אום אל־פחם היא העיר הכי פוליטית בארץ. 57 אלף תושבים, ארבע חמולות ענקיות עם היסטוריה משלהן ושכונות משלהן ושלוחות משני צידי הקו הירוק, ושתי תנועות פוליטיות, אחת קומוניסטית, אחת דתית קיצונית, שמתמודדות בכל הכוח, עשרות שנים, על השליטה בעיר, ולא פחות חשוב מזה, על השליטה בלבבות. כל תושב באום אל־פחם יודע לאן הוא שייך.
יהודים לא מעטים חווים רגע של מתח כשהם חוצים את צומת הכניסה לעיר, בכביש 65, בדרך לצפון. הייתי שם באוקטובר 2000, כשרעולי פנים כבשו את שתי הגבעות שמשקיפות על הצומת וחסמו באבנים את התנועה בכביש. העימות עם השוטרים היה אלים, יצרי, חיים ומוות. הוא לימד אותי כמה דק, כמה שביר, יכול להיות הקו שמפריד בין ישראל לשטחים. אבל אום אל־פחם היא לא מה שאתם חושבים.
שלשום, יום רביעי, התיישבו חמישה גברים מקומיים סביב שולחן אחד בקפה ג'ו, בקומת הקרקע של בית העירייה החדש. התפריט הציע מילקשייק; המלצרית לבשה טי־שירט; הרמקולים שידרו פופ אמריקאי, ממש כמו בפרלמנט של יום שישי בבית קפה בגבעתיים. מתוך התחשבות באורח, הוויכוח התנהל בעברית – עשירה, רהוטה, מדויקת. גם כשרבו, רבו בעברית. המדברים השתייכו לדרג הביניים הפוליטי בעיר, כל אחד ותנועתו. הם התווכחו על השאלה היחידה שמעסיקה את המגזר ערב הבחירות: להצביע או לא להצביע. מזמן לא שמעתי ויכוח פוליטי מרתק כל כך, רלוונטי כל כך.
הכל הפוך
בבחירות לכנסת ה־20, ב־2015, הצביעו 67 אחוז במגזר הערבי. בבחירות לכנסת ה־21, באפריל השנה, הצביעו 45 אחוז, נפילה של 22 אחוז. "זה שיעור ההצבעה הכי נמוך מאז קום המדינה", אומר ראש העיר, ד"ר סמיר סובחי מחאמיד. חמולת מחאמיד מצביעה בדרך כלל לחד"ש, היורשת של המפלגה הקומוניסטית; ראש העיר מקורב דווקא לפלג הצפוני, הקיצוני, של התנועה האיסלאמית, הפלג שלפני ארבע שנים הוצא מחוץ לחוק.
הפלג הצפוני מחרים את הבחירות לכנסת, אבל מחאמיד מצביע וקורא לאחרים להצביע. הוא פוליטיקאי פתוח, אמיץ, פרגמטי. "מצד אחד, יש פקידים בממשלה שעושים הכל כדי לעזור לעיר", הוא אומר. "מצד שני, מתייחסים באי־אמון כלפי כל מי שמייצג את החברה הערבית".
שאלתי איזו קבוצת כדורגל הוא אוהד, מכבי אום אל־פחם או הפועל אום אל־פחם. לפעמים זה החלון לנשמתו של אדם. "הכל הפוך", אמר, וחייך. "הקומוניסטים בעיר אוהדים דווקא את מכבי, ואני אוהד הפועל, אוהד שרוף".
ד"ר תאבת' אבו־ראס הוא מנכ"ל משותף של עמותת יוזמות אברהם, שפועלת לשילוב המגזר בחברה הישראלית. ביולי, לפני שהמפלגות הערביות הסכימו לרוץ במשותף, העמותה ערכה סקר במגזר: 42 אחוז בלבד אמרו שהם מתכוונים להצביע; שבעה אחוזים (בסקר אחר, עשרה) אמרו שיחרימו מסיבות אידיאולוגיות; האחרים נוטים לא להצביע או מתלבטים.
