איך זה יכול להיות שאני, מירי מסיקה, מתרגשת ממערת המכפלה? עומדת שם ובוכה?

רק עכשיו כשאני יושבת לכתוב את הטקסט הזה, אני שואלת את עצמי איך כל המסע הזה התגלגל. איך מצאתי את עצמי, בלב היישוב היהודי בחברון, שם גם נטועים השורשים של המשפחה שלי (חכו, ותקראו בהמשך), כשאני מקווה להצליח להפגיש בין נשים משתי קצוות אידיאולוגיים ולהפיל חומות של דעות קדומות ושנאת חינם.

שנאת חינם. אין מועד מתאים יותר להפוך במשמעותה של שנאת החינם בהיסטוריה של העם היהודי, מאשר ערב תשעה באב, יום האבל הכפול על חורבן הבית. פעמיים נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם. לא אויבינו החריבו אותו. אנחנו, בגלל מלחמות אגו מטופשות, החלשנו את עצמנו ובכך איפשרנו לחורבן להתקיים.

אני, שבשנים האחרונות מתעסקת בסכסוך הפלסטיני־ישראלי, מודאגת הרבה יותר מהפילוג שנוצר בקרבנו. השסע מרגיש לי (אולי בגלל השיקוף שלו ברשתות החברתיות) קיצוני מאי־פעם, ולכן חשוב גם לעשות הכל כדי לאחות אותו.

לכן, הזמנתי את מיכל צדיק, הנמנית עם תנועת המחאה של נשות ווטש המתנגדות לשליטה הישראלית ביהודה ושומרון, להגיע ללב חברון ולפגוש שם את יפה בלייכברד, ממקימי ההתנחלות במקום, ושנמנית עם מתיישבות בית הדסה.

אבא שלי בכה, ואני איתו. מסיקה ואביה | צילום: זיו קורן

לפחות אחת לשבוע מגיעה צדיק למחסום בחברון כחלק מפעילות המחאה שלה. לו רצו השתיים, הן היו יכולות לשתות ביחד קפה לפחות פעם בשבוע, אבל מעולם לא עלה בדעתן לחצות את חומות התודעה ולפגוש זו את זו. פשוט לשבת ולדבר.

עם אבא שלי למערת המכפלה

הכל התחיל כשאשת הדוקו מירה לשם, התקשרה יום אחד ואמרה: "אני רוצה לעשות איתך סרט על שנאת חינם, מפגש שלך עם אנשים שמעולם לא פגשת, במקומות שמעולם לא ביקרת בהם, עם ישראלים כמוך שחושבים ומאמינים בדרך הפוכה לגמרי משלך. את מעוניינת?" איזה מזל שעניתי לשיחה שלה, שהייתה ממספר שאני לא מכירה, ואיזה מזל שאמרתי כן. התוצאה תשודר בקשת בערב ט' באב.

לחברון יצאתי כשאני מלווה באבא שלי, שהוא לא רק האיש הכי טוב לב וחכם שאני מכירה, הוא גם היחידי שהסכים לבוא איתי. והייתה לו סיבה מרגשת במיוחד: אמא שלו, מרים, שעל שמה אני נקראת, התגוררה ממש מול מערת המכפלה בחברון, משנת 1920 ועד 1928. שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"ט, נרצח כמעט כל מי שהכירה. סבתי ומשפחתה חזרו לתוניסיה מיד לאחר הזוועות, ב־1930, ושבו לארץ עם הקמת המדינה ב־1948, היישר למעברה, שהפכה לשכונת שביב בהרצליה בה גדלתי. סבתא שלי, שרצתה לחזור לבקר בבית ילדותה שמול מערת המכפלה, נסעה לשם עם אבא שלי, ב־1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ומאז לא ביקרה שם יותר.

"קיבלתי חיבוק מהשומרים במערת המכפלה" | צילום: זיו קורן

ככל שאנחנו מתקרבים, אני מזהה על פניו של אבא שלי את ההתרגשות.

בכניסה לקריית ארבע אני מזדהה בפני הש.ג של היישוב היהודי, ומכינה את עצמי למתקפה קשה, או לפחות לכמה קללות עסיסיות, ממש כמו אלה שאני חוטפת בפייסבוק כשאני משמיעה את הדעות שלי. אבל במקום זה אני מתקבלת בחיבוק אמיץ ומרגש, וזוכה לליווי צמוד עד לפתח המערה.

ואני שואלת את עצמי האם יכול להיות שהמציאות בשטח הרבה פחות תוקפנית ואלימה מהאופן הקיצוני בו היא משתקפת ברשתות החברתיות?

