שישי 30 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סייעת תופסת ילד בכוח
    7 ימים • 07.08.2019
    לא מרחמים על ילדי הגן
    הן מכנות אותם בשמות גנאי, מקללות אותם, גוררות אותם באגרסיביות, מענישות ומרעיבות, ולפעמים גם מעשנות עליהם. תחקירניות "ידיעות אחרונות" ו– ynet התקבלו לעבודה בפעוטונים וחושפות תמונת מצב מבהילה: סייעות בלי טיפת הכשרה, עובדות שמתקבלות בלי שום בדיקה, תנאים בטיחותיים ירודים וגם אלימות. הסיפור המלא
    הדר גיל־עד, הדר בן־משה

    אין הורה בישראל שנחשף למעשיה של הסייעת המתעללת אינה סקיבנקו, שהורשעה בהתעללות בפעוטות והרגה את יסמין וינטה, ולא מתכווץ בקרבו. אין הורה לפעוט או פעוטה שצפה בתמונות מהפעוטון של כרמל מעודה, ולא מילמל לעצמו בתקווה ש"אצלנו בגן זה לא קורה". ליתר ביטחון, גם הותקנו בשנים האחרונות מצלמות במאות גנים. אבל בכל בוקר כשאנחנו מחבקים את ילדינו, משחררים אותם לדרכם ומקווים לטוב, אנחנו טומנים את הראש עמוק בחול. סקיבנקו ומעודה הן כנראה מקרה קצה, אבל ישנם בישראל עוד עשרות גנים שבהם הילדים שלנו אינם בטוחים, או שאינם זוכים ליחס הראוי.

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    בשבועות האחרונים הצליחו תחקירניות "ידיעות אחרונות" ו־ynet להתקבל לעבודה כסייעות בגנים ברחבי הארץ, והתמונה שנגלתה לעיניהן אמורה להדיר שינה מעיניו של כל הורה לילד מתחת לגיל שלוש בישראל: נשות צוות שמכנות ילדים בשמות גנאי איומים, מקללות אותם, נוקטות כלפיהם באלימות; סייעות שמעשנות ליד ועל הילדים; ילדים שבוכים במשך זמן רב, ללא כל יחס; אחרים שנשארים רעבים במשך שעות; וכמעט כולם תקועים במשך שעות מול המסכים, בסביבה לא היגיינית או מסוכנת. שלא לדבר על מה שכבר נתפס כסטנדרט: סייעות שבמקרה הטוב לא עבדו מעולם עם ילדים, ובמקרה הרע והנפוץ גם לא עברו הכשרה בעזרה ראשונה ובהחייאה.

     

    סייעת מעשנת ליד הילדים - ביום הראשון התביישו, בשני עישנו ממש עליהם
    סייעת מעשנת ליד הילדים - ביום הראשון התביישו, בשני עישנו ממש עליהם

     

    נכון, יש בישראל גננות רבות וגם סייעות שאוהבות את הילדים, מעניקות להם חום ודואגות לצרכיהם, אבל המערכת עצמה מופקרת, רשלנית ומסכנת חיים. זה לא יותר מרולטה: הפעם היו אלה הילדים בגנים של סקיבנקו ומעודה. בפעם הבאה, אלה עלולים להיות הילדים שלכם.

     

    יש לך דופק? התקבלת

     

    במהלך העבודה על התחקיר ניסינו להתקבל לעבודה בעשרות גנים, בכל רחבי הארץ. ברובם לא היה למנהלות הגנים מושג מי אנחנו. במקרה הטוב, הן שאלו אם יש ניסיון קודם. במקרה הפחות טוב, הן הסתפקו בשם הפרטי. מבחינתן, מספיק שיהיה לך דופק כדי שתוכלי לעבוד עם ילדים.

     

    גן אחרי גן, נדהמנו מהקלות שבה מתאפשר לאנשים זרים לחלוטין לעבוד עם האוצרות היקרים לנו מכל. ומכיוון שאין פיקוח, ישנן גם סייעות – לא בהכרח בגנים שבהם ביקרנו – שנתפסו פוגעות בילדים והועברו מתפקידן, ופשוט מצאו להן גן אחר.

     

     

    כל הגנים שבהם עבדנו מתנהלים כעסק, ולא כמוסד חינוכי. נשות הצוות – חלקן באמת רוצות בטובת הילדים, אבל פשוט לא יודעות מה עושים – עובדות בתנאים קשים ומרוויחות שכר נמוך. בהיעדר בדיקת רקע מינימלית, יכולות להגיע לגנים סייעות עם רקע נפשי בעייתי, או כאלה עם בעיות אלימות ושליטה עצמית. בגנים המוצלחים יותר, הגננות או המנהלות מגלות את הבעיה ומחליפות את הסייעת הבעייתית. באחרים, פשוט מטייחים.