נסענו ברחובות הצרים של אום אל־פחם. בית נגע בבית, כמו בבני־ברק. "המעמד הבינוני מתרחב", אמר אבו־ראס. "השיח האזרחי מחליף את השיח הפוליטי והדתי. אנשים מתחילים להסתכל על חצי הכוס המלאה. כשהם רואים מה קורה בעולם הערבי, הם מעריכים יותר את החיים בישראל".
האם הכסף שהממשלה מזרימה למגזר לא מתורגם לשינוי פוליטי, שאלתי.
"הממשלה", אמר, "נדיבה בכסף אבל קמצנית בשני דברים – קרקע ותכנון. לכן באום אל־פחם קודם בונים ואחר כך מתכננים".
אבו־ראס נפגש השבוע עם בני גנץ. "אם תבטיח שתילחם נגד האלימות בחברה הערבית, זה יעודד הצבעה", אמר לו. "אולי לא יצביעו כחול לבן, אבל יצביעו בשביל הגוש".
קחו כסף ותשתקו
"לאורך כל ההיסטוריה", אמר אחמד מוהנא, "הערבים בארץ לא היו חלק ממנגנון קבלת ההחלטות. לא אצל הטורקים, לא אצל הבריטים, לא בישראל. זה לא טוב – זה הפך אותנו לחברה פסיבית, לא חברה יוזמת".
הכרתי את מוהנא כשהיה עוזרו של אחמד טיבי בכנסת. בינתיים פתח משרד עורכי דין בירושלים. אשתו עובדת בבית המשפט העליון. הוא מתגורר בירושלים, אבל פעיל פוליטית באום אל־פחם.
"אם אחוז גבוה יצביע, אנחנו יכולים להגיע ל־18 מנדטים", אמר. "לא הצלחנו כשלא הצבענו. אני אומר, בואו ננסה: אולי נצליח יותר כשנצביע. בכל העולם מיעוטים מצביעים בשיעור גבוה יותר מכלל האוכלוסייה. רק אנחנו מתנהגים הפוך".
עוד הוא מדבר, ואל הקפה נכנס תייסיר מחאמיד, שכולם קוראים לו השייח'. השייח', איש הפלג הדרומי, הפרגמטי, של התנועה האיסלאמית, הופתע כשאמרתי לו שהוא דומה דמיון מדהים לרב רפי פרץ. הוא לא מחה. אחריו נכנס אחמד חליפא, בחולצה לבנה, בוהקת, וזקן קצר, מעוצב. חליפא, עורך דין שעובד בעיקר מול הרשויות בגדה, פעיל בבני הכפר, תנועה קטנה שקוראת להקמת מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית, בין הירדן לים; אחריו נכנס אחמד מחאמיד, מנהל בית ספר מקצועי, איש חד"ש; אחרון הגיע ויסאם קחאוש, עורך דין, סגן ראש העיר לשעבר, איש בל"ד.
אחמד חליפא פתח. "יש זרם גדול מאוד שהחליט להחרים את הבחירות", אמר. "הזרם הולך וגדל. המניעים שונים ומגוונים. יש בוחרים שהתאכזבו מהמפלגות, ראו שאין תוצאות להצבעה ואין אופק; יש בוחרים שאומרים, אנחנו לא חלק מהמדינה; לאחרים יש מניעים אידיאולוגיים. הם אומרים, ישראל היא פרויקט קולוניאלי; היא לא יכולה לקבל אחרים. ויש שמחרימים מטעמים דתיים".
