משפחת השכול

ענני שכול התעבו אתמול בשמי עפרה. גלים־גלים נפוצה הבשורה על הירצחו של בן היישוב, דביר שורק. דביר, תינוק קטן בעגלה, עם עיניים ירוקות גדולות ומאירות, תינוק מתוק שאי־אפשר להסיר ממנו את המבט. דביר, ילד שקט, חייכן. דביר, נער־בחור מהורהר, עלם חמודות יפה תואר, עדין, עמוק, סקרן. דביר שכולו חיים. איך יכלו מלאכי החבלה האכזריים לפגוע ביצור שכולו אור וטוב?

את ענן השכול מכירים בעפרה. גם בבית משפחת שורק. באוקטובר 2000 נרצח הרב בנימין הרלינג בפיגוע קשה בהר עיבל. ניצול השואה ששרד כילד את צעדת המוות לטרנסניסטריה, עלה ארצה, התגייס לצה"ל והקים את היישוב קדומים. בגיל 65 נלחם בגבורה וירה במחבלים, עד שכדור חדר אל ליבו והוא נהרג.

רחלי ויהושע, בתו ובנו של הרב בנימין, הם תושבי עפרה. רחלי היא אמו של דביר. בן חצי שנה היה דביר כשסבו נרצח. כעת רחלי הבת השכולה הפכה לאם שכולה.

ביום חמישי בבוקר, כשנכנסתי לחבק את רחלי בביתם, נכנס בדיוק יהושע אחיה, הבכי מטלטל את גופו. שני האחים התחבקו בעוז. כאב היתמות, שהיה חבוי שנים עמוק בתוך ליבם, התפרץ בבכי קורע.

מאז מות אביה, רחלי לא נתנה לשכול להכתיב לה את החיים. היא המשיכה להביא חיים לעולם. לבן שנולד אחרי מות אביה קראה בנימין. ראיתי אותה תמיד מחייכת. אישה יפה ואצילית. אמנית שיוצרת תכשיטים יפיפיים. אמא מסורה ודואגת לשבעה ילדים.

גם יואב שורק, אבי המשפחה, כבר פגש את השכול. הוא איבד את בן דודו, שעיה דויטש ז"ל, שנרצח בפיגוע בגוש קטיף ב־1993. יואב הוא דמות מיוחדת ומוכרת בציונות הדתית, איש רוח, הוגה דעות, עורך, עיתונאי. איש רחב אופקים בעל תפיסת עולם דתית עמוקה ומקורית, נועזת וחדשנית.

בסוף יוני האחרון טסה המשפחה לחופשה ארוכה באלפים. גם דביר הבן הצטרף. כמו כל דבר, גם את זה עשו בדרך מקורית. "לאט באלפים", כינה יואב את הטיול בפוסטים שהעלה לפייסבוק. במקום להתרוצץ ממקום למקום הם לקחו את הזמן, וגרו כמה שבועות בשקט בדירה קטנה באלפים הצרפתיים, חיים בשלווה ומטיילים ברוגע.

דביר, תלמיד ישיבה חרוץ בישיבת מחניים במגדל עוז, המשיך ללמוד גם משם, מהאלפים. "הוא למד עם החברותא שלו דרך הסקייפ וכשהייתה להם שאלה החבר ניגש אליי עם דביר ביד, כלומר על הקו בנייד", מספר הרב אברהם סתיו, שלימד את דביר גמרא בישיבה. "לימדתי אותם פעם בשבוע. העיניים של דביר היו המצפן שלי. הוא לא היה ביקורתי, אבל לפי המבט שלו ידעתי בדיוק מתי אני צריך לדייק יותר, להיות חד יותר. דביר סיפר לי שהוא כותב מאמר על אחת מהסוגיות שלמדנו".

סתיו ספד לתלמידו בפייסבוק, וכך כתב: "העיניים של דביר היו העוגן שלי בשיעור. המצפן שלי. בחלקים המורכבים הייתי שולח מבט לעיניים החכמות שלו והוא היה מאותת לי שהכל בסדר, שאני בדרך הנכונה. היה בו תמיד איזה סוד מאוד־מאוד נוכח. עומק ורצינות תהומית יחד עם חיוך בלתי פוסק על השפתיים. שקט פנימי שקורן ומקרין החוצה. וחן, חן שובה לב שלא יכולת לעמוד בפניו. ללמד אותו במשך שנה תמימה הייתה זכות שאין שנייה לה, והידיעה שלא אראה אותו יותר בשיעורים פשוט בלתי נתפסת".

בין גרוסמן לגמרא

ביום חמישי בערב יצא דביר מהישיבה לעוד משימה שכולה טוב לב. הוא נסע לרכוש מתנת סוף שנה לר"מים (רבנים מורים) בישיבה. וכמו לפני כל דבר, החבר'ה התפלפלו קודם בשאלה איזה שי נכון לקנות לרבנים, אם משהו תורני או משהו כללי. בסוף הוחלט ללכת דווקא על משהו המסמל את העולם הרחב, את התרבות הכללית. דביר נסע לרכוש את הספר האחרון של דויד גרוסמן, "אִתי החיים משחק הרבה". והחיים שיחקו הרבה יותר מדי.