     

    "צריך להבין אותנו", אומרת גננת ותיקה, מגן באזור השפלה. "עם כל הבלגן שההורים עושים היום, אם אדווח להם על כל דבר לא תקין, להורים האלה לא יהיה איפה לשים את הילדים ולי לא תהיה עבודה. ספציפית אצלי, ברגע שאני מזהה אשת צוות שהיא אפילו חסרת סבלנות, אני מחליפה אותה בלי לעדכן את ההורים".

     

    באף אחד מהגנים שאליהם נכנסנו לא עברנו הכשרה. אפילו לא חפיפה בסיסית. פשוט זרקו אותנו למים. "תתחילי לשחק איתם, ונתגלגל משם". נתגלגל. כך, בגן ברמת־גן, שאליו הגענו ממודעה בפייסבוק, הודיעה הגננת האחראית בשיחה המקדימה ש"אין צורך בניסיון. ניסיון אני מביאה לך". הדבר היחיד שחשוב היה לה לוודא זו הזמינות לעבודה.

     

    ראיון העבודה עצמו, אם בכלל ניתן לקרוא לזה כך, התקיים בחצר הגן. האחראית הייתה לבד עם שמונה תינוקות, חלקם אפילו לא זוחלים, אבל זה לא הפריע לה לנהל איתי שיחה במקביל. שבע דקות בדיוק חלפו מרגע שהתיישבתי, ועד שהתקבלתי והתבקשתי להתחיל לאלתר, משום שאחת הסייעות מאחרת.

     

    "תקראי להם סיפורים ותשחקי איתם", הנחתה אותי אחת הסייעות האחרות, בעודי מוקפת לבדי בחבורת ילדים שאיני מכירה, ואין אף אחד שבוחן אותי. גם ההורים שהגיעו כדי להכניס את ילדיהם לגן לא טרחו להתעניין מי אני.

     

    לזכותה של האחראית ייאמר שהיא הבטיחה שאם אהיה טובה, היא תשלח אותי לקורס שבו אוכל ללמוד שירים והפעלות לגיל הרך. לגנותה ייאמר שבשום שלב היא לא דיברה איתי על קורס עזרה ראשונה, למרות שבפני ההורים שמבקשים לרשום את ילדיהם היא מתחייבת שכל הצוות עובר קורס כזה, "כי זה החוק".

     

    אכן, חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות שעבר בקריאה שנייה ושלישית וייכנס לתוקף בחודש הבא, קובע (סעיף 6, סעיף קטן 8) כי, "המטפלים במעון היום לפעוטות השתתפו בהדרכה בנושא עזרה ראשונה לפעוטות". בפועל, באף אחד מהגנים לא נשאלנו על כך, וגילינו כי בגנים רבים גם בין נשות הצוות הקיימות – לעיתים אפילו גננות – ישנן כאלה שאינן מיומנות.

     

    אם לא די בכך שאין לנו ניסיון, הצוות כמעט בכל הגנים מיהר לסמוך עלינו לחלוטין. באותו גן ברמת־גן, הושארתי לבד בחצר עם 15 ילדים בני פחות משנתיים. אני, שהגננת לא יודעת עליי דבר, אמורה להשתלט על 15 פעוטות. בזמן שאני מנסה להבין מה עושים, התברר שהגננת והסייעות שכחו את השער פתוח, ובזווית העין אני מזהה פעוט יוצא לטייל בחוץ. אני מזנקת ומחזירה אותו לחצר, רגע לפני שהוא נעלם. "צריך לספור אותם מדי פעם", מודיעה לי הגננת כשהיא חוזרת. אז אמנם היחס של הצוות לילדים באמת נראה חם ואוהב למדי, אבל קצת יותר אחריות לא תזיק.

     

    בגן אחר, במרכז תל־אביב, ראיתי פעוטה שנשכחה מעבר לגדר, בחצר השנייה, לבדה. רק כשהסבתי את תשומת ליבן של הסייעות הן מיהרו להחזיר אותה. בשיחת טלפון שניהלנו עם מנהלת הגן – שכמעט אינה נוכחת בו – העלנו בפניה מקרה עליו שמענו, ובו ילד יצא מהגן והסתובב לבדו ברחוב הסואן מאוד. "זה לא בגן הזה, וזה היה לפני חמש שנים והקצינו את זה", היא מתנערת. "זה הורה שלא סגר אחריו את השער והילד עלה אחריו".

     

    תינוקת נותרה לבדה בחצר - רק לאחר שהסבנו את תשומת ליבן, הסייעות החזירו אותה
    תינוקת נותרה לבדה בחצר - רק לאחר שהסבנו את תשומת ליבן, הסייעות החזירו אותה

     

    לגן נוסף באזור המרכז הגענו לאחר שנודע על תינוקת בת עשרה חודשים מהגן, שנמצאה זוחלת על הכביש בקרבת הגן על ידי עוברת אורח שהגיעה לשם במקרה. על פי עדותה של האישה שמצאה את התינוקת, הגננת צעקה על התינוקת שנעלמה והפצירה בה, באישה, לא להגיש תלונה במשטרה.