אנחנו נכנסים לחברון, ואני מרגישה שאני בטיול מאורגן בחו"ל. בהתרגשות של תיירת אני גומעת את הנוף האנושי, מתפעלת מהארכיטקטורה כאילו אין סכסוך בעולם, נושמת עמוק כאילו לא מסוכן להסתובב כאן, ואז אני הולכת לראות את הבית של סבתא מרים.

מסיקה עם יפה בלייכברד | צילום: זיו קורן

אבל קודם מערת המכפלה. אבא ואני יורדים מהמכונית, עוברים את החיילים והמחסום ומתחילים לעלות במדרגות.

"שבע מדרגות היה מותר לעלות", אומר לי אבא ומתחיל לבכות. "במשך מאות שנים ליהודים היה אסור להיכנס ולהתפלל במערה. היינו יכולים להגיע רק עד המדרגה השביעית סמוך לשער הדרום־מזרחי. רק אחרי 700 שנים יהודים חזרו להתפלל בתוך המערה עצמה", אבא מסביר לי, ואני מתחילה לבכות יחד איתו, ולהפתעתי, ולמרות כל מה שאני חושבת, מרגישה בתוך הנשמה חיבור בלתי מוסבר למקום הזה. אני, שגדלתי בבית חילוני לגמרי, עם אמא שלא האמינה בטקסים דתיים ועם אבא מסורתי אמנם אבל כזה שלקח מהדת את הפילוסופיה וההיסטוריה ופחות את האיסורים — איך זה יכול להיות שאני, שלא מאמינה בקברים ולא בקירות קדושים ולא בקדושת חפצים ומקומות אלא רק בקדושת האדם והחיים — איך זה יכול להיות שאני מתרגשת ממערת המכפלה? הרי האלוהים שלי הוא לא אלוהים שזקוק לתיווך של סמלים ואבנים, האמונה שלי היא "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה", אז מה קורה כאן? איך זה יכול להיות שבפועל אני, מירי, נכנסת למערת המכפלה, למקום שבו לפי האמונה קבורים האמהות והאבות של העם היהודי, ובניגוד לכל מה שחשבתי על עצמי כל השנים — אני עומדת מולם ובוכה ומתחילה מתוך הדמעות לשיר את שיר המעלות, שזו התפילה הכמעט יחידה שאני מכירה.

אין שום סיבה להניח שאני עומדת להודיע על שינוי כתובת ועוברת לגור בחברון, אבל עצם ההימצאות שלי במקום הזה, המפגש עם האנשים, גרם לי אולי להתחיל להבין מה לעזאזל הם עושים שם.

ממערת המכפלה אנחנו יוצאים לבית הדסה, מבנה מרשים ומיתולוגי בסיפור חברון, שהוקם ב־1893 ובו שכן בית החולים שטיפל ללא תשלום ביהודי ובערביי חברון. כאשר במהלך מאורעות תרפ"ט נרצח מנהל בית החולים, ולאחר גירוש הקהילה היהודית מהמקום, הפך המבנה לבית ספר ערבי לבנות. מאז כיבוש חברון ב־1967 שימש הבניין לצרכים שונים, עד שב־1979 נכנסה למקום קבוצת נשים יהודיות (ביניהן נשים ממשפחתה של בלייכברד) עם ילדיהן, והניחו את הבסיס לחידוש ההתיישבות והקהילה היהודית בחברון. במקום הזה, שהוא יפהפה אבל חיילים מקיפים אותו מכל עבר, והוא ניצב ברחוב שמרגיש נטוש ומנותק מהמציאות, מתרחש הנס הפרטי שלי, כאשר לביתה של יפה נכנסת מיכל, מנשות הווטש. שתי האויבות המושבעות נפגשות בפעם הראשונה.

מסיקה עם מיכל צדיק | צילום: זיו קורן

חיבוק של שמאל וימין

אני רוצה להסביר את הנקודה: בעיני מיכל עצם ההימצאות של יפה בחברון היא סכנה אמיתית לביטחון ישראל, והיא גם פגיעה אנושה במוסריותה. ואילו בעיני יפה מיכל היא "אויבת מבית" שמרגלת אחרי הצבא והמתנחלים רק כדי לתעד ולהציג את ישראל לעולם בצורה מעוותת.

לומר שתהום מפרידה בין שתי הנשים המיוחדות הללו יהיה לנקוט בלשון המעטה. ובכל זאת, אנחנו מצליחות לגשר על הפער. אני יושבת בין שתיהן, וכל אחת מספרת מה מכאיב לה באמת.

