" אמא הייתה בכלא כשהייתה עם אבא שלי, והיא בכלא עכשיו. מגיע לה להשתחרר"

יום היא כבר בת 31, אבל בת־אל לא שוכחת לרגע אחד את האימה הנוראית שחוותה כילדה; איך הייתה מתעוררת מהצעקות ומוצאת את אמא שלה פצועה על הרצפה. את איומי הרצח, את ניסיונות הבריחה הכושלים. היום היא מבקשת מוועדת השחרורים שמתכנסת בעניינה של סימונה מורי, להחזיר לה סוף־סוף את האמא שאיבדה כשהייתה בת שמונה וחצי — כשמורי הורשעה יחד עם אדם נוסף ברצח בן זוגה המכה.

"אבא שלי היה פסיכופת", היא מתארת. בקול שלה אפשר עדיין לשמוע את הפעוטה בת השנתיים, את הילדונת המבועתת בת החמש, את האחות הגדולה בת השמונה, שבטוחה שעוד רגע אבא שלה רוצח את אמא. "אמא עברה התעללות נפשית ופיזית, וכשאני אומרת פיזית, לכי הכי רחוק שאת יכולה. בכל פעם שהיא נשארה בחיים זה הפתיע אותי. אבא שבר לה את האף, את הצלעות, הוא היה מכה אותה גם כשהיא הייתה בהיריון".

היא זוכרת את האלימות מגיל רך. "אני זוכרת שהייתה מלחמת המפרץ, היו אזעקות בתל־אביב, והוא גירש אותנו מהבית. היינו בחדר המדרגות, אמא חיבקה אותי חזק כדי שלא אבכה, כדי שהשכנים לא ישמעו ויראו. לאמא שלי היו תלתלים כל כך יפים, ויום אחד היא חזרה הביתה קצוצה כמו גבר. זו הייתה טראומה בשבילי. שאלתי אותה, מה קרה לך? למה גזרת את כל השיער? היא לא סיפרה לי שאבא גזר לה את כל השיער בלילה", היא מספרת בגרון חנוק. "הוא איים להרוג אותה כמעט כל יום".

היא לא ניסתה לברוח?

"ניסו להבריח אותה, לשים אותנו בקיבוץ, אבל אף פעם אי־אפשר היה להתחמק ממנו. זה היה לי ברור שהיא תמות. כל פעם שהייתה שורדת זה הפתיע אותי. אחרי האלימות הוא היה נותן לה כסף שתקנה מייק־אפ ותחבושות. היא לא קיבלה סטירות — הוא היה שובר לה את הפנים. היא גם עברה הפלות בגללו. זה היה לחיות עם האויב. למרות הכל היא בחיים לא בכתה לידי, ולא התלוננה על כאב. הוא היה מתנהג לאמא שלי כמו אל זבל".

הוא הכה גם אותך?

"אותי לא. אבל אמא שלי מספרת שבחולניות שלו, כשהייתי ממש קטנה, הוא גזר את כל הבגדים שלי כי היא נתנה לי תשומת לב ולא לו. היה לי ברור שמישהו מהם ימות. תמיד הייתי בטוחה שהוא יהרוג את אמא אבל חשבתי שגם אותו מישהו בחוץ יכול להרוג, כי הוא היה אלים גם בחוץ.

"היא נכנסה בת 30 והיא תשתחרר סבתא, זה מטורף. גדלתי יתומה, עברתי את כל החיים בלי אמא, בתקופות שהכי צריך אמא. אם זה להיות נערה מתבגרת, לקבל מחזור לבד, להיות בלידה בלי אמא, להתחתן לבד, לגדל ילדים לבד".

צילום : ידיעות אחרונות

"לא הייתה לי ילדות"

סימונה מורי הורשעה בשנת 1998 ברצח בן זוגה, שלום רחבי, יחד עם ג'ון ולנסיה, שלגביו נפסק כי היה זה שדקר את רחבי למוות בפועל. ולנסיה מרצה מאסר עולם שנקצב ל־30 שנה. מורי מרצה כבר 22 שנים מתוך 28 שנים שנקצבו לה.

אחרי שחרורה של דלאל דאוד לפני מספר שבועות, פנו מארגנות הקמפיין לשחרורה יחד עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ליעד הבא: שחרור נשים נוספות שמרצות עונשי מאסר עולם בגין רצח בני זוגן האלימים.