הוא בז למפלגות שעמיתיו חברים בהן. "המשחק הפוליטי רק מחזק את המציאות הקיימת", אמר. "ראש הרשימה המשותפת, איימן עודה, משווק לערבים את תוכנית 922, התוכנית של הממשלה לפיתוח המגזר הערבי. התוכנית היא פיילוט לעסקת המאה של טראמפ. קחו כסף ותשתקו. האילוף הצליח, ועכשיו טראמפ רוצה להעביר אותו לשטחים. ג'מאל זחאלקה מבל"ד אמר בבג"ץ שהוא מקבל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
"אני שומע את זהבה גלאון ממרצ מדברת בזכות מדינה פלסטינית. למה? כדי שהיא לא תצטרך לחיות עם ערבים. החזון של הימין בישראל אנושי יותר מהחזון של השמאל. מה אומר השמאל? אנחנו פה ואתם תירקבו שם. הימין אומר, אני אתן לכם זכויות אזרחיות, אפתח את הכלכלה שלכם. רק את זכות ההצבעה לא אתן לכם".
"אני מסרב להיבדל משאר בני עמנו", הטיח חליפא בשכניו. "אני בדיוק כמו הפלסטיני בג'נין. אני רוצה מדינה אחת. הכי מעליב זה לדקלם שירים של מחמוד דרוויש מעל דוכן הכנסת".
האנשים הקשיבו לו בדממה, בזעם הולך ועולה. "אתה עובד מול בתי המשפט והחוק בישראל", אמר בסוף אחמד מחאמיד, איש חד"ש. "אותם אתה לא מחרים. אתה צבוע".
"נכון", הודה חליפא. "אבל אני צבוע פחות מאחרים. חוק הוא משהו שנקבע לך. הצבעה בקלפי היא משהו שאתה בוחר. אני לא רוצה כלום מהמדינה – רק שתעזוב אותי בשקט. אנחנו חיים במשטר אפרטהייד, משטר שמתבסס על עליונות גזעית ודתית. החרמת הבחירות היא צעד אחד במאבק".
תייסיר מחאמיד, השייח', איש הפלג האיסלאמי המתון, חייך. "בבחירות המקומיות אתם משתתפים בהמוניכם", לעג. "רק את הבחירות לכנסת אתם מחרימים.
"לא נכון שזרם המחרימים גדל", אמר בנחת. "אנחנו אזרחי ישראל. כאזרחים אנחנו צריכים לממש את הזכויות שלנו, להביא אנשים לכנסת ולמקסם את ההשפעה שלנו. אני חושב שההחלטה של ראשי הרשימה המשותפת לא להמליץ על מועמד לראש הממשלה, היא טעות. אם החלטנו להיות שם, אנחנו צריכים לשחק את המשחק.
"אני אומר לחברי הכנסת שלנו, לכו בהדרגה, הנמיכו ציפיות. תעלו דרישות פרגמטיות: הכרה ביישובים לא מוכרים, סיוע לזוגות צעירים. לא יכול להיות שאחרי 70 שנה אין במגזר אוניברסיטה אחת, בית חולים אחד, אזור תעשייה אחד".
הפשע לא נשאר בטייבה
אחמד מחאמיד, איש חד"ש, גהר אל חליפא, עיניו רושפות. "לא רק לך יש אידיאולוגיה", הטיח בו. "האידיאולוגיה שלי היא דמוקרטיה. ואתה, אתה יושב בבית קפה, לבוש בכל המותגים, בזמן שבעזה לאנשים אין מה לאכול. זה אופורטוניזם.
"אף פעם לא בחרנו בין טוב לרע – בחרנו בין רע לרע במיעוטו. אילו היינו מגיעים ל־70 אחוז הצבעה, לא היה נתניהו. הבוחר הערבי יכול להשפיע על החברה היהודית.
"אין היום בארץ אופוזיציה. האופוזיציה היחידה היא בתוך הממשלה. אני לא פוסל כניסה של הרשימה המשותפת לממשלת מרכז. בני גנץ הוא בשבילי סולם. אני מבין את הפוליטיקה הימנית שלו, אבל בסוף הוא בשמאל".
הוא סיפר סיפור מאלף על התלמידים שלו. "אני מבקש מהם לדרג את הזהות שלהם: מה בא קודם – ערבי, פלסטיני, מוסלמי או ישראלי. כל שנה אני מקבל אותן תשובות – מוסלמי וערבי למעלה, ישראלי ופלסטיני למטה, בהפרש גדול. פלסטיני בא בדרך כלל בסוף. זה מצער אותי, כי בדירוג שלי פלסטיני בא ראשון. אני לא מצליח להנחיל את זה לתלמידים".
