צ'ארלס מנסון ואני

מיכל וולס בן־חורין הייתה בהיריון עם בתה הבכורה ליאורה כאשר נסעה לכלא קורקורן לפגוש את האסיר הכי מפורסם בבית הכלא, ובעצם בארה"ב כולה, צ'ארלס מנסון. השנה הייתה 1990 ומנסון ישב אז בכלא כבר 21 שנים, מרצה מאסר עולם. בשבוע שעבר יצא ספרה של וולס, "מנסון ואני — הצד האנושי של צ'ארלס מנסון" המבוסס על יחסיה ארוכי השנים עם הרוצח, פגישות בבית הכלא, שיחות טלפון ומכתבים בהם שמח לשטוח בפניה את משנתו. על כריכת הספר מופיע אוטו־פורטרט של מנסון, עיפרון על נייר.

מה גורם לאישה נורמטיבית להימשך לדמות אפלה כל כך כמו מנסון? אולי זה סיפור חייה המורכב: אביה החורג של וולס, מרדכי קידר, היה איש שירותי הביטחון הישראליים שהורשע ברצח ובשוד של סייען שהפעיל, נכלא בזהות בדויה וכונה "האסיר איקס". סיפורו וצווי איסור הפרסום סביבו הסעירו את התקשורת הישראלית. לעיתים קרובות במהלך הראיון הדברים של וולס על מנסון לא נוחים לאוזן. הרי מדובר ברוצח אכזרי. נדמה שהיא לא ממש שופטת אותו, לעיתים אפילו הולכת שבי אחרי דמותו.

"בפגישה הראשונה", מספרת וולס, "הוא ישב מאחורי זכוכית כי הוא קילל את אחד השומרים ולא נתנו לו להיפגש איתי ללא מחיצה. הוא היה לבוש באוברול כתום של אסירים ונראה איש קטן, רזה, עלוב ועצוב, מדוכא וחלש. אמרתי לו, 'אתה נראה שונה כל כך ממה שחשבתי', והוא התחיל לעשות פרצופים ותנועות מוזרות כאילו במטרה להיראות מפחיד. אבל הוא נראה כל כך פתטי. אז אמרתי לו: זה לא עובד, אתה לא מפחיד אותי. הוא הפסיק מיד ואמר לי: אני מחבב אותך".

מנסון עלה לכותרות באוגוסט 1969 בעקבות סדרת רציחות בקליפורניה, ומאז לא ירד מהן. הוא היה אסיר משוחרר שהצטרף לקומונה היפית בסן־פרנסיסקו, וסביב דמותו הכריזמטית החלה להתגבש כת מעריצים. "משפחתו" של מנסון, כפי שנקראה חבורת החסידים החולנית שלו, ביצעה מעשי רצח מחרידים, ביניהם זה של השחקנית שרון טייט, אשתו של הבמאי רומן פולנסקי שהייתה בחודש השמיני להריונה, וחבריה ששהו בביתה. הפשעים הסעירו את ארה"ב, שמו ותמונתו של מנסון הפכו לחלק מתרבות הפופ האמריקאית כסמל לרשע. הזמר מרילין מנסון אימץ את שם משפחתו כדי לזעזע את הקהל ולזכות בכמה כותרות, ובמאים רבים הנציחו את שמו בסרטים דוקומנטריים ועלילתיים, האחרון שבהם הוא קוונטין טרנטינו, שסרטו החדש "היו זמנים בהוליווד" עוסק אף הוא במנסון.

לא הביע חרטה עד יום מותו. מנסון ומיכל וולס

הוא הורשע ברצח, אף על פי שלא ברור עד היום כמה רציחות ביצע בעצמו ובכמה מהן היה "רק" ההשראה וצופה מהצד בעוד חברי ה"משפחה" דוקרים את קורבנותיהם למוות. נגזר עליו גזר דין מוות, אולם בשל ביטול זמני של עונש המוות על ידי בית המשפט העליון של קליפורניה באותה העת הומר עונשו במאסר עולם. ב־2007 היה מנסון מועמד לשחרור על תנאי אך לא טרח להגיע לשימוע וגם לא הגיע לשימוע הנוסף בעניינו שנערך ב־2012. ייתכן שלא חשב שישרוד בחוץ מקץ שנים רבות כל כך בכלא. לפני כשנתיים הוא נפטר מאחורי הסורגים.

