המלכים החדשים

מתחם אקספו בגני התערוכה בתל־אביב דמה לבית ספר בערב: תאורה ייחודית שמצליחה איכשהו לשלב בין חושך לפלורסצנטים, מלא הורים לילדים בגילאי יסודי בהיי של סוכר שלא ממצמצים לעולם. בגדול, פלייקון, פסטיבל כוכבי הרשת של ישראל, הוא סוג של יום הורים. בכל פינה נשים וגברים בחולצות א־לה פולו נובלים על כיסאות פלסטיק, מעבירים את הזמן בין בריחה לעישון בשרשרת בחניון לבין מענה חצי אוטומטי לקריאות ה"אבא תקנה לי". ובכל זאת הם שם, קצת סקרנים לקבל דין וחשבון, להבין מה הילדים שלהם בעצם עושים כל הזמן הזה במסגרת החינוכית שלהם. כלומר, ביוטיוב.

האולם מסועף כמו מבוך. בכל התעקלות יש במה. מול כל במה יש גדר. לכל גדר נצמדים עשרות ילדים. האירוע נמשך יומיים, בכל יום שלושה סבבים של שלוש שעות. בסבב שאני הגעתי אליו נכחו בסך הכל 1,200 איש. על הבמות עצמן, אפשר היה למצוא את כל מה שמעניין את ילדי ישראל. יוטיובריות שמתמחות באיפור וסטייל חלקו טיפים על עיצוב השיער, גיימרים שיחקו בפורטנייט בלייב והעלו לבמה ילדים נרגשים לשחק מולם במשחק שעד היום לא הבנתי אם הוא קשור ליריות או לריקודים, בעלי ערוצים פופולריים ענו ברצינות תהומית על שאלות הרות גורל מהקהל ("איך את וחבר שלך הכרתם?"), היו סדנאות להכנת סליים, ויותר מכל, היה רעש סטטי של חיבורי מיקרופונים וצרחות נרגשות.

בכניסה ניצבה עמדה ממותגת של האירוע, ולצד קוביות צבעוניות עם סמל הכנס, ילדה בת 12 התיישבה בפוזה. אחיה בן השש היה הצלם. מעניין כמה מכוכבות האינסטגרם שמצולמות בפוזות הדגל של העשור הנוכחי - עומדות על קצות האצבעות ומשפילות מבט מלא משמעות - מצולמות למעשה על ידי ילד בגיל טרום־חובה.

אמא שלי בפייסבוק, אני באינסטגרם. ליהי סליים

× × ×

אין ספק שזו ממלכה של ילדים. הם היוצרים של התוכן, והם הקהל שלו. הם גם אומרים את המילה "תוכן" אולי 20 פעמים במשפט, ותמיד בחשיבות, כאילו הם מדברים מעל במת כנס של הטכניון. ילדים למען ילדים, כמו ב'בעל זבוב' מינוס החלק האפל. הם מתנהלים בעולם סגור משלהם - היוטיוברים יודעים איזה בעיות מטרידות את הצופים שלהם, איזה בדיחות מצחיקות אותם, איזה אבחנות ידברו אליהם ובאיזה אפליקציה הם מעדיפים לצפות. וככאלה, בתוך הקהילה שהתגבשה עם הקהלים שהם אספו סביבם, נכפה עליהם, כמעט־ילדים בעצמם, תפקיד של מחנכים. מזכיר לי שפעם הלכתי לכנס של חונכי פר"ח וחניכי פר"ח, וזה היה בערך אותו דבר, רק שהיינו צריכות להוציא תפוח מתוך דלי קמח עם הפה. היום זה בטח 'אתגר' ביוטיוב.

בחדר האחורי חיכו כוכבי הרשת שנחים בין ההפעלות, מוקפים במגשי פיצה כיד המלך. על מדשאה קטנה בחוץ עמד שולחן פלסטיק, ולצידו שתי ספות עור חומות, שעליהן ישבו דבוקים חבר'ה צעירים, בשלבים שונים של לאות, עפיצות ותשישות. הם עושים את זה כל היום, עולים זה אחר זה על הבמות, מלהיבים את הילדים, מצטלמים.

התיישבתי עם הכוכבת הגדולה ליהי סליים, או בשם תעודת הזהות שלה, ליהי גולן, בת 16.5. הייתה בה ערנות ושמחה אמיתית. היא מתמחה ביצירת הג'לי הג'יפָתי שעל שמו היא קרויה, אבל גם מפרסמת וולוגים - יומן אישי שיוטיוברים מצלמים, לצד הסרטונים השוטפים שנעשים לפי נושא. הקהל שלה מורכב מ־70 אחוז בנות בגילי 7־12. לצידה ישבו על הספה תמיר בוזגלו, לישי שמואל ואורן בקשי, מזקני השבט - הם כבר נושקים ל־30 - שמתפעלים יחד את הערוץ הקומי 'צוות מנחוס', עם 130 אלף מנויים. הם חזקים אצל בני 18־24.