בת־אל זוכרת את היום הגורלי כאילו היה אתמול. "סבתא העירה אותי ואת אחי. זה היה אירוע יוצא דופן שהיא אצלנו, כי גם עליה הוא היה מאיים", היא משחזרת. "היא אמרה שאבא בבית חולים כי הוא לא מרגיש טוב. הייתי אז בכיתה ג', הלכתי לבית הספר וכל הילדים רצו אליי ואמרו לי שאבא שלי מת. אחרי פחות משעה, דוד שלי בא לקחת אותי. נסענו לסבתא וכל החיים שלי השתנו".

המבוגרים בסביבתם של בת־אל ואחיה לא ידעו כיצד לתווך את החדשות. "אמא שלי התקשרה בערב ואמרה שהיא כרגע עצורה, שהיא עוד מעט תבוא הביתה", היא מספרת. "אף אחד לא סיפר לי בדיוק מה קרה. הבנתי מתוך מסמכים וקלסרים של עורכי דין ומשטרה שהיו פה בבית. בלילות הייתי יושבת, מעיינת בכל ומבינה לבד".

מה את זוכרת מהילדות שלך?

"שלא הייתה לי ילדות. היה לי אח ממש קטן, תמיד הייתי אמא בשבילו. אף פעם לא פחדתי מכלום, פשוט הרגשתי מאוד לבד. לא היה לי עם מי לדבר, לא הייתה לי משפחה שיכולתי לשתף ברגשות שלי. סבתא שלי הייתה לוקחת אותנו כל שבת לראות את אמא בכלא.

"אמא שלי היא האישה הכי חזקה שאני מכירה. הילדים שלי אוהבים אותה ומחכים לה. הגדול שלי בן חמש וחצי והקטן בן שלוש וחצי. הם שואלים אותה, 'סבתא, איפה את גרה? למה אנחנו לא יכולים לבוא אלייך הביתה?' היא אומרת להם שהבית שלה זה אצלנו. וכשהם שואלים למה היא לא ישנה אצלנו כל הזמן היא אומרת שהיא עובדת קשה. אבל אי־אפשר לשקר לילדים הרבה זמן, הם לא טיפשים".

בימים אלו מתקיים מאבק לשחרורה של סימונה מורי יחד עם אריקה פרישקין, שמרצה גם היא עונש מאסר ארוך על רצח בן זוגה שהתעלל בה. דיון בוועדת השחרורים בעניינה של מורי אמור להתקיים בסוף חודש ספטמבר. פרישקין הגישה לנשיא המדינה בקשת חנינה.

מורי עמדה מספר פעמים מול ועדת השחרורים. היא עברה טיפול ושיקום וזכתה לחופשות מרובות. באפריל האחרון משפחתה אף האמינה שהפעם היא תשתחרר. הרשות לשיקום האסיר, גורמי שב"ס ושירותי הרווחה היו בעד שחרורה, בעוד הפרקליטות התנגדה. במכתב שנשלח מאיגוד מרכזי הסיוע לפרקליט המדינה נכתב כי "בחודש יוני האחרון התנגדה הפרקליטות לשחרורה המוקדם של מורי מאחר שהיא רכשה עבור מכר כרטיס חיוג מכספה, בו יוכל להשתמש בכלא, מבלי שידעה כמובן שמדובר בעבירת משמעת. בעקבות זאת הודחה מתוכנית השיקום, וועדת השחרורים שדנה בעניינה בחודש יוני דחתה את הדיון בשחרורה עד שתחזור לתוכנית".

"עד שהיה פתח של תקווה, היא איבדה זכויות של חופשות, ואנחנו חוששים שזה ישפיע גם על ועדת השחרורים", מספרת בת־אל והייאוש ניכר בקולה. "זה עונש כל כך חמור, בגלל כרטיס טלפון. מה היא העבירה? סמים? מידע מודיעיני? היא אסירה מאוד חיובית ואחראית".

"זאת הגנה עצמית"

עם כל הסבל שגבה ממנה סיפורה המשפחתי, בת־אל מפגינה גאווה באמא שלה. "אם עכשיו הייתי נכנסת לרחם והיו שואלים אותי לאיזה אמא להיוולד ולאיזו מציאות — הייתי בוחרת באותה אמא ובאותה מציאות בדיוק. אני היום מי שאני בגלל הסיפור הזה, ויש לי את האמא הכי טובה בעולם. את העונש שלה היא ריצתה. היא הייתה בכלא כשהייתה איתו והיא בכלא עכשיו. כל החיים שלה היא בכלא, ומגיע לה להשתחרר. אני מאמינה שאלוהים רואה, והגיע הזמן לנס".

