"אין לי ילד משלי, אבל יש לי שליחות בעולם הזה"

בבית החולים איכילוב ללכת לצד רווית רייכמן זה כמו ללוות סלבריטאי בביקור פתע. כולם מכירים אותה, וכולם שמחים לקראתה. בת בית. כל שפת הגוף של רייכמן משתנה כשהיא נכנסת למחלקת היולדות ב"בוקר טוב" קולני. לרגע נדמה שקומתה האדירה, מטר ושמונים, מתגמדת. האור שנשקף מאישוניה יכול להדליק את כל הפנסים בעיר. תנועותיה רכות, כמו בסלואו מושן, והיא מאלתרת שירים וחיקויים כדי לשעשע את התינוק הרך. "התגעגעת אליי?" היא לוחשת באוזנה של תינוקת מנומנמת, "כי אני התגעגעתי אלייך מאוד. חלמתי עלייך בלילה. בואי, נשב ביחד, את תחבקי אותי ואני אחבק אותך וביחד יהיה לנו נעים וטוב". האמהות הטריות, שנכנסות לחדר התינוקות כדי לקחת את פרי בטנן להנקה, מתפלאות לא אחת למראה האישה הגדולה ששרה ומזמזמת ונוכחותה ממלאת את כל החדר.

"לפעמים הן שואלות אותי לפני כמה ימים ילדתי", מספרת רייכמן. "אמנם יש לי תג של מתנדבת 'חיבוק ראשון', אבל הנשים שלא מבחינות בו שואלות איך אני, אחרי לידה, מגיעה לחדר התינוקות עם איפור ובגדים יפים ותסרוקת מסודרת. מדי בוקר, בחמש וחצי, אני יוצאת להתנדבות שלי בבית התמחוי "לשובע" בבגדים של פועלת, אבל בתיק שלי תמיד יש בגדים נקיים ובושם, למקרה שיזעיקו אותי לבית החולים מעכשיו לעכשיו. כשאני מתחילה לרחוץ את התינוק ההורים הטריים מתקרבים אליי כדי לראות איך אני עושה מסאז'. לפעמים אני אפילו נותנת להם עצות בהנקה. אני, שהשדיים שלי מעולם לא התמלאו בחלב, מסבירה להן בשקט את מה ששמעתי מיועצות ההנקה".

מה את אומרת לאמא שמתקשה להניק?

"אני מזמינה אותה לשבת לידי, מבקשת מהאחות שתגיש לה כוס מים, מציעה לה להרים את התינוק לאט־לאט, ללטף לו את הגב ולהסתכל לו בעיניים. צריך הרבה סבלנות ורוגע. לי יש בשפע. פעם הייתה במחלקה אישה צעירה שילדה תאומים. בחדר התינוקות, במקום לגשת לעריסות שלהם, היא הלכה לשירותים, ויצאה מהשירותים והתרכזה בתינוקות אחרים. עקבתי אחריה מהצד. בסוף המשמרת שלי אמרתי לאחת האחיות שמשהו נראה לי לא תקין בהתנהגות שלה. למחרת כבר הביאו לה פסיכולוגית ואמרו לי תודה. התברר שעליתי עליה ממש בהתחלה של דיכאון אחרי לידה".

צילום: יחסי ציבור

רייכמן (51) היא דמות כובשת ומיוחדת, וזה ניכר מיד. "מדי שנה ננטשים יותר ממאתיים תינוקות ואנחנו מפעילים 300 מתנדבים", אומרת פנינה הייפרט, העובדת הסוציאלית של עמותת "חיבוק ראשון" במרכז הארץ. "אבל רווית היא מתנדבת יוצאת דופן מפני שהיא אף פעם לא אומרת 'לא'. כשהיא לא יכולה להגיע ביום שישי, היא תבקש שאשבץ אותה בשבת. כל מתנדב מגיע פעמיים בשבוע לשלוש שעות, וכשאני מזעיקה אותה לתינוק חדש היא באה אליו מדי יום ומטפלת בו בלי להסתכל על השעון. היא מדביקה את כולם בשמחת החיים שלה וכשהיא נפרדת מתינוק ושרה לו 'עוף גוזל' כולם בוכים איתה ובשבילה".

בחמש וחצי השנים האחרונות רייכמן הייתה אמא זמנית ליותר מ־60 תינוקות נטושים ולאינספור ילדים המאושפזים לתקופות ארוכות בבית החולים לילדים "דנה". "גם כשמגיע רגע הפרידה מפני שהתינוק מועבר לאימוץ, למשפחת אומנה או למסגרת אחרת, אני בוכה בשקט ושמחה בשבילו או בשבילה".

איך את מתאהבת בתינוק זר ממבט ראשון?