תקוותי הייתה שיפה, בעלת הדעות הימניות, תכיר בכך שמיכל, שאוחזת בדעות שמאלניות, היא לא "עוכרת ישראל", או חלילה בוגדת, ושאהבת הארץ היא לא נחלת הימין בלבד. ממיכל רציתי שתפסיק להפנות כלפי יפה מבט שבוחן ומקטין, שתנסה להבין ולראות את האישה שהיא, למרות הפערים האידיאולוגיים, ושתגיע אליה נטולת דעות קדומות.

בכי ותפילה במערת המכפלה | צילום: זיו קורן

המפגש הסתיים בהכרה הדדית, ובאמירה המשותפת: "אנחנו אחיות ומבינות ששתינו אוהבות את הארץ הזאת ונלחמות עליה כל אחת בדרכה", וגם כשאני כותבת את המילים הללו כעת אני אחוזת צמרמורת. היה שם חיבוק (לא למצלמות, יש לנו עוד דרך לעבור), אבל אני צילמתי את החיבוק הזה בליבי, והוא שוכן שם מאז וממלא אותי בתקווה אמיתית ונטולת ציניות.

ועכשיו נחזור לסיפור המשפחה שלי, שמשני הצדדים שלו הוא סיפורה של הציונות: סבא־רבא שלי מצד אבא היה איש עשיר מאוד, ציוני מושבע שגרר תבליטים של ז'בוטינסקי והרצל במזוודה. הוא עלה עם כל משפחתו מתוניס לחברון, עזב אותה לאחר הטבח וחזר אליה עם הקמת המדינה. סבי וסבתי מצד אמי עלו לארץ מעיראק ב־1920, רביזיוניסטים מושבעים תומכי לח"י. סבתא יהודית, זיכרונה לברכה, שלא התגברה מעולם על הטבעת אלטלנה ואפילו החביאה רימונים בחזייה, קראה לאמא שלי ירדנה על שם שתי גדות לירדן. לימים, אמא שלי תצביע לרצ, ואני אהיה חברה בנוער מרצ, מה שיגרום לסבתא שלי במשך שנים לתהות איפה היא טעתה.

המשפחה שלי, כמו החברה בישראל, היא מרובת דעות, ואותי לימדו שוויכוחים (מרים ככל שיהיו) זה דבר בריא! במקום שבו כולם חושבים אותו הדבר, שם צריך להתחיל לדאוג.

ואני? למרות שאני מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, אני בושה לשמאל וחרפה לימין. המציאות מורכבת לי מדי ואני נעה בתוכה, מתבוננת ובוחנת אותה בכל פעם מחדש, ומנסה להבין איפה אני ממוקמת בהתאם לנסיבות המשתנות.

שנאה היא הצל של האהבה, הצד החשוך של הירח שרק מחכה שהשמש תאיר אותו באור אחר.

ואני לא רוצה לעמוד בצל, לא כשמדובר ברגשות, אז אני מבקשת להסתנוור עד כדי עיוורון! כן, אני מעדיפה להיות עיוורת לפעמים מאשר לשנוא. אומרים שמי שמתעוור מחדד חושים אחרים, שומע בחדות שלא הייתה לו קודם. מקשיב למה שיש מתחת למילים מעל לצלילים, כמעט שומע את מה שעוד לא נאמר... כך אני מבקשת לחיות את חיי. ותהיה דעתי אשר תהיה, במשפחה שלי (גם אחרי צרחות רמות), היא תמיד מתקבלת באהבה.

השנה סבא שלי חגג יום הולדת 100, ואחרי ששרתי לו שירי חלוצים רוסיים בשילוב עם אום כולתום

ביקשתי ממנו לכבות את נרות העוגה ולבקש משאלה. סבא שלי עצם עיניים וביקש שיהיה שלום.

שלום.

"סבא", אמרתי לו, "אחרי שנים של ויכוחים הצלחתי סוף־סוף לשכנע אותך?"

"ממש לא, מריה" (כך הוא קורא לי), "תמיד רציתי שלום. אין יהודי שלא רוצה שלום, ושלא יגידו לך אחרת. הוויכוח הוא על המחיר בדאללק" (אהובתי בעיראקית).

ואני רוצה לסיים בציטוט של יהודה עמיחי, שהוא המשורר האהוב עליי, ותמיד יודע להגיד במילים הכי יפות את מה שאנחנו מרגישים:

אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,

באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק

באותן ידיים לזרוק אבנים

ובאותן ידיים לאסוף אותן

לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה

ולשנוא ולסלוח

ולזכור ולסלוח

ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל

את מה שהיסטוריה ארוכה עושה בשנים רבות מאוד.