תמר דהאן, פעילה חברתית ועובדת סוציאלית שערכה מחקר אודות נשים נפגעות אלימות שהורשעו ברצח בני זוגן, עמדה בראש המאבק לשחרורה של דלאל דאוד ועומדת כיום בראש המאבק לשחרורן של מורי ויתר הנשים שמרצות מאסרים על רצח בני זוג אלימים. היא נמצאת עד היום בקשר עם כל הנשים שריצו ומרצות מאסר. "מבחינתי זאת הגנה עצמית לכל דבר", היא אומרת. "הן תמיד אמרו לי שהן מקוות שהמחקר לא יישאר רק באוניברסיטה. הרגשתי שהן מעבירות לי את האחריות. אחת הדרכים הייתה פנייה לחברות כנסת, ומי שהרימה את הכפפה הייתה ח"כ מיכל רוזין ממרצ, שהעבירה את הצעת החוק להגביל את עונשן של נשים כאלה ל־15 שנים.

דלאל דאוד | צילום: שאול גולן

"סימונה מורי וגם אריקה פרישקין הורשעו ברצח. כלומר, היה שם תכנון וכוונה תחילה. אבל מדובר בנשים שכוחו של בן הזוג שלהן רב משלהן, ולכן מבצעות את המעשה כשהוא במצב של חוסר אונים. בשני המקרים, הנשים פנו לרשויות וביקשו עזרה. סימונה הגישה תלונות למשטרה, פנתה לרווחה. אריקה שהתה פעמיים במקלט לנשים מוכות. זאת תעודת עניות לחברה שלנו, שלא הצלחנו להציל אותן ובסופו של דבר הן הרגישו לבד במערכה".

דהאן חיה את סיפורי האלימות הקשה של הנשים, מכירה אותם היטב והם מדרבנים אותה. "האלימות במקרה של סימונה הייתה כל כך קשה", היא מספרת. "שלום היה חובב סכינים, הוא עשה עליה קליעה למטרה לנגד עיני הילדים. הוא רצח את הכלב המשפחתי לעיניהם. אלה נשים שעוברות מהכלא של בן הזוג לכלא החברתי. זה פשוט מקומם".

גם באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מקווים ששחרורן של הנשים קרוב, "סימונה מורי ואריקה פרישקין הן שתי נשים שסבלו לאורך שנים מאלימות בתוך המערכת הזוגית, שכוללת כמעט תמיד גם אלימות מינית", אומרת עו"ד הלה נויבך, מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "המעשה שנדחקו לעשות לא היה נקמה אלא הצלה עצמית. הן ככל הנראה מנעו את הרצח של עצמן. סימונה הייתה מוכרת לרווחה, למשטרה ולנעמת. היא אף קיבלה מגורמי העזרה המלצה לכתוב צוואה", אומרת נויבך. לדבריה, לא ייתכן שסימונה "תיענש" בשבע שנים נוספות "על כך שרכשה כרטיס חיוג עבור מכר. זאת משמעות התנגדות הפרקליטות לשחרור מוקדם בשל עבירת משמעת קטנה וזניחה שהיא כמובן לא ידעה שהיא עבירה. פנינו בכתב אל פרקליט המדינה שי ניצן בנושא, ואנחנו מקוות שהפרקליטות תשכיל לראות את האישה שמאחורי האסירה.

"בשנים שעברו מאז שהחלו לשלם סימונה ואריקה את חובן לחברה, התפתחה ההבנה של דינמיקת האלימות בתוך המשפחה והראיה הטובה ביותר לכך היא הרפורמה האחרונה בעבירות המתה אשר קובעת עונש מקסימלי של 15 שנה למי שהרגה בן זוג מתעלל. אם היו עושות מעשה זה היום, סביר כי היה נגזר עליהן עונש קצר מזה שכבר ריצו. המדינה, שלא השכילה להציל אותן בזמן אמת, צריכה לסייע להן כעת להתחיל לראשונה חיים חופשיים".

קו החירום לנערות ונשים נפגעות תקיפה מינית 1202

קו החירום לנערים וגברים נפגעי תקיפה מינית 1203