     

    בשיחת הטלפון בינינו הגננת הציעה לי לבוא להתנסות, והביעה חשש מסויג מחוסר הניסיון שלי. ספוילר: כבר באותו היום התחלתי לעבוד בגן. "ילדים לא צריכים השגחה, הם צריכים הכוונה", היא הסבירה מספר פעמים במהלך היום.

     

    לגן בגבעתיים – הבעייתי ביותר שבו עבדנו במהלך התחקיר – הגעתי בשעת הצהריים. "עכשיו השכיבו את כולם", הסבירה לי הגננת־המנהלת. "אז יש זמן פתאום לדבר, לחייך, לפרוח".

     

    כמו קודמותיה, היא לא הייתה מוטרדת כלל מחוסר הניסיון שלי. "את עובדת עם סייעות חמודות, הן יכניסו אותך לעניינים", אמרה. "רק תגידי להורים שהילד שלהם חמוד, מאמי, הם מתים על זה".

     

    כך זה נמשך, גן אחרי גן אחרי גן: בבת־ים, בראשון־לציון, באשדוד, בירושלים. כולל, אגב, גנים שמגדירים את עצמם כ"גן בפיקוח". בפועל, מתברר כי לעיתים זו מניפולציה ותו לא: כל גן שיש בו קבוצה של בוגרים בגילי שלוש ומעלה, נמצא בפיקוח על פי חוק. זה לא ממש מגן על הילדים.

     

    מצוקת כוח האדם בכל הגנים ניכרת. חלק מהסייעות שעבדו לצידי, היו בכלל תיכוניסטיות. באחד הגנים היה זה נער בן 14, בנה של הגננת; באחר התברר שמדובר בקונדיטורית חמודה שמחפשת חלטורה. נראה שלאף אחד לא אכפת.

     

    מצלמות הרפאים

     

    בשנים האחרונות, יותר ויותר הורים מבינים שאי־אפשר לסמוך על המדינה. כלומר, גם המדינה עצמה מודה שעדיף לא לסמוך עליה. כך נולד חוק התקנת המצלמות בבתי אבות, כדי למנוע התעללות בקשישים, וכך הפכו "הגנים המצולמים" לתופעה. ברחבי ישראל יש מאות כאלה. ברובם מודעות הגננות לצילום, באחרים ההורים רוכשים ציוד בחנויות ריגול שונות.

     

    עבור ההורים מדובר אולי באמצעי הרתעה, משהו שמעניק להם תחושת ביטחון שבגן הזה שום דבר נורא לא יכול לקרות. בפועל, דווקא בגנים שבהם יש מצלמות נתקלנו במקרים הכי חמורים. הגננות והסייעות, מתברר, מתייחסות לעיתים קרובות למצלמות בביטול. הן כנראה יודעות שרובם המוחלט של ההורים לא צופים בלייב במשך כל שעות היום, ובכל מקרה למצלמות הללו שלוש מגרעות עיקריות: הן רק מצלמות, בלי סאונד; יש להן נקודות עיוורון רבות ברחבי הגן; ורובן לא מקליטות. כלומר, החומר המצולם לא נשמר.

     

    בכל הגנים המצולמים שבהם עבדנו הודיעו לנו הגננות שזה כסת"ח בלבד. שאין מה לדאוג, ושההורים לרוב לא רואים מה קורה, ובוודאי שאינם יכולים לשמוע. וכשהם לא רואים, הסיכוי שהגננת או הסייעות ידווחו מה קורה – קלוש במיוחד. "יש לנו מצלמות אונליין להורים, אבל זה שטויות", אומרת הגננת בגן בגבעתיים. לדבריה, "אם סייעת רוצה לקשור ילד, אפשר לעשות את זה בצורה שלא יראו במצלמות".

     

    הגננת, אגב, צודקת. באחד הימים בגן שלה, ממש אל מול עיניי, תינוקת בת שמונה חודשים שלא נחגרה בזמן האוכל, נפלה מהכיסא – גובה של מטר וקצת – וחטפה מכה חזקה מהרצפה. "רק שלא ראו במצלמות", אומרת אחת הסייעות בלחץ. אחרי התייעצות קצרה, במקום להתקשר להורים ולהודיע להם שיבואו לקחת את הפעוטה בדחיפות למוקד, הצוות לוקח אותה למקלחת קצרה. למה? "כי צריך לקרר ילד שנופל". לאחר מכן היא מואכלת במהירות ומושכבת לישון.