"לא תמיד זה קורה, אבל אני מתיישבת עם התינוק ומשמיעה לו בסלולרי את השיר 'איך אפשר שלא להתאהב בך?' של ג'יין בורדו. למרות שהקול שלי לא הכי־הכי, אני שרה עם הזמרת ומתחברת למילים ומלטפת את התינוק וממסמסת אותו בנשיקות. אני לוחשת לו באוזן 'נעים מאוד תינוק קטן, אני רווית'. יש תינוקות שנרגעים מיד ויש כאלה שמפסיקים לבכות רק אחרי שאני מוציאה אותם מהאמבטיה ועושה להם מסאז'. הטיפול הקשה ביותר הוא בתינוקות שנולדו עם קריז. כשראיתי שנותנים לתינוק בקריז בקבוק שבפטמה שלו יש מורפיום התחלתי לחפש טריקים להרגעה בצורות אחרות. לפעמים אני מקרבת אותו לשד שלי, לפעמים אני משמיעה לו מוזיקה של ים וגלים".

צילום: באדיבות yes

למרות הלב מלא האהבה שלה, למרות הכישרון הטבעי שלה בגישה לתינוקות, ולמרות שנים של חיבוקים, מקלחות ומסאז'ים לעשרות תינוקות שהיו זקוקים לה כל כך, לרייכמן אין ילדים משלה. "הייתי בת 18 כשגיליתי שאני בהיריון", היא מספרת, "והרגשתי שהוא בא מוקדם מדי, שאני עוד לא מוכנה. החבר שלי היה בגילי, ילד, הוא לא הסכים לקחת אחריות על מה שיש לי בבטן, ושיכנעתי את עצמי שלא מגיע לעובר להיוולד לתוך מסגרת רעועה. הלכתי לוועדה ועשיתי הפלה. אמא שלי באה איתי לבית החולים ובכתה 'רווית, קשה לי לראות כמה שאת סובלת', ואמרתי לה 'יהיה בסדר, יהיו לי ילדים אחרים'. מי העלה בדעתו שאני לא אתחתן ושאני איאלץ לעבור כריתת רחם בגלל מחלה?".

היא עברה הפלה עוד בטרם נמסר לה מין העובר, אבל הייתה לה הרגשה שזה בן. "לפני שנה הייתי אצל מתקשרת מדהימה, שהסתכלה בקפה שלי ואמרה 'היה לך בן' ובשבילי זו הייתה סגירת מעגל", היא מספרת. לפני שנה היא בחרה לעצמה קעקוע גדול בדמות תינוק עם כנפיים של מלאך המוקף בשני משפטים: "אתה הילד שביקשתי, שעליו תמיד חלמתי, ליאב", ובכך הנציחה את העובר האחד והיחיד שנבט ברחמה.

בסוף היום, בדירתה בפתח־תקווה, היא נכנסת למיטה ולפני השינה מביטה בתמונות התינוקות בהם טיפלה בשבועות או בחודשים הראשונים לחייהם. "אני נזכרת בכל אחד מהם, למרות שלא היו להם שמות", היא אומרת. "אחר כך אני מדברת עם ליאב, התינוק שלי. אני מספרת לו איך עבר עליי היום, שואלת אותו אם לא קר לו שם, למעלה, בין העננים, ומנשקת אותו לפני ששנינו נרדמים".

העולם מתהפך

רייכמן (51) היא השנייה מארבעת ילדיהם של אלכסנדרה וזאב, שכבר הלכו לעולמם. "אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל כשהייתי בת 22 היא נפטרה, חלתה בסרטן השד שהתפשט מהר ותוך שנה היא נגמרה. אבא שלי, שנפטר לפני שנתיים, היה קונדיטור וטבח, כל בוקר הוא העיר אותי עם לחמניות טריות. ממנו ירשתי את האהבה לבישולים. אף פעם לא הייתי רזה. תמיד הייתי גבוהה ושמנה שלא נשקלת. טוב לי איך שאני".

וזה ניכר שמדובר בדיבורים מהלב. "בחמש וחצי בבוקר, כשאני מצחצחת שיניים מול הראי, אני אומרת לעצמי 'את מהממת'. פעם השתתפתי בתחרות 'היפה והשמנה' בבאר־שבע, עליתי לעשירייה הראשונה ומאז אני מרגישה כמו מלכת היופי של השמנות", היא מודיעה. "בכל פעם שמציעים לי לעבור ניתוח להרזיה אני אומרת 'לא, תודה'. הספיקו לי 15 הניתוחים שעברתי בגלל בעיות רפואיות. בשנה האחרונה אני גם מצטלמת כדוגמנית למידות גדולות של המעצבות ורד אייזיק ואורית סיוון. כיוון שאני גבוהה ושמנה, כל בגד ששמים עליי נראה נפלא. דיאטה זה דיכאון".