הרוח של שרון טייט

ספרה של מיכל וולס בן־חורין, ישראלית שהיגרה עם משפחתה ללוס־אנג'לס בצעירותה ומאז שבה לישראל, יוצא בטיימינג מצוין מבחינתה. 50 שנה אחרי, ארצות־הברית חוזרת לקיץ הסוער של 1969, מפסטיבל וודסטוק והנחיתה על הירח ועד לסדרת הרציחות של מנסון. וולס מדברת על המפגשים עם מנסון בטבעיות, אבל ברור גם לה שכל הסיטואציה הזו לגמרי לא טבעית.

איך נולד הקשר שלך עם מנסון?

"קראתי ספר עליו, זה היה 'צ'ארלס מנסון, האדם המסוכן ביותר בעולם'. סיקרן אותי להכיר אותו, רציתי להבין מה הפך אותו להיות מי שהוא, מה קרה לילד המסכן שהפך למפלצת. כתבתי למנסון מכתב לכלא, הסברתי לו שקראתי עליו ושאני סקרנית לפגוש אותו. תוך ארבעה ימים הוא ענה לי".

הפגישה הראשונה ביניהם הייתה תחילתה של ידידות - אם אפשר לקרוא לזה כך - שנמשכה שנים רבות, עד שמנסון הלך לעולמו בנובמבר 2017. וולס מצאה עצמה, כמו רבים אחרים, מוקסמת מהאיש ואף שפכה את ליבה בפניו בנושאים אישיים מאוד. "הוא אמר לי בדיוק מה הוא חושב עליי, הוא לא ניסה להגיד דברים רק בגלל שהם יישמעו לי טוב. הוא היה מאוד אמיתי. הרגשתי שהוא לא ישפוט אותי אלא באמת יאמין בי ויבין את מה שעברתי. חוץ מזה, היה לי נוח לדבר איתו כי אין לך פחד להיחשף. הוא חי מחוץ לחברה ואת יודעת שאין לו שום מניעים אחרים".

נראה לי שחיבבת אותו.

"חיבבתי אותו, כי בכל הביקורים הכרתי את האדם האמיתי ואף פעם לא הייתי תחת הרושם של המפלצת שבו. מובן שמשפחת מנסון זה סיפור מאוד עצוב וארור, אבל המנסון שפגשתי היה מנותק ממה שהיה. כשהוא סיפר לי על מה שקרה, הרגשתי שזה לא משהו שהוא התגאה בו או יזם אותו".

מה הפתיע אותך ביותר?

"הפער הזה בין מה שציפיתי לראות לאדם הרזה והקטן שמולי. בעקבות השיחות איתו הבנתי שיש משהו מאחורי האיש, משהו אחר ממה שמציירים. ככל שלמדתי על מה שקרה והכרתי את האנשים האמיתיים מאחורי הרצח, את לינט פרום וסנדרה גוד, מרי ברונו ועוד כמה מהגרופיס שהיו שם ולא השתתפו ברציחות — ראיתי שהם אלו שיצרו את הדמות של צ'ארלי מנסון בראש המסומם שלהם".

לקחת גם את בתך ליאורה לכלא לפגוש אותו כשהייתה ילדה קטנה, לא חטפת על זה ביקורת?

"לבעלי לא הייתה בעיה עם זה וגם לא לאמי. מנסון מאוד אהב את ליאורה, הוא אמר שהיא תהיה מיוחדת וכישרונית. היא שיחקה איתו שש־בש ושניהם לא הבינו מה הם עושים אבל שיחקו. כשהסוהר נידנד להם שצריך לסיים, ליאורה, שהייתה בסך הכל ילדה קטנה, אמרה: למה הם מנג'סים לנו? לא סיימנו לשחק".

לא נראה לסוהרים שצריך למנוע מילדה קטנה לפגוש את מנסון?

"הסוהרים היו אידיוטים. צריך להבין שהרבה אנשים באו לבקר את מנסון בכלא והם בטח שמו אותי באותה קטגוריה של כל אוהבי הטבע למיניהם שהיו מגיעים לבקר אותו בעקבות האג'נדה הסביבתית שלו".

הוא ידע שאת ישראלית ויהודייה. איך הוא הסביר לך את צלב הקרס שעל מצחו?

"הוא אמר לי שאין לזה שום דבר עם היטלר והנאצים - זהו סמל אינדיאני, ומבחינתו זהו משהו אנרכי שאומר: אני לא אחיה כמוכם".

מנסון ידע שאת כותבת עליו ספר?

"כן, הוא סמך עליי. למעשה, הוא רצה לעשות סרט".

בספר מספר אחד האסירים שרוחה של שרון טייט רודפת אחריו.