     

    יושבים לא חגורים - "רק שלא ראו במצלמות"
    יושבים לא חגורים - "רק שלא ראו במצלמות"

     

    בהמשך היום, כשניסיתי לדבר איתן על התקרית, הבנתי שהבנות – בגיבוי מנהלת הגן – לא מתכוונות לדווח להורים על התקרית. "לא", הן מסבירות לי. "ההורים לא יידעו. לא יצא דם או שהיא הקיאה אז הכל בסדר".

     

    מקרה דומה אירע בגן באזור ירושלים. פעוט בן שנה ושלושה חודשים ששיחק בחצר חטף תוך כדי משחק מכה חזקה בראשו מאחד המתקנים. במשך דקות ארוכות הצוות המתין – "רק נראה שזה לא זעזוע מוח" – וכשהתברר שמדובר רק במכה יבשה, הוחלט לא לעדכן את ההורים. "אין סיבה שהם יילחצו באמצע היום", הסבירה הגננת. כשאמו הגיעה לקחת אותו בסוף היום, דיווחה לה הסייעת ש"הוא קיבל מכה קטנה, אפילו לא בכה".

     

    בגן במרכז תל־אביב, נותנים חשיבות מיוחדת לקבוצת הווטסאפ המשותפת עם ההורים. חלק ניכר מהזמן, הסייעות מצלמות, ולעיתים נראה כי הן כל כך עסוקות בזה עד שהן מפספסות את הנעשה סביב. כך, פתאום נשמע קול בכי. מתברר שאחד הילדים נשך את ש' בעוצמה. "חמש סייעות אנחנו כאן ולא רואות", אומרת אחת מהן, "כולן בטלפון". את האירוע הזה היא כמובן לא מתעדת. שעות אחדות לאחר מכן, חוטפת ש' נשיכה נוספת, הפעם מילד אחד, מחוץ לפריים של הצוות. "איך נסביר את זה לאמא שלה?" תוהות ביניהן שתי הסייעות בדאגה, ואז מוצאות פתרון: "אולי כדאי להגיד לה שכל הנשיכות קרו בפעם אחת".

     

    הילדה ננשכה, הסייעות מטייחות -  "איך נסביר את זה לאמא שלה?"
    הילדה ננשכה, הסייעות מטייחות - "איך נסביר את זה לאמא שלה?"

     

    "אל תתרגשי מבכי"

     

    אלה עוד המקרים הקלים. באותו גן בגבעתיים נתקלנו גם בהתעמרות והזנחה מצד הסייעות. "אל תתרגשי מבכי", אומרת לי אחת הסייעות בתינוקייה, ביום הראשון. כבר בהמשך היום הבנתי למה: מהרגע שמתחילה שעת ההאכלה ועד הרגע שבו כל הילדים נרדמים נשמע בחדר בכי בלתי פוסק. אף אחת מנשות הצוות לא ניגשת.

     

    בזמן המשחק בחצר של הפעוטות, אני נחשפת לשמות התואר שנותנות הסייעות לילדים: "עצבן", "נודניק", "רעה", "חיזבאללה" ועוד. "אל תהיה סיסי, תהיה גבר", אומרת אחת הסייעות לילד בעוקצנות. זה לא קורה רק מאחורי הגב, ולא פחות מכינויי הגנאי – התכווצתי אל מול הטונים. "תפסיק!" אני שומעת את אחת הסייעות צורחת על פעוט. "למה את צועקת?" שואלת אותה סייעת אחרת, "כי הוא מעצבן!" היא עונה לאוזניו.

     

    ככל שמתקדם היום, הטונים עולים. החלפת החיתולים והבגדים נעשית באגרסיביות, ונראה כי כואב לפעוטות אבל הסייעות בשלהן. "זאתי, אני מעלה אותה למיטה כבר! לא יכולה איך היא צועקת, איך היא צועקת הילדה הזאת", היא אומרת ואז פונה לפעוטה: "רק תפסיקי לצעוק, תפסיקי לצרוח". אחר כך היא פונה לחברותיה, ומודיעה: "מי שאכל אני אוספת, שיהיה פחות רעש. אין לי עצבים. די, די לבכות. אני שמה אותם במיטות כבר, מה אני צריכה, שישבו שם וישגעו אותנו?"

     

    התינוקות מושכבים לישון ובמשך כל הזמן שהוגדר כמנוחת צהריים – שעתיים – ההנחיה היא לא להיכנס לבדוק את הילדים, גם אם הם בוכים. "רק אם זה בכי שאת שומעת חס וחלילה שקרה משהו לא טוב אז נכנסים", מסבירה אחת הסייעות. "אם זה בכי של 'תוציאי אותי', שיישאר, לא קורה כלום".