הרב שראל רוזנבלט, רבו של דביר בישיבה, כתב אחרי הירצחו: "דביר נסע לקנות ספרים כמתנת סוף שנה לר"מים, לרבנים. כזה הוא היה. על חשבון הזמן האישי שלו הולך וקונה מתנות לאחרים. עם הספרים האלו מצאנו אותו. האמת שהייתה התלבטות בין התלמידים מה לקנות לר"מים - ספרי קודש או חול - ודביר אמר, 'ספרי קודש יש להם, אבל ספר של דויד גרוסמן אולי אין להם'.

"דביר תמיד הצליח לראות את האדם שבתוך הרב שלו ולא רק את הרב שלו. זו הייתה יכולת מדהימה של דביר. בכל שיעור היה מכין כוס תה לר"מ שלו, אף אחד לא ביקש את זה ממנו, הוא יזם את זה מעצמו. תמיד ראה את הצרכים של האדם מולו, ותמיד היה משקיע מזמנו הפרטי כדי להיטיב עם האחר".

ביום רביעי כתב דביר לחבריו שהוא עולה על אוטובוס. כשלא שב ולא ענה להם לטלפונים הם התקשרו להוריו. באותו ערב למד יואב פרקי אבות בחברותא עם חבר מהיישוב, ינקי הס. "למדנו ביחד ויואב היה מאוד רגוע", מספר הס. "כשסיימנו ללמוד הוא ביקש שאלווה אותו לביתו. הוא בדיוק קטף ענבים מהגינה שלו ורצה לתת לי. ליוויתי אותו ונפרדנו לשלום".

כמה דקות אחר כך התקשרו החברים הדואגים. יואב מיהר ונסע לגוש עציון. בשתיים וחצי בלילה הכתה הבשורה המרה במשפחה ובבית עפרה.

מעת לעת רחלי ואני משוחחות. מעולם לא חשתי בשיחות עימה שאני מדברת עם בת למשפחה נפגעת טרור. החיוך של רחלי, המאיר תמיד את פניה, לא הסגיר את הכאב. מדי פעם הייתי מזכירה לעצמי שהיא איבדה את אביה, כי רחלי לא נתנה לענן השכול למלא את חייה. לא מזמן שוחחנו וריכלנו על הילדים, בעיקר על שני הדבירים שלנו. גם אני אמא של דביר. בן 19. שלושה דבירים נולדו בשכבת הגיל הזאת בעפרה. שלושתם נולדו בחודש אב, ונקראו דביר על שם הבית ההוא שחרב. הבית שאנו אבלים עליו בימי בין המצרים. הבית שנצום על חורבנו ביום ראשון הקרוב.

דביר שורק היה אמור לחגוג יום הולדת 19 בי"ג באב, ביום רביעי הקרוב. הפרח נקטף באכזריות מתוך הזר.

דתי גלוי ראש

באחת השיחות האחרונות עם רחלי, היא סיפרה לי כמה דביר שלה מאושר בישיבה, איך מצא את מקומו דווקא באווירה הפתוחה של קיבוץ מגדל עוז. לרגע זה הפליא אותי, כי דביר שלה גידל בשנים האחרונות פאות, ומבחוץ נראה כמו נער גבעות. אלא שמשפחת שורק היא משפחה מורכבת, כזו שאי־אפשר לקטלג למגירות. יואב, איש מאמין ותלמיד חכם, החליט להסיר את הכיפה, מתוך תובנה מהפכנית שהשיח היהודי־ישראלי סובל משיתוק בגלל הקטלוג החיצוני שהכיפה יוצרת. הוא נשאר דתי אך מהלך גלוי ראש, רק עם כיפת השמיים מעל. אחיו ואחיותיו של דביר, חלקם חובשים כיפה, אחרים לא, אבל כולם יוצרים, כותבים שירים או מנגנים, חיים לעומק, חיים לרוחב. חיים באהבה.

מאז הבוקר שבו התעוררנו אל הבשורה, כאב בטן עוטף אותי. לא קל היה להודיע לדביר בני על מות חבר ילדותו דביר. ועם בטן כואבת ודמעות ניסיתי לספור את הנרצחים שידע היישוב עפרה ואת בני היישוב, החיילים שנפלו בשדה הקרב. כשהגעתי לעשרה, לא יכולתי יותר. עצרתי.

אבל עפרה לא עוצרת. הקהילה המוכה הזאת ממשיכה לאחוז בחיים, לגדל ילדים, למלא את הרחבות בפרחים. זה לא קל. לצד השכול, עפרה מתמודדת גם עם סוגיית ההסדרה שלה. לפני כשנה וחצי הרסו בעפרה תשעה בתים בצו בית המשפט. היישוב הצליח לאסוף את עצמו מהטראומה, ולפני מספר שבועות החלה בעפרה בנייה של 90 יחידות דיור חדשות. לראשונה אלה בתים רבי־קומות. לראשונה נצפה מנוף בשמי עפרה. במקביל נעשים מאמצים רבים להסדיר את היישוב. האזור הישן יותר כבר הוסדר וזכה לתב"ע (תוכנית בניין עיר) מאושרת, אבל יש בעפרה עוד אזורים אחרים עם בתי קבע בני 20 ו־30 שנה, שהליך הסדרתם טרם הושלם.

עפרה הוא יישוב של חיים ויצירה. לא תשמעו כאן קריאות נקמה, רק כאב. ותפילה. ותקווה גדולה להמשיך לצמוח ולפרוח.

yifater1@gmail.com