאפשר. וזה מה שהם עושים לפני הצבא, כי זו ההכנה המושלמת למה שהם יעשו בצבא.

     

    "הבעיה היא שאי־אפשר להעביר את ה'גבר־גבר' הזה בתרגום למשטרה הקפריסאית. אי־אפשר להסביר להם שהוא הולך לסיירת. וגם הבחורה, היא לא אחות של אף אחד או בת של אף אחד. הרי לקורבנות אונס אין אוטונומיה משל עצמן. הדרך היחידה להסביר לגבר סטרייט מן השורה מה זה היא להגיד לו, 'תאר לך שזו אחותך, או הבת שלך או אמא שלך'. לא אומרים לו, 'תאר לך שפותחים לך את התחת ברחוב'".

     

    כשיצא הספר הקודם דיברת על הצורך בניקוי אורוות נגד אנסים ומטרידים. מאז עברו כמעט חמש שנים, מהפכת מי־טו התרחשה. את מרגישה שהיעד הושג?

     

    "ממש לא. בייחוד לא בישראל. אז הרבה גברים קפצו על העגלה ופירסמו 'גם אני הטרדתי פעם בטעות', וכולם מיד שלחו להם נשיקות ודובונים עם לבבות. בתוך אלה היה בחור אחד שאנס אותי, והוא פירסם שפעם, אולי, בטעות, הוא הטריד מינית. אז זאת מין אופנה כזאת, וחשוב לתת לה מקום, אבל אני לא רואה את זה עדיין כמהפכה. הפנטזיות שלי הרבה יותר רדיקליות. תסתכל על הממשלה, תסתכל על משרות ציבוריות - איזה אורוות ניקו כאן? אולי איזה חמור או שניים. איפה כל החמורים הגדולים?"

     

    מטריד אותך להיות מתויגת בתור המשוררת שכתבה על אונס?

     

    "כשהספר ההוא יצא, כל הדודים היקרים בגווארדיה הספרותית אמרו, 'היא משתמשת בשערוריות מין כדי למכור את הספר שלה'. וזה בסדר, אולי יום אחד גם גברים יהיו מסוגלים להתייחס לספר כזה כמעשה ספרותי ולא רק כהבטחה לפורנו שלא מומשה. אז ביום המאבק באלימות נגד נשים מרימים אליי טלפונים ומבקשים ממני שירים, וזה חשוב לי, כי אם מישהי צריכה לשמוע את זה - אני כאן. כמו שיהודה פוליקר וק. צטניק הפכו את הדיבור על השואה לנורמלי ובסדר ולא מטורף, אז אני יכולה לשאת את הקורבן של להקליט לאיזשהו תחקירן כמה שירים ולשלוח בסקייפ".

     

    אחרי החשיפה בספר הקודם - התגובות של הסביבה הקרובה, של ההורים, בטח היו קשות.

     

    "אתה מעריך לא נכון את יכולות ההדחקה הווירטואוזיות של יוצאי מזרח אירופה".

     

    היכולות האלה יגויסו גם עכשיו, עם הספר החדש?

     

    "אני מקווה מאוד", היא מחייכת. •

     

     

    אִם הַבַּיִת מַזְכִּיר לִי דְבָרִים?

    מוּבָן שֶׁאֵינֵךְ קוֹלֶטֶת: רִצְפַּת

    הַיַּלְדוּת נִשְׁאֲרָה רִצְפַּת הַיַּלְדוּת,

    לְמַטָּה מִישֶהוּ סוֹטֵר לִי אֲפִלּוּ

    שֶׁגָּדַלְתִּי, שֶׁאֶלְמַד. בַּפִּנָּה מַה יֵּשׁ

    לִזְכּוֹר שָׁם זֹאת אֲנִי, עַל הַבִּרְכַּיִם,

    מַקְשִׁיבָה: תִּרְאִי

    מַה מַּזְכִּיר בַּיִת בֶּאֱמֶת. בֶּטַח אַתְּ

    חוֹשֶׁבֶת שֶׁהָרְעָפִים הֵם תִּסְרֹקֶת

    שֶׁיָצְאָה מֵהָאָפְנָה אוֹ שֶׁכְּתֵפַי

    רְחָבוֹת מֵהִתְעַמְּלוּת

     

    הָיִינוּ קְשוּרִים בֶּחָצֵר

    וְהָיִינו כָּל כָּךְ רְעֵבִים

    וְיָדַעְנוּ שֶׁרַק בִּפְקֻדַּת הָאָדוֹן נִנָּצֵל

     

    הִתְאַמַּנּוּ שָׁעוֹת בִּנְבִיחָה

    עַד שֶׁאֶחָד נָבַח: "תְּקֹף"

    וְשִׁסִּינוּ בָּהֶם אֶת עַצְמֵנוּ.

    הָיִינוּ צְרִיכִים לֶאֱכֹל.

     


    פרסום ראשון: 06.08.19 , 18:11
    yed660100