הם כולם מודעים לעובדה שבין אם התכוונו לכך או לא, יש להם אחריות כלפי הילדים שצופים בהם. התוכן מפוסטר, מתאים לכל גיל ולא נוגע בנושאים שיכולים לעורר מחלוקת. "אני שוקלת מילים", ליהי ירתה מיד. "לפעמים נכנסות אמירות, ואת מה שבא טבעי מול המצלמה צריך לחתוך אחר כך בעריכה. זה לא מתאים לקהל לפעמים, אבל זה כן יוצא בדיבור. למשל, אני יכולה לומר פתאום משהו על פוליטיקה. זה הכי לא קשור לערוץ שלי, ואם יוצא לי פתאום, זה אומר - לחתוך. כי אין סיבה שזה יהיה שם. אם יש ספק, אז לחתוך".

נבו עמרני אחראי לתופעת הרשת 'נבו די', סרטונים שבהם הוא מדבר על תופעות שקרובות לליבם של ילדים ובני נוער דרך דמות של ילדה בת 14, ומחזיק בעמוד אינסטגרם קומי עתיר מנויים. הוא מגדיר קצת אחרת את האחריות שלו כלפי הצופים. "יש לי בת דודה דתייה עם בעיות תקשורת. מה שהיא לא יכולה לראות כי זה לא יתאים לה, אני לא מעלה. זה הגבול", הוא אומר. "אבל אני לא חייב לשים גבול, אף אחד לא מכריח אותי. אני בן 21, אני אמור להיות עכשיו בתאילנד, לכאורה. אבל זו הבחירה שלי".

לפי צוות מנחוס, ההבדל הגילי בפלטפורמות החברתיות השונות, עוזר להם לסינון התכנים. "יש הבדל בין הקהל באינסטגרם לקהל בפייסבוק", אומר אורן, "באינסטגרם הקהל יותר צעיר, ואנחנו מעלים לפייסבוק תוכן שלא נעלה בהכרח לאינסטגרם".

לליהי אין מה להעלות את התוכן שלה לפייסבוק. "הקהל שלי פשוט לא שם. אבל ההורים שם. אמא שלי מעלה שם תוכן ייעודי למבוגרים, על איך להוריד סליים מבגדים, וזה הולך חזק. אמא שלי ממש חמודה בפייסבוק", היא מחייכת.

מעל אחת הבמות הייתה שיחה ערה בין יוטיובריות לקהל המעריצות שלהן. ה־Q&A היה תוסס. "הסרטון הכי טוב שראיתי בכל החיים שלי היה הסרטון על יסודי מול תיכון", התלהבה ילדה שקיבלה את המיקרופון. "וואי, כן, בבדיקת הצפיות האחרונה ראיתי שיש לו 700 אלף צפיות", ענתה לה היוטיוברית המוחמאת. בכל זאת, זה הסרטון הכי טוב שהילדה ראתה בחמש השנים שחלפו מאז שהתפתחה הראייה שלה והיא הצליחה לזהות צבעים נוספים חוץ משחור ולבן.

השאלה הבאה מהקהל נגעה למראה חיצוני. "בגלל שאני מתולתלת כמוך, רציתי לדעת איך את מסדרת את השיער". הנערה על הבמה ענתה בנאום שנשמע מוכן מראש מרוב שעורר השראה, שלמות וקבלה עצמית: "אני מקבלת את השאלה הזאת מלא. אני לא מוותרת על התלתלים. כי תלתלים זה הכי יפה ומיוחד, כמה שקשה להתמודד איתם, ככה את מיוחדת". "את מודל לחיקוי בשבילי", ענתה הילדה, למרות שלא קיבלה תשובה לשאלה. בקהל השתררה מהומה ששככה בשנייה שנשאלה השאלה הבאה. "איזה בגד שלך הכי חשוב לך?"

× × ×

לא בטוח שיש משהו מהפכני באמת להגיד על ילידי שנות האלפיים, שצעירים ממני בסך הכל בעשור. אולי אפילו להפך. אני אמנם לא מכירה אף אחד מהדברים שמעניינים אותם, אבל אותם דברים שנאמרו עליהם נאמרו גם עלינו. אנחנו הדור הראשון שננזף על זה שהוא כל היום במחשב ולא משחק בחוץ. האמת היא שפשוט היינו חלוצי האינטרנט. גם אנחנו הבנו שזו פלטפורמה בדיוק כמו הטלוויזיה, שבה ניתן להגיע באופן לא מתווך (מדי) לקהלים. אין הבדל גדול מדי בין זה לבין המסך הקטן, שהרביצה מולו היא גם חטא של ילידי שנות ה־80.