"אוי ואבוי לנו אם נלך לנשיא ונמליץ על מועמד לראש ממשלה", אמר ויסאם קחאוש, איש בל"ד. "פה הוויכוח שלי עם חד"ש. את הבעיה הפלסטינית לא נפתור דרך הכנסת. הכנסת היא בסך הכל מקום שבו ניתן לשפר את מצב הפלסטינים בישראל. כן, רציתי את החלטה 922. קיבלנו תקציבים. נשפר את מצב העיר. מה שהגיע לנו מזמן, קיבלנו עכשיו".
הנציגים שלך בכנסת, אמרתי, חנין זועבי, זחאלקה, גטאס, הצטיינו בעיקר בפרובוקציות.
"זה לא נכון", אמר. "זה מה שמראה התקשורת.
"כל הזמן אתם מתעסקים בנו, מה אנחנו צריכים לעשות. מי שצריך להפיל את נתניהו זה היהודים. אם לא תפתרו את הבעיה הזאת אצלכם, יבוא אחד גרוע מנתניהו". הוא פנה לעמית שלו מחד"ש. "הכי שמאל שהחברה היהודית יכולה להציג היום זה גנץ. גנץ הוא לא שמאל".
"ברשותך, אני אציג שאלה לחבר שלי מבל"ד", אמר חליפא. "נתניהו נתן לערבים הכי הרבה כסף. אם כסף זה מה שאתה רוצה, למה אתה קורא להחליף אותו?"
"כסף זה לא כל מה שמעניין אותי", השיב קחאוש. "עזוב מה שאני רוצה – בסוף תהיה כאן מדינה אחת. נגיד שבשטחים לא יקבלו בהתחלה זכויות – לאחר 20 או 30 שנה הם בטח יקבלו. מה שאני אומר ליהודים הוא שאם לנו לא יהיה טוב, לא יהיה טוב גם לכם. המשטרה התחילה להבין את זה: משפחות הפשע הערביות לא נשארות בטייבה וברמלה. הן מגיעות עכשיו לנתניה ולפתח־תקווה".
לאס–וגאס משלנו
במהלך אחת ממערכות הבחירות הגיע נתניהו למעלה אפרים, התנחלות שנתקעה, לרוע מזלה, בין בקעת הירדן להר, בין עבר לא מזהיר לעתיד לא מבטיח. נתניהו הפליג בחזונו. "אנחנו נביא את הרכבת למעלה אפרים", הכריז. התושבים בקהל חייכו. הם לא האמינו, אבל היה להם נחמד לשמוע.
השבוע טס נתניהו לאילת. התושבים, שבעקבות סגירת שדה דב איבדו את הגשר האווירי שלהם לתל־אביב, זועמים. הם מאיימים לתרגם את זעמם להצבעה נגד הליכוד בבחירות. מאז סגירת השדה הובטחו לאילתים הטבות כספיות בסכום שעולה על חצי מיליארד שקלים. בביקור השבוע הוסיף להם עוד הבטחה אחת, האמא של ההבטחות: באילת יוקמו בתי קזינו. במחי החלטה אחת של הממשלה תהפוך אילת ללאס־וגאס.
ההחלטה לנטוש את שדה דב נולדה במעשה איוולת של ממשלת נתניהו הראשונה, וסופה במעשה תבוסתני של ממשלת נתניהו הנוכחית. את השדה אפשר היה להמשיך להפעיל בהשקעה לא גדולה. תוכניות היו; מנהיגות לא הייתה.