     

    לרוע מזלם, התעוררו כמה מהילדים מוקדם והתחילו לבכות. הסייעות מתעלמות. הפעוטות ממשיכים לבכות, בכי הולך וגובר, והן בשלהן. במשך חמישים דקות נשמע בכי, בלי הפסקה, עד שאחת מהן ניגשה לחדר. חמישים דקות. שיחת היום גם כאן בגן היא פרשת כרמל מעודה. "היום עם כל ההתעללויות בגנים צריך מצלמות", אומרת אחת הסייעות, כמעט באירוניה. רגע לאחר מכן, הסייעות שלה מכנות ילדים בכינויי גנאי, מושכות אותם באגרסיביות בידיהם, מפקירות אותם ללא יחס ועוד.

     

    למחרת, מתברר שאחד האבות ראה במצלמות את בתו – בת שמונה חודשים – מונחת על נדנדה שתלויה מהתקרה בתינוקייה במשך שעות ברציפות. הסייעות ניסו לטעון שהיא פשוט בוכה כשמניחים אותה על הרצפה אבל הוא, בצדק, דרש שיימצא עבורה פתרון אחר. בהמשך אותו היום, אל מול עיניי, חטפה התינוקת האומללה מטר של נאצות ויחס שהותיר אותי המומה. "מהבולה!" מכנה אותה אחת הסייעות ומוסיפה חיקוי: "איי, איי, איי, הורגים אותי". אחר כך היא מרימה את קולה: "תתאבדי! תתאבדי! מה קרה? רוצה למות לנו? ניתן לה מוצץ, שתשתוק, איזה ילדה זאת".

     

    שהייה ממושכת על הנדנדה - "שלא יתבכיינו על הרצפה"
    שהייה ממושכת על הנדנדה - "שלא יתבכיינו על הרצפה"

     

    הסייעות מתרגלות לנוכחותי, ונראה כי הן מרשות לעצמן יותר ויותר. כך, החלפת החיתולים נעשית בצורה מכאיבה למדי לתינוקות, ואחת מהן צרחה עד כמעט חנק כשהסייעת ניקתה את פניה באגרסיביות. אחר כך, בשעות הצהריים, היחס האגרסיבי והמעליב לילדים מתגבר. "אני מפריעה לך לשחק? אז אל תפריע לי!" צועקת אחת הסייעות לילד שניגש אליה לבקש עזרה. "די! שקט! כל דבר היא עושה סיפור", אומרת סייעת נוספת לילדה שפורצת בבכי. ילד שלישי, שדחף ילד אחר, סופג ממנה אלימות פיזית. היא ניגשת אליו ושואלת, "רוצה שאדחוף אותך?" ואז פשוט דוחפת אותו. אישה מבוגרת וחזקה, מול ילד בן שנתיים.

     

    גם במרכז תל־אביב מצאנו מציאות מטרידה. כמו בגן בגבעתיים, המטפלות צועקות כאן על הילדים כמעט בלי הפסקה, ומכנות אותם בכינויי גנאי, בפניהם. "הילד המשוגע הזה", הן אומרות על אחד. "זאת בכיינית", על אחר.

     

    הגן מחולק לשתי קבוצות – גילי שלושה עד עשרה חודשים, ועשרה חודשים עד שנה וחצי. כשאני מגיעה לשם לראשונה, הצוות כבר מתייג את הילדים בפניי: "אלה הפייבוריטיות שלי", מציינת אחת מנשות הצוות ומצביעה על שלוש פעוטות. אחר כך היא מצביעה על שניים אחרים ומתריעה: "אלה בעייתיים".

     

    על פי מחקרים שונים, תיוגים כאלה עשויים להשפיע על התנהגותם של הילדים, שמתאימים עצמם לתוויות שהודבקו להם. במקביל, התיוגים בהחלט משפיעים על היחס של עובדות הגן לאותם ילדים. כך למשל ילד מועדף יזכה לחיבוק כשיבכה, וילד אחר יינזף או יקבל יחס מעליב.

     

    בזמן האוכל, אחת הילדות מסרבת להגיע ונשארת לשחק בצעצועים שמפוזרים על השטיח. "זאת בסיאסטה, מביאה לי עצבים", אומרת עליה הסייעת. זמן לא רב מאוחר יותר, כשאותה פעוטה ניגשת לבקש קצת תשומת לב, אותה סייעת צועקת עליה: "תעופי מפה! עופי לי מהעיניים".

     

    בהפסקת החצר, אני רואה את הסייעת מושכת בכוח בידו של אחד הילדים ומושיבה אותו באלימות על אחת הספות. "תשב כאן. אתה לא יוצא!" היא חוזרת אל החצר וטורקת את הדלת. לאחר דקות ארוכות של בכי, כשאף אחת לא ניגשת אליו, עוזבת אחת הסייעות את התינוקייה ומנסה להרגיע אותו.

     

    למחרת נענש אותו ילד בשנית. שוב בכי קורע לב, שוב ספה. ילד בסך הכל כבן שנה. אחת הסייעות מהקבוצה הבוגרת שנכנסת כדי לחתל כמה מהילדים שומעת אותו בוכה ולא מתרגשת. "היום הוא לא ייצא עם הילדים, היום הוא יהיה לבד", היא מסבירה לו ולשאר הילדים שמסתכלים. גם בגנים אחרים ברחבי הארץ, מצאנו שיטות ענישה שונות, בעיקר הפרדה משאר הילדים וביטול שעת המשחק.