היא עשתה את שירותה הצבאי כטבחית ("בעיניי זה התפקיד הכי חשוב בצבא, איזה כיף זה לראות את החיילים מלקקים את האצבעות ממה שבישלתי בשבילם"), השתחררה וחזרה לשירות קבע כרס"רית מטבח בבסיס בבאר־שבע. "לא תיכננתי להישאר 25 שנה בקבע", היא מודה, "אבל ככה יצא. אחרי שאמא שלי נפטרה, הבסיס הפך למשפחה השנייה שלי. לא היה אכפת לי לעשות עוד ועוד תורנויות וגם לסגור שבתות. רק במבט לאחור הבנתי שבחרתי לחיות עבור אחרים ולא עבור עצמי".

רצית להתחתן?

"ברור. עד היום אני חולמת ללכת למקווה וללבוש שמלה לבנה. אני מתה למצוא את הגבר שיגרום לי להרגיש מאוהבת ונאהבת. היו לי מערכות יחסים, אבל אף פעם לא הציעו לי נישואים. אולי זה בגלל שנתתי את הנשמה לחיילים בבסיס ולא היו לי מספיק הזדמנויות להכיר, ואולי הייתי יותר מדי בררנית. כיום, אחרי שלמדתי לאהוב את עצמי, אני אתנהג אחרת".

עולמה התהפך עליה כשהייתה בת 30. "תמיד סבלתי נורא בזמן המחזור, ועם השנים זה החמיר. פעם, כשהתעלפתי בבסיס, פינו אותי לסורוקה ויצאתי משם רק אחרי חודשיים וחצי, עם אבחנה של אנדומטריוזיס. בפעם הראשונה ששמעתי את המונח הזה הוא נשמע לי כמו קללה. לא ידעתי מה זה, ולפני עשרים שנה גם הרופאים לא ידעו לטפל בזה".

אנדומטריוזיס היא מחלה גינקולוגית שכיחה, בה חלקים מרירית הרחם נודדים בתוך הגוף וגורמים לציסטות. המחלה מתאפיינת בכאבים קשים ובבעיות פוריות, ולמרות שכיחותה האבחון שלה מתעכב מאוד פעמים רבות. "נתנו לי כדורים נגד כאבים וחזרתי לבסיס, אבל התפקוד שלי ירד. המפקדים התחילו להסתכל עליי בעין עקומה, חשבו שכל חודש אני מתחלה. שאלו אותי 'למה את מוציאה כל כך הרבה גימ"לים' ונפגעתי מזה נורא", היא נזכרת. "ככה אתם מגיבים למישהי שנותנת את הנשמה? אחרי כמה שנים איבחנו אצלי גם אנדומיוזיס, מחלה נוספת בה התאים של רירית הרחם התיישבו על שריר הרחם, ובגלל הכאבים התחלתי לעבור עוד ועוד ניתוחים, עד שבגיל 40 הרופא הושיב אותי לשיחה".

צילום: דנה קופל

מה הוא אמר לך?

"הוא לקח דף, צייר עיגול עם נקודות ואמר 'זה הרחם שלך, והנקודות הן חורים. הרחם שלך מחורר, את לא יכולה להחזיק ברחם הזה עובר, ועכשיו יש לך שתי אפשרויות: או שנוריד את הרחם ותרוויחי איכות חיים — או שתמשיכי לסבול. זו ההחלטה שלך'. חטפתי הלם. עד אז ניסיתי להרות. לא הצלחתי לעכל את המחשבה שמהרחם שלי לא ייצא תינוק. נשכבתי על המיטה לצילום אולטרסאונד, כדי לראות במו עיניי את החורים שעליהם דיבר הרופא, ואמרתי לו שאני לא מסוגלת לקבל החלטה כזאת בלי להתייעץ עם אמא שלי. סיפרתי לו שהיא כבר לא בעולם הזה והתעקשתי שאני חייבת לקבל ממנה סימן. הוא יצא מהחדר, המשכתי לשכב על המיטה, הסתכלתי על המנורה שבתקרה ואחרי שתי דקות הנורה נשרפה. בשבילי, זה היה הסימן".

