פתאום חשבתי על ספינת האהבה
מחשבת אייזיק / זה קרה בבוקר קיץ אחד חם. הפישים (הדגים) קיפצו בים, ספינות הפליגו לאי שם, אביגדור ליברמן דיבר כל הזמן ופורשן ואני לא יודע למה חשבתי על לאן־לאן־לאן? כלומר, לאן כל זה מוביל אותנו ומה יהיה בסופנו? ועל כל אלה שמתיימרים להציל בבחירות את המדינה, אלה מידי השמאל ואלה מידי הימין. ואגב, ימין ושמאל, לרגע הבטתי בשתי ידיי ובמיוחד בשמאלית עם הטריגר־פינגר (בעיית אצבע כואבת) וחשבתי מי יציל אותי מזו שמכאיבה לי כל אימת שאני מזיז את הבוהן.
ואז לפתע, כמו שקורה לא אחת במחשבה מזדמנת, נזכרתי באייזיק ובא לי לעשות איתו סלפיש.
למי דיברת יא? / למי קראת אייזיק, יא? תתנצל מיד או שאני יורה. אלה סוג המשפטים ששנייה אחרי ששמעת אותם מגבר מגודל גוף ועצבני ברחוב, סכין יכולה להישלף מולך או, שומו שמיים, אקדח ביד של קשיש או רוצח המונים באמריקה.
אז סורי, סורי שלא הסברתי את עצמי מראש. אייזיק הוא בסך הכל הברמן השחור והחייכן מהסדרה “ספינת האהבה”. לאב־בואוט. זוכרים? הסיטקום הטלוויזיוני האמריקאי ששמר על כוח הכבידה המימי של העולם בשנות השמונים והתשעים, לפני שבאמריקה "הנאורה" הרגו בשנה אחת בפשעי שנאה כ־260 אזרחים.
וכשאני אומר זוכרים, אני פונה לקוראיי הבוגרים (מספרי שלוש וארבע במשקפיים), שהסדרה המתקתקה כמו סוכר וניל (לעומת כל הסדרות המניפולטיביות של היום, כמו “בית הנייר” או “בלאק ספוט”, שמספר הרציחות בה עולה על מספר הלידות בצרפת), הייתה משהו שכדאי לחיות עבורו.
אז כן, ככה פתאום חשבתי על “ספינת האהבה”. וזה מוזר, כי היה לי על מה לחשוב מלבדה. למשל, על ניסוי טיל החץ המוצלח באלסקה, על החדש של אלמודובר, ועל איזה מזל שהילדים שלי לא נסעו מעולם לאיה נאפה, ונתקעו עם מאמה ופאפה פה בארץ.
הלך רוח / טוב, האמת שלאב־בואוט הגיעה אליי לפתע כהלך רוח. לא כמציאות עכשווית. אולי בגלל שבחיים המיוסרים של היום שולט העיוורון בכל מקום, והכל קצת צ'יזי וחמצמץ.
ועכשיו, הבה נצלול אליה. כי מי היו גיבורי הספינה, מלבד אלו שעלו עליה בכל פרק להפלגה כדי לתקן את נישואיהם ואהבתם. כמובן הקפטן סטובינג, דוק הרופא, ברל “גופר” סמית, אייזיק הברמן, ג'ולי המתוקה, ויקי בתו של רב החובל ואשלי.
אחר כך נזכרתי בשיר השמח שלהם, שכשהיה בוקע בשעות הערב מהטלוויזיה שלי, היה עולמי נמלא שמחה ללא חרטה. כמו נניח שיר של אלביס, של קליף או של החיפושיות.
אובדן שליטה / אין ספק שאנחנו הולכים ומאבדים את השליטה בחיינו. גוגל, פייסבוק ואינסטגרם יותר חזקים מאיתנו, הילדים שלנו מכתיבים את קצב החיים שלנו, הפופ הלטיני סטייל ג'יי לו חזק יותר משירי הארץ, והבינה החדשה תופסת כל חלקה טובה ברגשות הפנימיים שנקראים נשמה ונפש. ובין כל אלה יש גם זוגות רבים שמאבדים אחיזה בזוגיות. ושספינת האהבה, שהייתה אז מעין קפסולה שהיית נכנס לתוכה נניח עם זוגיות שנהרסה ויוצא מאוהב מחדש, הייתה יכולה לעזור להם כיום. נניח כמו המצאת תא הלחץ החדש הזה שמחדש את הנעורים.
אבל אם אתם עלולים לחשוב בטעות שנזכרתי בספינת האהבה רק בגלל זה, או כי בא לי נניח על קרוז בקריביים, אז בבקשה אל תקנו לי עכשיו מתנה בדמות חבילת נקמה כזו שנקראת קרוז. כי ממש־ממש לא בא לי להיתקע עכשיו עם אלפי פנסיונרים אמריקאים מאובזרים באקדחים אישיים, שמריחים בבוקר מיוגורט ושטים ומצלמים סלפישים עם דובים מחייכים באנטארקטיקה (כשדוב מחייך אליך - תיזהר).