     

    אין שלום, אין ביטחון

     

    אלימות היא רק חלק אחד, גם אם משמעותי, בבעייתיות בפעוטונים. בחלק מהגנים שבהם ביקרנו, מצאנו גם בעיות בטיחות: מסמרים שבולטים מכיסאות או שולחנות, חלודה, פעוטות שלא נקשרים לכיסאות האוכל ועוד. כל גן והבעיות שלו.

     

    מכיוון שאין פיקוח ואין תקן, חלק גדול מהגנים שבהם ביקרנו ממוקמים בדירות שהוסבו לפעוטונים. חלקם, כמו אחד הגנים שבהם עבדנו בבת־ים, קטנים מכדי להכיל את כמות הילדים. באחד הגנים, באזור המרכז, החצר בנויה באופן מוזר למדי, ומלאה בפינות שבהם ילדים יכולים פשוט להיעלם. בגן אחר, במישור החוף הדרומי, השער נסגר רק בשעה שבה הילדים בחצר, ובשאר שעות היום הם יכולים לצאת בטעות לרחוב. נוסף על כך, המטבח פתוח לילדים על אף הסכנות בו, ופינת ההחתלה ממוקמת מתחת למתלה שעליו מונחים תיקים כבדים שיכולים לפגוע בהם.

     

    בגן ברמת־גן, המציאה הגננת שיטה: היא מניחה את התינוקות על הגב, שמה להם כרית על החזה ועליה היא מניחה את הבקבוק עם המזון. כך, הנוזל נשפך לפיהם כמו משפך, והיא אף לא טורחת לעמוד לידם כל העת, כך שהם עלולים להיחנק לפני שהיא תשים לב.

     

    בין שאר התופעות הבעייתיות שבהם נתקלנו: נשות צוות שמעשנות. על הילדים. בבוקר הראשון שלי בגן בגבעתיים, שתיים מהסייעות עוד יצאו להפסקות סיגריה מחוץ לגן. למחרת, הן כבר הרגישו מספיק בנוח איתי כדי לעשן בחצר ועל המתקנים, ממש ליד ועל הילדים.

     

    בעיה נוספת שיש לתת עליה את הדעת: היגיינה. או היעדרה. בגן בגבעתיים שידת ההחתלה מטונפת, והסייעות לא טורחות לנקות אותה. על אותה שידה מזוהמת מונחים גם מגש האוכל, הצלחות והכפיות שיוגשו לילדים. לפחות מהתרשמותי, הסייעות לא טורחות לשטוף ידיים אחרי החתלות.

     

    שידת החתלה מטונפת - האוכל של התינוקות מונח על הזוהמה
    שידת החתלה מטונפת - האוכל של התינוקות מונח על הזוהמה

     

    בגן ברמת־גן הגננת דווקא מאוד מקפידה על ניקיון. אולי מקפידה מדי: הכל נשטף באקונומיקה רעילה. כולל המשחקים שהילדים מכניסים לפה. בתגובה לפנייתנו, נטען כי היא שוטפת אותם אחר כך במים. לא משהו שאנחנו ראינו. בגן בבת־ים חיפשנו לשווא סבון, והתברר שניתן לשטוף ידיים רק עם סבון כלים.

     

    בגן בשפלה, מצאנו גללים של כלב בתוך בית מפלסטיק שבתוכו משחקים הילדים. באותו גן הניחה אחת הסייעות קפה על הדלפק ואחת הילדות שפכה אותו על עצמה. לרוע מזלה, הוריה לא ציידו אותה באותו יום בבגדים להחלפה אז היא פשוט נותרה כך כל היום. "אני מבקשת מכן לא להיכנס עם שתייה לגן", נזפה הגננת בסייעות. "תשתו בנוח את הקפה בחוץ ותיכנסו".

     

    אחת הסוגיות שמטרידות הורים רבים, היא המזון. ברובם המוחלט של הגנים לפעוטות, ההורים אינם נדרשים לשלוח את ילדיהם עם אוכל לגן. כך תלויים הילדים לחלוטין באוכל שיכינו הגננות. אמנם עדיין לא שמענו על פעוט שמת מרעב, אבל עדיין היה לא נעים לגלות שבמקרים רבים ישנם ילדים שלא אוכלים כמעט כלום כל היום.