"כשמנסון נשפט הוא קיבל פסק דין מוות שבוטל מאז, כי ביטלו את גזר דין המוות בקליפורניה. הוא ישב אז בסנט קוונטין ולא יצא מתא הנידונים אפילו לא לשעה היחידה שהותרה לו. בני, שאותו הכרתי בהמשך דרך מנסון, ישב בתא הסמוך ולא הבין מדוע הוא אף פעם לא יוצא. בסוף בני שאל אותו, ומנסון ענה שהוא מפחד מהרוח של שרון טייט. הוא הסכים לצאת רק אם בני יגן עליו".

נשמע שהמצפון הציק לו, הוא הביע חרטה אי־פעם?

"לא, אבל הוא אמר שבחיים הוא לא שלח את האנשים האלו לרצוח אותם. הוא לא היה הורג את שרון טייט וגם לא נכח שם בשעת הרצח. הוא טען שהוא לא היה יכול לראות סכין פוצעת מישהו".

לאהוב את מנסון

וולס היא ממש לא האדם הנורמטיבי היחיד שהלך שבי אחרי קסמו של הרוצח המניפולטיבי. מנסון זכה לאלפי ביקורים בכלא. "המון אנשים באו לבקר אותו. האנשים שפגשתי שם לא היו אלימים או פושעים, אלא אנשים שחיפשו משהו אחר, פחות מהצביעות החברתית שנפגעו ממנה. הם היו אנשים שהרגישו מחוץ למעגל החברתי ומצאו אצלו מקום בו הם הרגישו בסדר ויכלו להיות עצמם מבלי להזדקק לאישור חברתי".

מי היו האנשים האלה? יותר גברים או נשים?

"גם וגם. הוא תמיד קיבל מבקרים. כל סוף שבוע היו מבקרים אצלו עשרות אנשים, הוא גם קיבל מאה מכתבים ביום. לפעמים היו מגיעים שמונה אנשים לראות אותו, אבל בגלל שהיה מותר רק לארבעה להיכנס בכל פעם, הוא היה צריך לבחור. הרבה פעמים הוא שלח מבקרים הביתה, גם כאלו שהגיעו מרחוק, חלקם לא היו מודעים בכלל למעשי הרצח".

מה זאת אומרת? הם לא הכירו את מנסון כרוצח, הרי שמו הלך לפניו?

"תתפלאי לשמוע כמה אנשים צעירים יש שלא קוראים חדשות או מעורבים חברתית. הם הכירו אותו מארגון 'הצילו את הטבע' שדיבר על להציל את העצים והטבע מהאדם ורק בעקבות כך למדו על מה שעשה".

ביניהם, ממש בשנותיו האחרונות של מנסון, הייתה בחורה בשם אפטון ברטון, שכמעט התחתנה איתו. היא יצרה איתו קשר כשהייתה בת 17, נערה מבודדת שהתחברה לאג'נדה הסביבתית של הרוצח המורשע והחליטה ללכת לפגוש אותו. היא אפילו עברה לגור ליד הכלא כך שתוכל לבקר אותו כל הזמן. "אחר כך, כשהם כבר תיכננו להתחתן, היא הכירה איזה במאי שרצה לעשות סרט על מנסון והיא עברה לגור איתו במאליבו. מנסון ניתק איתה את הקשר".

וולס מספרת כי המבקרים הרבים של מנסון בכלא נהגו גם להעביר לו כספים. "גם אני שלחתי אליו מדי חודש. לפעמים 200־300 דולר, לפעמים חבילות עם דברים שביקש. הוא הרגיש שאם הייתי מוכרת את הראיונות שלי איתו, יכולתי להרוויח. אבל לא היה לי שום עניין לפרסם את הראיונות האלו".

נשמע שהוא היה האסיר העשיר ביותר שם, מה הוא עשה עם כל הכסף והחבילות שקיבל?

"כל פעם שקיבל יותר ממה שהיה צריך, היה מחלק לאחרים. הוא גם היה מקבל כספים מהאמנות שלו שנמכרה בחנות המזכרות של הכלא".

חנות המזכרות של הכלא, יש משהו כזה?

"כן, בפולסום וקורקורן יש חנויות מזכרות. בזמן שאת מבקרת שם וקונה בקבוק קוקה־קולה את יכולה באותה הזדמנות גם לקנות פיסת מנסון. הוא היה מאוד אמנותי, צייר וגילף בעץ. הוא צייר בחרדל ובקטשופ כי בכלא לא נתנו לו צבעים. הרבה דברי אמנות שלו נמכרו בחנות הכלא. יש אספן שרכש הרבה מהאמנות שלו וגם של אסירים מפורסמים אחרים. הוא נהג לנסוע בין בתי הכלא ולרכוש אמנות של אסירים. הרבה פושעים הפכו לאמנים בכלא. מנסון כתב שירים, אבל היו לו שגיאות כתיב איומות".

