בכניסה לסטודיו של אמן הרחוב סולומון סוזה, מקבל את פניכם דיוקן של הרב שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד. ריסוס כחול על בד. גרסה גדולה כמעט פי עשרה אפשר למצוא על קיר חנות כובעים בקראון הייטס, הלב הפועם של חב"ד בניו־יורק. "היו כאלה שמחו וכעסו על זילות דמותו של הרעבע", אומר סוזה, "אבל רוב הציבור דווקא היה בעד. פגשתי אישה שהציגה עצמה כנצר למשפחת הרעבע, והבטיחה לי שהמשפחה שלו מאוד אוהבת את הציור. אז אני רגוע".

סוזה (26), יליד לונדון (חפשו אותו באינסטגרם solomonsouza@), חי כבר 12 שנים בישראל. את דרכו כאן התחיל בישיבה בירושלים, וגם היום הוא עם ציצית מתחת לחולצה וכובע קסקט במקום כיפה, ועם "הרבה כבוד לדת". לאחרונה הוא עבר לתל־אביב, אחרי שהותיר את חותמו האמנותי על קירות בתים בשכונת נחלאות ועל תריסי חנויות ברחבי שוק מחנה יהודה.

"כשבאתי לארץ בפעם הראשונה לא התרשמתי שזה מקום טבעי לגרפיטי, לוונדליזם אמנותי", הוא מודה. "אז התחלתי עם ציורי קיר, בצורה מסודרת עם הסכמה ואפילו הזמנה של בעלי הבתים. עשיתי 20 ציורי קיר בנחלאות, ויום אחד הגעתי וגיליתי שמישהו מרח סיד על כולם. התברר שהיה שם בחור דתי, שלא אהב מה שאני עושה לשכונה הוותיקה".

למה לצייר ברחוב?

"אני מאמין שאמנות לא צריכה להיות מוחבאת מאחורי קירות. היא צריכה להיות על הקירות. לכן אני מתמקד באמנות רחוב".

את כישרון הציור שואב סוזה מהמאגר הגנטי המשפחתי. סבא שלו, פרנסיס ניוטון סוזה, נחשב לאחד ממובילי תנועת האוונגרד במומבאי, שכבר זכה לכינוי "פיקאסו ההודי". אמו, קרן סוזה־כהן, ציירת גם היא, חיה ויוצרת בצפת.

היום הוא בהחלט לא רק אמן רחוב חתרני. אנשים מתקשרים ומזמינים ממנו עבודות שמביאות אותו להסתובב בכל העולם, מתריסי החנויות בשוק מחנה יהודה ועד לחומת בית ספר יהודי בסן חוסה, שם צייר את סיפור בריאת העולם. סוזה עובד כיום בסטודיו ממוסד בשכונת פלורנטין בתל־אביב, עם שולחן ענק ועליו עשרות פחיות צבע, ספה דהויה, וחתולה בצבע בז' שתואם את ריפוד הספה. "היא באה עם המקום", הוא אומר.

למרות כל העבודות המוזמנות שעליהן הוא גובה תשלום נאה, הוא מודה שיש לו עדיין פרצי יצירתיות בלתי נשלטים, כשהוא עובר ליד קיר ופשוט מתחיל לרסס. במקרה כזה הוא חותם באחד מהשמות הרבים שבחר כדי לתאר את האלמוניות שלו. בשאר המקרים הוא חותם בשמו המלא ובאותיות ענק.

בימים אלה הוא מגויס לפרויקט של חברת "טריגו נדל"ן", שמתכננת לבנות בשכונת פלורנטין מתחם יוקרתי עם 200 יחידות דיור, מרכזי קניות ובידור. "הם באו ושאלו אותי אם אני רוצה לצייר על הקיר של בניין הוניגמן הישן", אומר סוזה. "בטח שאני רוצה. זה אחד הקירות הכי נחשקים בפלורנטין". כשסיים לצייר, התברר שחלק מתושבי השכונה, וגם ציירי רחוב אחרים, לא אוהבים את הפרויקט, ואת מה שקורה לשכונת פלורנטין בכלל.

"ג'נטריפיקציה? כן, יש כאן פיתוח. בשכונה, בעיר, בארץ כולה. אין מה לעשות נגד זה", הוא אומר. "אבל לפחות בעלי המקום בחרו לקחת את מפעל הבגדים הישן והמתקלף ולהפוך אותו לפלטפורמה לאמנים מקומיים, במקום לשים מודעות פרסום על הקירות ולהרוויח המון כסף בכל חודש".

שכונת פלורנטין הפכה בשנים האחרונות מוקד עלייה לרגל למבקרים, שבאים לצפות בציורי הרחוב והגרפיטי המעטרים את קירות הבתים הישנים.

"יש לי רגשות מעורבים לגבי הסיורים האלה, כי אחרי הכל מדובר בדרך להרוויח כסף ממשהו שהאמן עצמו עושה בחינם. לפעמים מזמינים את האמן להצטרף לסיור, או מבקרים בסטודיו שלו, וכך לפחות הוא מקבל את הקרדיט שמגיע לו. כשהתלוננתי בפני מדריכים, הם קראו לי קפיטליסט. אני קפיטליסט? אתם עושים כסף מעבודות שאנחנו יוצרים בחינם, אז מי הקפיטליסט בינינו? אגב זה ממש אירוני שגם העירייה מקיימת סיורי גרפיטי, בעוד היא מעסיקה פקחים שממשיכים לתת קנסות לאמנים שמציירים על הקירות".

אתה קיבלת קנסות כאלה?

"כן, כבר שילמתי אלפי שקלים, וזה לא רק כשעשיתי עבודות לא חוקיות, אלא גם כשציירתי ברשות ובתיאום עם בעל הבית. מתברר שזה לא משנה, כי החלק החיצוני של הבית שייך לעירייה".