     

    כך, למשל, בגן בגבעתיים התברר שלא נשאר אוכל לאותה תינוקת שלפני ימים אחדים נפלה מהכיסא. "נגמר לנו המרק במטבח", אומרת הסייעת בתסכול, ופשוט לוקחת קצת אוכל מתינוק אחר, ומניחה לה בצלחת. בגן ברמת־גן קיבלו הילדים מנות קטנות למדי של מזון בשעות הבוקר, וכשביקשו תוספת נאמר להם שאין. תמונה דומה ראינו בעוד ארבעה גנים. באחד מהם, הצוות קפדני במיוחד בסגנון הרוסי: מי שלא אוכל בזמן או משחק עם האוכל שלו, פשוט נשאר רעב. מילא, אם מדובר היה בילדים גדולים. כאן מדובר בפעוטות, בני שנה ושנתיים.

     

    "אתה מפריע לי"

     

    הנקודה האחרונה היא החינוכית. נכון, רובנו שולחים את הילדים לפעוטונים בלית ברירה. אנחנו מוכרחים לצאת לעבוד משום שבמדינת ישראל היקרה לא מספיק מפרנס יחיד, ועל כן אנחנו מתייחסים לגנים בגילים הללו כמו לבייביסיטר. העניין הוא שגם מבייביסיטר יש לנו ציפיות בנוגע לחינוך של ילדינו. על פי המחקרים, הגילים הללו – במיוחד משנה ועד שלוש – משמעותיים מאוד להתפתחות של הילדים. ומה בעצם הם חווים ולומדים בפעוטונים?

     

    ובכן, למרבה הצער מתברר שלא הרבה. מלבד גן אחד או שניים, נראה כי הפעילות החביבה על הסייעות היא צפייה במסכים. טלוויזיות, טאבלטים, סמארטפונים. הכל הולך. לעיתים, הסייעות עצמן תקועות במסכים ולא שמות לב מה קורה סביבן. לעיתים קרובות יותר, הן פשוט מניחות את הילדים מול המסכים שלהן, כדי להרוויח קצת שקט.

     

    הסייעות והמסכים הקטנים - סייעת שקועה בסלולרי
    הסייעות והמסכים הקטנים - סייעת שקועה בסלולרי

     

    באחד הגנים תלתה אחת הסייעות את הסלולרי שלה על הגדר, והילדים נדחפו אל מול המסך הקטן וצפו בסרטונים. בגן אחר באזור המרכז, בחרו הגננות בטלוויזיה כדי להשיג שקט. אפילו בגן במרכז תל־אביב משתמשות הסייעות במשך חלק ניכר משעות היום בטלפונים הסלולריים ותוקעות מולם את הילדים.

     

    הסייעות והמסכים הקטנים - סייעת מעסיקה ילדים באמצעות הסלולרי
    הסייעות והמסכים הקטנים - סייעת מעסיקה ילדים באמצעות הסלולרי

     

    גם את הסייעות עצמן מעסיקים המכשירים. כך, למשל, כשילד חמוד ניגש לסייעת בגן כדי לבקש יחס, היא נוזפת בו: "לך. אתה לא רואה שאתה מפריע לי?" רק כשהוא מסרב לעזוב, היא מסובבת את המסך מעט לכיוונו, שיתעדכן קצת בחדשות.

     

    מלבד גן אחד, בכל הגנים שבהם ביקרנו ניכר חוסר הניסיון הפדגוגי של הצוות, והיעדר היכולת לטפל במקרים מיוחדים. למשל ב', מאחד הגנים בתל־אביב, הוענש פעם אחר פעם והופרד מהילדים, בשל מה שנראה כקשיים התנהגותיים. במקום למצוא לו פתרון, העצימו את התסכול שלו.

     

    חשוב לומר. הבעיה אינה נקודתית, ומהתרשמותנו הורים רבים שיבדקו את הגן שבו נמצאים ילדיהם, עשויים לגלות מציאות דומה. על כן, בחרנו שלא להזכיר את שמותיהן של הסייעות ואת שמות הגנים שבהם עבדנו, אבל עידכנו בפירוט את הורי הילדים באותם גנים עם הממצאים.

     

    מהתרשמותנו, הסייעות בגנים אוהבות את הילדים, אבל פשוט אין להן כלים ואין עליהן כל פיקוח. שלושת השבועות הללו שבהם עבדנו בגנים, לימדו אותנו שמדובר בעבודה קשה במיוחד, ועל כן עניין ההכשרה והפיקוח קריטיים. לא ייתכן שכל מי שרוצה יפתח גן, ולא ייתכן שכל אישה שעומדת בקריטריון הבסיסי – יש לה דופק – תוכל לעבוד בתחום, ללא הכשרה.

     

    בסופו של דבר, ההורים משלמים סכומים לא קטנים על הגנים הללו – 2,500 שקל לילד בגן הזול ביותר, ועד 4,000 שקל ומעלה בגנים היקרים. כפול 20 ילדים, מדובר בסכומים שאמורים להספיק לצוות איכותי. עכשיו רק צריך מישהו שיכשיר אותו.