ויותר מזה. גם בעידן המדיה הדיגיטלית, שבו נזרק כל יום לאוויר משפט כמו, "אם אתה לא באינסטגרם אתה לא קיים", הגושפנקה שלך כיוצר לגיטימי, לא משנה כמה מנויים וצפיות יש לך, תגיע רק מהטלוויזיה. "מקטלגים אותי כמשהו מסוים", אומר תמיר מ'צוות מנחוס', "בגלל שהתחלתי ברשת, אני 'רק כוכב רשת'. אני מתקשה לצאת החוצה בעוד יכולות שלי".

חברו לקבוצה לישי מוסיף, "עשיתי סרטון לכיף ולא ידעתי להתנהל. חשבתי שזו תהיה מקפצה לטלוויזיה, כדרך נוחה להגיע לשם, אבל אני לא מצליח. יש תקרת זכוכית שקשה לעבור".

עמרני הוא אחד שדווקא עשה את המעבר מהמסך הקטנטן אל המסך הקטן בהצלחה, ובנוסף לערוץ המצליח שלו, הוא מנחה בתוכנית The Box בערוץ קידז. "צריך לדעת לעשות סינון לתוכן", הוא מסביר את דרכו להצלחה, "לא להיות נואש לעוקבים, צפיות ולייקים. צריך להיות תוכן איכותי ברמה גבוהה. בלי שטויות לא מצחיקות, בלי קליקבייטים, בלי מתיחות (ז'אנר נפוץ של סרטוני יוטיוב, מ"ש). תוכן אותנטי, מצחיק ואמיתי, עם אמפתיה".

גם ליהי רוצה בסוף להגיע לטלוויזיה. "השתתפתי בפרק אחד של 'ארץ נהדרת', אבל חוץ מזה לא", היא אומרת. "זה משהו שאני מאוד רוצה להגיע אליו, הנחיה בתוכניות ילדים, ובכללי השתתפות בתוכניות ילדים ונוער".

בינתיים, היא רוכשת ניסיון קריטי בעולם העסקים. היא כבר אימפריה של נערה אחת - היא מוכרת מוצרי סליים ממותגים, וכן ספר מתכונים של סליים. כל זה לפני גיל 17. "אני מתנדבת במד"א ומדריכה חניכים", מסבירה ליהי. "אנשים שם אוטומטית חושבים עליי שאני ילדה קטנה, טיפשה שמשחקת בסליים ולא מבינה כלום, וכשכל זה ייגמר לא ברור מה אעשה בחיים. דווקא במד"א אמורים להיות אנשים לכאורה ערכיים או פתוחים יותר, אבל אני מוצאת את עצמי כל היום מתקנת רושם ראשוני, במקום שיתפלאו איך אני גם תלמידה, גם מתנדבת וגם מתפעלת את ערוץ היוטיוב שלי".

בחלל המרכזי, על במה אחרת, עמד מנטליסט בן 15 בשם שחר ון בירן, שאולי זכיתם לראות ב'גוט טאלנט ישראל'. לידו עמדו ארבעה ילדים בגילים שונים בלי נוע. ילד בגיל בר־מצווה עם כיפה שחורה וחולצת הוואי, שתי ילדות בכיתה א' בערך וילדה בת 12 אחזו את האצבעות המורות שלהן זו בזו. "עכשיו יש לכם קשר כפול!" הצהיר ון בירן בפאתוס, כשקשר בחוט דמיוני את אצבעות הילדים זו לזו. "תנסו להפריד את האצבעות ותראו שלא תצליחו". ואכן, הילדים על הבמה היו המומים: האצבעות שלהן דבוקות. אמא אחת החרישה פריכית, הטביעה את רעש הלעיסות בהמולה. אמא אחרת חיטטה עם מפתח באוזן. לו רק הייתה משתמשת בו כדי לפתוח בקבוק מים, הייתה הופכת לוויראלית.