התשובה לשאלה למה נזכרתי בלאב־בואוט קשורה אולי לעובדה שאני טיפוס שמייצר לעצמו כל יום כמעט תורה אקסיסטנציאליסטית קיומית־אישית. ובמילים פחות בומבסטיות, אם אני מדמיין לרגע את לאב־בואוט, אז זו המציאות שלי כרגע. וכך אני שומר על חירות המחשבה, מסרב להשתעבד לעכשוויזם ובעיקר לתחושה שפשטה בארץ, שמה שהכי לא חשוב והכי מטומטם, הוא החשוב ביותר.
איי־לאב־יו / ועכשיו, למי שלא יודע, הסדרה “ספינת האהבה” נולדה בשנת 1977 ושרדה עד 1986 - תשע שנות הפלגה - והתרחשה על סיפונה של האונייה "נסיכת האוקיינוס השקט", שנוסעיה היו מעורבים במיני־הרפתקות רומנטיות (אבל מאוד מוגבלות מבחינה מינית), ששולב בהן צחוק מוקלט ומעושה.
ואם נשאל את כל מי שהתמכר לסדרה אם הוא מתגעגע לחבר'ה האלה גם היום, אז אני בטוח שכן. אולי בערך כמו הגעגוע לסרט הערבי ביום שישי או לשנייה הגורלית שבה התאהבתם, התאהבתן והתאהבנו.
אז על הקיטש הזה של רגע ההתאהבות נשענה הסדרה. כלומר, על "איי לאב יו בייבי, איי לאב יו טו ,אנד ווי לאב פוראבר" (אני אוהב אותך, אוהבת אותך, ונאהב לנצח).
ככה זה כשאוהבים / לפני שבועיים סימס לי הסופר הנהדר מאיר שלו שמצא שרידי תקליטי ויניל מאלבומים שעשינו פעם יחד ושנקראו "סיפורי התנ"ך לילדים". הוא כתב, שנינו הקראנו ומכרנו איזה מאה אלף עותקים. לא רע בימים ההם כשלא היו יוטיובס.
ובאופן מוזר אחרי יומיים, לפתע כמו נס (גלוי), הגיע אליי ספרו החדש של מאיר לילדים שנקרא "ככה זה כשאוהבים", ובו סיפור על ילד בשם אורי שלא רצה ללכת לגן. עד שיום אחד הגיעה הפתעה לגן שלו, לא בדמות תת־גננת מתעללת, אלא ילדה בשם תמר שאורי פשוט התאהב בה.
ונכון שאורי הכחיש בהתחלה את אהבתו לתמר במשפטים מובסים בנוסח: "אני לא אוהב את תמר ולא ילדה אחרת". אחר כך הוא התרצה ואמר: "ואם אני אוהב אותה, אני אוהב אותה רק קצת". ואחר כך הקצת נהיה הרבה. ואז לפתע הכל התחבר לי. מספינת האהבה שעליה חשבתי ועד לגן האהבה בספר.
למה ברח אורי? / פילוסוף אחד עם שם מפוצץ כמו גוטפריד פון לייבניץ שאל: למה קיים בכלל משהו ולא שום דבר? ואני חושב שקיים משהו כדי שאנחנו נהיה קיימים. אז גם זו הסיבה שנזכרתי בלאב־בואוט, כי אולי רציתי לחוש באותו בוקר השבוע נאהב, ובעיקר קיים. אנושי, לא?
ועכשיו ילדים ומבוגרים, בואו נקרא יחד מתוך הספר המתוק של מאיר, "ככה זה כשאוהבים":
עד לשם הוא ברח (אורי שלנו) ושם הוא ישב/ ושתק וחשב ועצם את עיניו.
היה לו נעים, היה לו מפחיד: / מה, ככה יהיה מהיום עד תמיד?
ואם ככה קשה לי עכשיו בן חמש/ כמה קשה זה יהיה לי בן שש?
ואז כשהרים את הראש/ את מי הוא ראה?/ את תמר.
אז באותו בוקר כנראה ישבתי בדיוק כמו אורי, וחשבתי: מה, ככה זה יהיה מהיום עד תמיד, ובימים הבאים לטובה ורעה ?/ כלומר, אם קשה לי עכשיו בגיל 69, מה יהיה בעתיד ובמאה הבאה?
ואז הרמתי את הראש וראיתי ספינה מפליגה בים. ועל סיפונה את אייזיק החייכן, וכמה שמחתי כשבאתי לקראתו. ואייזיק חבש כיפה לבנה ובירך על הצ׳ייסר כשעברנו ליד קפריסין ואיה נאפה המושמצת. ודיברנו על נאוה אלימלך ז"ל שהעירו אותה אחרי 37 שנה מקברה כדי למצוא את האמת על הירצחה, ואי שם שמענו מקלאב הוטל את רחש הופעותיהם של נועה קירל, אברהם טל, מרגי וסטאטיקס.
והספינה שטה בלי השאלות לאן הכל מוביל ומה יהיה בסופנו. ועשינו סלפישים עם פישים (דגים), וכשאכלנו אבטיח, כלום מסביב לפתע כבר לא הסריח.
לפנייה לכתב/ת 