     

    "הממצאים בתחקיר משקפים את המציאות העגומה שבה הילדים שלנו נמצאים בשטח הפקר שמסכן באופן משמעותי את שלומם וביטחונם", אומרת אסנת ואתורי, יו"ר “הורות בזכות”. "במהלך התקופה שבה התקיים התחקיר, בעלי הפעוטונים מיהרו להזהיר בקבוצות הסגורות: 'נא להיות יותר זהירים בתקופה הזאת. כל עובד/ת חדשה יכולה להיות תחקירנית... היזהרו מעובדים/עובדות חדשות שמגיעות אליכן'. זאת במקום שבפעוטונים תעבור אזהרה 'היצמדו לנוהלי העבודה'. מנסים לייצר תחושה כאילו ההורים נגד בעלי הפעוטונים, וזה ממש לא נכון! מי שחושב ככה שוכח מה הצד הנכון, הצד של הילדים שכולנו חייבים להיות בו, ההורים ובעלי הפעוטונים. כשזה יקרה כולנו נרוויח. יש המון מטפלות נפלאות ומסגרות איכותיות שעושות את עבודתן נאמנה".

     

    תגובות:

     

    מהגן בגבעתיים נמסר באמצעות עו"ד עדי מי טל־ריין: "מיד עם קבלת הממצאים פועלת מרשתי ללא לאות ועורכת בירורים ושיחות עם כל סייעות וצוות הגן, כאשר המעורבות בנטען, לכאורה, הורחקו לעת הזו מפעילות הגן עד לתום הבירור. ככל שיימצא כי מי מהסייעות פעלה בניגוד להנחיות ולכללי הטיפול הראויים, תפעל מרשתי ללא פשרות עד למיצוי הדין עם אותה עובדת ותפעל בנחישות על מנת למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד".

     

    מהגן בתל־אביב נמסר באמצעות עו"ד משה אורן: "מדובר במספר גנים, שכבר מספר רב של שנים פועלים בצורה האיכותית ביותר. מבלי חלילה שהייתה תלונה כזו או אחרת לגבי הגנים. לא ניתן להגיב בצורה עניינית וספציפית לכתבה, מאחר שלא הוצגו בפנינו החומרים והאסמכתאות. בכל מקרה נשמח להגיב במידה שיוצגו ראיות או כל חומר אחר, פרטני ונקודתי, לגבי האירועים המצוינים בכתבה".

     

    מעורכת הדין של הגן ברמת־גן נמסר בתגובה: "התחקירנית עבדה בצמוד למרשתי, ומשכך הייתה בפיקוח מלא שלה ו/או של מי מעובדות הגן האחרות. אכן, לא נבדק אם התחקירנית הוכשרה בקורס עזרה ראשונה, אולם למען הסר כל ספק, מרשתי עברה קורס כזה וכך שאר העובדות הקבועות בגן. לגבי ההאכלה: מדובר בפעולה רגילה ומקובלת שכל אב ואם עשו. לגבי האקונומיקה: אכן, כאשר הילדים כולם ישנים, הושמו או נרחצו הצעצועים באקונומיקה בחצר, ובטרם חזרת הילדים נשטפו היטב במים".

     

    ממשרד העבודה והרווחה האחראי על הפעוטונים נמסר בתגובה: “לאחר שנים שבהן ממשלות ישראל לא השקיעו משאבים וזמן כדי לאשר את החוק, משרד העבודה והרווחה קידם ואישר בכנסת את חוק הפיקוח על מסגרות לגיל הרך, בתקציב של למעלה מ־300 מיליון שקל, כדי לאסדר לראשונה את תחום הפעילות של כלל המסגרות בישראל מגיל 0 עד 3, לטובת שלומם והתפתחותם התקינה של הפעוטות. במסגרת החוק נוצרו כלי אכיפה מנהליים, סמכויות מפקחים והוראות עונשין, כאשר חלקו הראשון של החוק (החובה לקבל אישור ראשוני) ייכנס לתוקפו כבר מה־1.9.19 כפי שקבע המחוקק.

     

    “אנו תקווה כי באמצעות כתבתכם, כלל המעונות הפרטיים בישראל יעמדו בסטנדרטים הבסיסיים הנדרשים בשלב הראשוני של החוק, שכוללים אי־רישום פלילי לכל מי שבא במגע עם הפעוטות, הדרכת עזרה ראשונה והתנהלות בטוחה לצוות ומבנה הולם. “בשבועות האחרונים פנה המשרד בקמפיין ציבורי, על מנת לאתר את כל מפעילי הגנים כדי שיעמדו בהוראות החוק. יחד עם ההיערכות, אנו תומכים במעבר התחום הפדגוגי למשרד החינוך ומדגישים כי נושא בינוי המעונות והסבסוד להורים צריך להישאר בזרוע העבודה במשרד העבודה והרווחה”.

     


    פרסום ראשון: 07.08.19 , 00:26