קל להסתכל על עולם היוטיוברים בצורה צינית, אבל הוא באמת יכול להיות מקפצה לחיים טובים יותר. קחו את 'משפחת ספיר' לדוגמה. משפחת ספיר הם מיכאל ושירן, בני 26 מקריית־ים, וילדיהם אלין בת החמש ואלרואי בן הארבע. אלין היא היוטיוברית הצעירה ביותר בארץ ומחזיקה ערוץ משלה, עם תכנים שהיא רוצה לצלם בעזרת ההורים. בני משפחת ספיר עובדים בערוץ היוטיוב שלהם במשרה מלאה. כשהתחתנו, מיכאל עוד עבד במפעל משבע בבוקר עד שבע בערב. כעת, הם מעידים על עצמם שכל מה שהם רוצים, הם עושים. בזמן שהילדים במסגרות, הם עושים מטלות יום־יומיות, אבל גם מחליטים על תוכן ומתכוננים לצילומים עם הילדים. בכל יום עולה סרטון באחד מהערוצים שלהם, בין ארבע ל־12 דקות. הערוץ של מיכאל פונה לבני עשרה, כמו מיני־סדרה, והערוץ של שירן פונה לאמהות ובנותיהן.

אני מנסה להבין איך הילדים מרגישים ככוכבי רשת, ועד כמה הם מבינים מה קורה. "הם חושבים שכולם חברים שלהם, הרי כולם פונים אליהם בחיוך. הם חיים את חייהם מוגנים לחלוטין, שום דבר רע לא קורה סביבם, כולם מראים להם אהבה. הם ילדים טובים, חייכנים ומתלהבים, הם נהנים מזה. אם אנחנו מצלמים סרטון בלעדיהם, הם מתלוננים", אומר מיכאל.

"ברור שלא הכל מצולם", הוא ממהר להוסיף מבלי שבכלל שאלתי. "אנחנו לא פותחים מצלמה 'על הדרך'. הצילומים הם בזמנים קבועים ומתוכננים, כשברור שזה משהו למסך. הגבולות ברורים מאוד. חוץ מזה, ישנם החיים שלא מול המסך. אנחנו לא מצלמים דינמיקות משפחתיות שלנו".

130 אלף מנויים. 'צוות מנחוס'

× × ×

ויש את אלה שבמקום לחכות לטלוויזיה, לוקחים את המדיום לשלב הבא. כאן אנחנו מתקרבים אולי להשפעה התרבותית הרחבה של יוטיוב: עבור דיירי הווילות 'בלאגן' ו'אמיגוס' - וריאציות אונליין של 'האח הגדול' - המסך הקטן הוא העבר הרחוק והאינטרנט הוא הפלטפורמה הסופית. וברגע שהתוכן הוא לא מקפצה אלא הדבר עצמו, אין צורך לבנות אסטרטגיה או למנף. זהו, הגעת ליעד. ושם, בחופש הזה, היוטיובר מנצל את המדיום עד סופו, חולם בגדול, יוצר ז'אנרים חדשים. כמו פורע חוק במערב הפרוע.

ערוצי היוטיוב של 'בלאגן' ו'אמיגוס' הם למעשה תוכניות ריאליטי המתעדות את קורות יושביהן. כל אחד מהדיירים הוא בעל כישרון אחר - שירה או ריקוד למשל - שמנסה לפרוץ איתו החוצה ולפתח אותו. את מה שקורה בווילה מעלים הדיירים לערוצים הפרטיים שלהם, בוולוגים אישיים, בקליפים או סרטונים משותפים, בדאחקות מתוסרטות, ועוד.

הווילות לכאורה מתחרות, אבל על הספות החומות מחוץ לפלייקון כולם דווקא נראים ביחסי שכנות טובה. יש גם זוג חוצה וילות, למי שמתעניין בג'וס מהסוג הזה, אבל הרבה יותר מעניין לדבר על רז ספני, הבעלים של וילת 'בלאגן', הוא כנראה הבן־אדם הכי מעניין בארץ כרגע. רק בן 22, וכבר יודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה שזה יקרה. "תראי, עבדתי שנתיים. קשה. זה מרגיש מטורף. החיים בווילה מעצימים רגשות. יש מעבר דק מאוד בין החיים בה, לבין הרגע שבו נפתחת מצלמה. מצלמה או לא מצלמה זו בחירה של שניות. זה מטשטש את המציאות. זה כיף. זה כמו טיול של אחרי צבא".

כאן הוא נוגע בחידוש האמיתי ביוזמה. אם בריאליטי בטלוויזיה המשתתפים הם בגדול בובות של ההפקה, כאן הריאליטי הוא של יוצרים בתוך וילה שהיא חממה ליצירה משותפת. עם כל החששות מאובדן הגבולות של יוטיוב, דווקא ב'בלאגן' הדיירים הרבה יותר בשליטה מאשר ב'האח הגדול'. "אני קובע לעצמי איך אני אצא בחוץ", מחדד ספני. "אני שומר על עצמי". ככה זה בממלכת הילדים.

ז'אנר חדש. חברי וילת 'בלאגן'