מיכל וולס עם מנסון ובתה ליאורה

מה הוא חשב על זה שאנשים מעריצים אותו ומגיעים ממרחקים לפגוש אותו? הוא נהנה מזה?

"ברור שהוא נהנה מזה. הוא ישב בכלא עם אנשים משעממים שמדברים כל היום על כבוד וכוח ומה הם עשו או יעשו. זה שיעמם אותו והמבקרים הוציאו אותו מהשגרה. היו מגיעים אליו מבקרים עם בעיות שביקשו לחלוק איתו והוא לא שפט אותם. הוא הפך למישהו שהם העריצו. הם הרגישו בטוחים לבוא ולדבר איתו ממקום שלא שופטים אותם".

אבל רוב החברה מסתכלת עליו כעל רוצח אכזר ומתעבת אותו, זה לא הפריע לו?

"הוא לא התעסק בזה, זה לא עניין אותו. הוא אמר לי: 'אנשים צריכים לשנוא אותי או לאהוב אותי. הם צריכים אנשים כמוני לעשות ממנו האלוהים שלהם או השטן'".

ילדות בצל האסיר איקס

וולס עברה ללוס־אנג'לס כשהייתה בת 15 ביחד עם אמא ואביה החורג, מרדכי קידר. קידר היה איש מודיעין ישראלי שהורשע ברצח ובשוד של ארגנטינאי ממוצא יהודי שעבד עבור ישראל. קידר נתפס על ידי שירותי הביטחון הישראליים מיד עם נחיתתו בנתב"ג, מעצרו הוסתר מהציבור וממשפחתו והוא נשפט בבית משפט מאולתר שהוקם בבית אריזה בפרדס. לאחר שהורשע, קידר נכלא בתא מבודד שנבנה במיוחד עבורו בכלא רמלה וכדי לא לזהותו הוא כונה "האסיר איקס". הוא הוחזק בתא הזה במשך שבע שנים. בזמן מאסרו התגרש מאשתו, תמר ורדימון, אם בנו ארז. שישה חודשים לאחר שהשתחרר מהכלא הוא הכיר את תמר אפלבאום, אלמנה ואם לבן ובת.

"היא ראתה אותו ברמזור בחדרה וזיהתה אותו עוד מהימים שלפני כניסתו לכלא, הוא היה הפושע של חדרה, הגנגסטר המקומי, המורד החברתי", מספרת וולס על אמה. "היא הוקסמה ממנו והתאהבה בו. בזמן מאסרו הוא הספיק ללמוד מספר שפות, עשה תואר בפילוסופיה, הוא ריתק אותה. יומיים לאחר שהם הכירו היא כבר הציעה לו נישואים. אנחנו, אני ואחי, די נעלמנו בקשר הזה שלהם".

מקץ 12 שנות נישואים התגרשו בני הזוג. קידר המשיך לנדוד בעולם, ותמר נשארה בלוס־אנג'לס עם ילדיה. וולס (שמה מנישואיה), שנישאה לאמריקאי־יהודי, שבה לישראל בעקבות מותו של בעלה ביחד עם שתי בנותיה ב־2011. הקשר עם מנסון נמשך, בעיקר טלפונית כשהוא מתקשר אליה בשיחות קולקט. "בכל פעם שהייתי מגיעה לארה"ב הייתי הולכת לבקר אותו. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה שלוש שנים לפני מותו".

הקדשת את הספר על מנסון לאסי דיין, היית קרובה אליו?

"מאוד קרובה. הכרתי אותו לאחר ששבתי לארץ. הרמתי טלפון לבנו ליאור ואמרתי לו שאני רוצה להכיר את אביו. זכרתי אותו כבחור היפה עם הבגדים השחורים. כשראיתי אותו הוא היה כבר שונה, שמן ולא בריא במיוחד, אבל אחרי כמה דקות שיחה הקסם חזר. הוא היה בן אדם מדהים, אחד האנשים הכי מקוריים ומוכשרים, הכי לא מזויפים ולא מתפשרים שהכרתי. מאוד אהבתי אותו. הראיתי לו את הראיון עם מנסון והוא צחק ואמר: זה פושע? זה צריך להיות ראש ממשלה. אסי רצה לעשות סרט על שנות השישים ועל מנסון, מלווה בקולו של מנסון, אבל בסוף זה לא יצא לפועל כי הוא נפטר. הצעתי לטרנטינו את הרעיון דרך השחקן מייקל מדסן, אבל טרנטינו אמר שהוא לא מעוניין לעשות סרט על מנסון. והנה, עכשיו הוא הוציא סרט שעוסק בו". •