סגירת השדה איננה המכה היחידה שניחתה על אילת בשנים האחרונות. מעמדה כיעד תיירותי נשחק. טיסות הלואו־קוסט פתחו בפני הישראלים אתרי תיירות בחו"ל, זולים יותר ואטרקטיביים יותר; המחירים הגבוהים בבתי המלון שלה הרתיעו זרים. בכל פעם ששאלת עתידה של אילת עלתה לסדר היום, צץ פתרון הקסם: קזינו. הציבו שולחנות רולטה, עמדות בלאק ג'ק, שורות של מכונות משחק, והכסף יחזור להתגלגל. המטוסים יתמלאו מחדש, וארקיע תפסיק לפטר עובדים; בתי המלון יהיו צרים מלהכיל את המהמרים מישראל ומחו"ל; ועידה תרדוף ועידה: לא רק עורכי דין ועיתונאים – גם רבנים ושופטים, גינקולוגים ופילוסופים; יעלו מצגות ויורידו הימורים; משפחות יגיעו – הילדים לבריכה, ההורים לאולמות המשחק. והכל בחינם: הממשלה לא צריכה להשקיע שקל אחד, רק לתת את אישורה. גן עדן.
מאז 1995 מתקיימים בפורומים ממשלתיים שונים דיונים על הקמת בתי קזינו. מרכז המחקר והמידע בכנסת פירסם ב־2008 מסמך שמצייר קווים לדמותה של תעשיית ההימורים בישראל. לפי המסמך, הכנסות הפיס והטוטו מגיעות לחמישה וחצי מיליארד שקל לשנה. המשטרה מעריכה שעשרה עד 15 מיליארד שקלים נוספים מעורבים בהימורים לא־חוקיים. מאות אלפי ישראלים מכורים לענף. אל המספרים האלה צריך להוסיף את הפלגות השיט, הקרוזים, כל אונייה והקזינו שלה, ואת ההון שמוציאים ישראלים בבתי קזינו במדינות זרות, קרובות ורחוקות.
לפני כמה שנים חיפשתי בנייד חבר כנסת מאחת ממפלגות השמאל. איפה אני מוצא אותך, שאלתי. "בוורנה", השיב. ורשה? שאלתי. מה אתה עושה בוורשה? "לא ורשה, ורנה", תיקן אותי, והוסיף מיד: "אבל אני לא מהמר".
כך נודע לי שבוורנה, בולגריה, יש בתי קזינו, לשמחת הישראלים.
בסוף שנות ה־90 פעל בבית מלון ביריחו קזינו מפואר ושמו "אואזיס". הרשות הפלסטינית נזקקה לכסף, וממשלת ישראל בירכה על היוזמה. הבעלים היה המיליארדר היהודי־האוסטרי מרטין שלאף. 3,000 מהמרים ישראלים פקדו את הקזינו לילה־לילה. שנתיים וחודש שיגשג הקזינו, עד שהתנפץ על קיר האינתיפאדה.
הלקח מהניסיון ביריחו היה כפול. מצד אחד, מאות ישראלים איבדו את כל כספם על שולחנות ההימורים. משפחות נהרסו, במיוחד בירושלים, שקרבתה ליריחו הקלה על ההתמכרות. מצד שני, הרווחים שגרפה הרשות הפלסטינית גירו את בלוטת הקנאה. למה הפלסטינים ולא אנחנו? הדרישה לפתיחת בתי קזינו באילת צצה בכל עוזה.
המשטרה ורשויות הרווחה מתנגדות ליוזמה. הן משוכנעות שפתיחת בתי קזינו לא תחסל את ההימורים הלא־חוקיים. היא רק תגדיל את מספר המתמכרים ותעשיר את משפחות הפשע. גם רבנים ופוליטיקאים דתיים מתנגדים להימורים, בנימוקים ערכיים. זה לא מפריע להם לבקש את תמיכתם של מיליארדרים שצברו את הונם מהימורים.
נתניהו בעד: הוא רואה את התמורה הכספית והפוליטית. השאלה הערכית לא מטרידה אותו.
מעבר לבעיה הערכית, פתיחת בתי הקזינו תשנה את אילת ואת האילתים לתמיד. לאס־וגאס איננה עיר; לא באמת. היא תחנת שירות לבתי קזינו. האם אנחנו רוצים שזאת תהיה אילת? דגל הדיו אאוּט, גלגל הרולטה אִין.
