בחירות 2019 מועד ב' מתקרבות, והסקרים מתרבים ותופסים מקום מרכזי בשיח הפוליטי – אך נראה שהלקח העגום מהסקרים שקדמו למועד א' לא רק שלא הופנם, אלא אפילו לא נלמד.

עם תום מערכת הבחירות הקודמת תשומת הלב הציבורית התמקדה בתוצאות המדגמים שנערכו בליל הבחירות – מדגמים שמטרתם היחידה היא לספק את יצר הסקרנות של צופי הטלוויזיה, שעות ספורות לפני פרסום תוצאות האמת. וכך, נשכחה העובדה שהסקרים שקדמו לבחירות נכשלו כישלון חרוץ. ההחמצה בולטת במיוחד כשמסתכלים על הסקרים מיום הגשת הרשימות ועד השבוע האחרון לפני יום ההצבעה: הם החמיצו את העדפות הבוחרים בעשרות אחוזים.

ואלו היו התוצאות (בממוצע) של הסקרים המובילים שנערכו ב־4 ו־5 באפריל: 28 מנדטים לליכוד, 30 מנדטים לכחול לבן, 11 מנדטים לעבודה, שישה מנדטים לימין החדש ושישה מנדטים לזהות, מפלגתו המשונה של משה פייגלין. ישראל ביתנו בראשות ליברמן התנדנדה על סף אחוז החסימה. לאור ממצאים אלו, התבססה במרחב השיח הפוליטי התפיסה ולפיה פייגלין ובנט יהיו לשונות המאזניים של הקואליציה שתקום אחרי הבחירות.

תוצאות ההצבעה בקלפיות אמת, כידוע, סטו בענק מתוצאות הסקרים. הליכוד וכחול לבן קיבלו כל אחת 35 מקומות בכנסת. העבודה התכווצה, בהשוואה לסקרים, בכמעט חצי לשישה מנדטים. ישראל ביתנו טיפסה לחמישה מנדטים. זהות צללה עמוק מתחת לאחוז החסימה, וגם הימין החדש לא עבר אותו. וכך הלאה וכך הלאה. פני הכנסת הנוכחית שונים לגמרי מדימוי הכנסת שנקבע בסקרים.

מכוני הסקרים אומרים להגנתם כי התוצאות שלהם נכונות רק ליום עריכת הסקר. אמת ויציב, אבל במקרה של בחירות אפריל 2019 תוצאות הסקרים היו בלתי מייצגות ולא נכונות כבר ליום עריכתם. לא סביר, למשל, שהציבור רצה ב־5 באפריל לשלוח תריסר נציגים של זהות והימין החדש לכנסת, אבל ארבעה ימים אחר כך לא שלח אפילו נציג אחד. גם החולשה החזויה בסקרים של שתי המפלגות הגדולות לא התממשה: כל אחת מהן קיבלה במציאות קרוב לחמישית יותר מהסקרים.

טענת הגנה נוספת של מכוני הסקרים הייתה ש"ציבור הנסקרים רימה". האומנם? הציבור שנשאל בסקרים על ההעדפות המפלגתיות שלו שיקר כל הזמן לכל הסוקרים ובאותם הכיוונים? טיעון לא רציני. במקום להניח שהתרחשה הולכת שולל מאסיבית ומתוזמנת של הנשאלים בשישה־שבעה סקרים נפרדים, מוטב להודות שהיה כשל מהותי בשיטת עריכת הסקרים, משלב התכנון והדגימה עד שלב פרסום הממצאים. בקיצור, פאשלה שמפניה הזהרתי בטור במדור זה עוד בינואר 2019.

והנה עכשיו, עדיין במרחק סביר מיום ההצבעה, הסקרים מתחילים להיראות דומים לתמונה השגויה שהפיקו בסבב הבחירות הקודם. שתי המפלגות הגדולות שוב יורדות לסביבת 30 ח"כים כל אחת, ומפלגות בעלות שמות חדשים שוב מפתות המוני בוחרים. אך יש גם שוני מהותי: את תפקיד המפתיע הגדול ממלא הפעם בהצלחה ליברמן, "הפייגלין החדש" של הסקרים. בידיו, כביכול, המפתח לממשלה הבאה. ירצה – ימליך את נתניהו. ירצה – את גנץ. הכל בתנאי שהסקרים אמינים לפחות לשעת עריכתם. כלל לא בטוח, בלשון המעטה, שהם אכן עומדים בתנאי זה.

איך לשפר את ביצועי הסקרים? ראשית, לא להתקמצן. גודל המדגם שעליו מבוסס הסקר צריך להיות כפול מהמקובל עד כה. שנית, לרענן את שיטות התשאול ולבחון מחדש את מידת הייצוגיות. שלישית – וזו המלצה חמה – להפריד בניתוח ובפרסום בין בוחרים הבטוחים שיצביעו, ויצביעו לרשימה מסוימת, לבין המהססים והמתלבטים האם בכלל להגיע לקלפי ואיזה פתק לשלשל. ממכוני הסקרים מותר גם לצפות לפילוח דמוגרפי של נטיות ההצבעה, לפי מקום מגורים, מגדר, גיל, גובה הכנסה ומקום לידה.

ולקראת יום הבוחר עצמו, כדאי מאוד לשקול איחוד כל הסקרים למדגם לאומי אחד. אם באמריקה אפשר לאחד, גם אצלנו אפשר. √