עור לעור, במחלקה

בלילה שקדם לניתוח היא הרטיבה את הכרית בדמעות. "דיברתי אל עצמי במשך שעות. אמרתי 'תשלימי עם העובדה שלא תוכלי להיות אמא' ובכיתי בלי סוף. כל כך הרבה נשים נכנסות להיריון ויולדות, ולמה החוויה הזו נגזלת דווקא ממני? הרי אני אוהבת תינוקות, ואוהבת להעניק אהבה, ובמשפחה הכירו אותי בתור 'הממי הלאומית', הדודה שמזעיקים אותה בכל פעם שנולד אחיין או אחיינית כדי לעשות לו אמבטיה ולבשל ליולדת מרק. זה היה משבר נוראי. לא הצלחתי לצאת מהדיכאון, אבל מה יכולתי לעשות? אם ממני לא ייצא תינוק, אז לפחות שתהיה לי איכות חיים".

רייכמן עברה ניתוח לכריתת הרחם, ואז ניתוח נוסף לכריתת השחלות והחצוצרות. היא חזרה לבסיס, אבל אחרי שנתיים ניסתה להתאבד. "הרגשתי שכבר אין לי בשביל מה לחיות", היא אומרת בפשטות. "בלעתי כדורים, שלחתי הודעה לחברה הכי טובה שלי מהבסיס, 'אני אוהבת אותך, תודה על כל מה שעשית בשבילי', ושלחתי הודעה כזו גם לאחותי. עצמתי את העיניים ונרדמתי עד שהתעוררתי מהצעקות. שמעתי את המפקד שלי צועק 'תגררו אותה מהמיטה וקחו אותה למקלחת כמו שהיא, עם הבגדים'. מתברר שאחותי צילצלה אליו וגם החיילת מהבסיס הזעיקה אותו. כששמעתי אותו צועק 'רווית תצא מכאן חזקה ובריאה' התחלתי להתעודד".

לפני שש שנים, בגיל 45, היא השתחררה משירות הקבע. "אמרתי 'די, מספיק, תעשי לעצמך, תתחילי חיים חדשים'. יום אחרי השחרור הסלולרי שלי נדם, אף אחד מהחיילים שלי לא צילצל. גם לחיים האזרחיים נלווה משבר. התחלתי לעבוד בבית ספר לבישול, ולמרות שהתלמידים והמורים אהבו אותי זה לא היה זה. לשמחתי, מצאתי בעיתון מודעה על פתיחת קורס לליצנות רפואית. למדתי במשך חצי שנה, אימצתי את השם 'דוקטור לאבלי', תפרתי לי בגד מלא בלבבות והתחלתי להתנדב במחלקות ילדים. מה יותר משמח מלשמח ילדים? בהמשך גם הופעתי בבתי אבות. כשאחת הקשישות חיבקה אותי, העברתי את הפיאה הבלונדינית מהראש שלי לראש שלה ושאלתי אותה 'מי הכי יפה בעיר?'. היא פרצה בבכי ואמרה שהחזרתי לה את ילדותה האבודה".

ואז היא נתקלה במודעה לחיפוש מתנדבים ל"חיבוק ראשון" וצילצלה לעובדת הסוציאלית. "באתי לראיון, סיפרתי לה שאני ערירית ואמרתי לה שאני מבקשת להתחיל עכשיו, היום. היא קיבלה אותי לפני שעברתי הכשרה ושלחה אותי לטפל בתינוק בן חצי שנה שאושפז ב'דנה' מפני שאמא שלו חלתה. הרמתי אותו מהעריסה, פתחתי את החולצה שלי, הנחתי אותו על העור שלי, והידיים שלי קפאו כשמיששתי את השמיכה המחוספסת של בית החולים. ישבתי איתו כמה שעות וגם קילחתי אותו, וכשחזרתי לעובדת הסוציאלית אמרתי לה שלא לזה התכוונתי. לילד הזה יש אמא ובעזרת השם היא תבריא. רציתי לטפל בקטנטנים שננטשו ובכל העולם אין להם אף אדם. למחרת היא שלחה אותי לתינוקת שננטשה".

למה היא ננטשה?

"אין לי מושג. העובדת הסוציאלית לא מוסרת למתנדבים אף פרט, היא רק אומרת את מין התינוק והאם הוא בריא או חולה. גם אין לו שם, הוא מוגדר כ'בן/בת של'. יותר טוב ככה, אני לא רוצה לדעת מה היו הסיבות לנטישה. כרגע הוא בידיים שלי, הוא כל עולמי ואני כל עולמו".

החיים בוורוד

בשבועיים האחרונים היא נוסעת ברחבי הארץ לפרמיירות של הסרט "ביחד — לבד" שיוקרן ביס דוקו ברביעי הבא (21.8) ב־21:00. הבמאיות מיה טיברמן וכנרת חי־גילאור ליוו אותה במשך ארבע שנים, צילמו אותה מחבקת תינוקות וגם בבית התמחוי של עמותת "לשובע", שבו היא מבשלת אוכל להומלסים של תל־אביב ומארגנת להם ארוחות שישי וחגים. 54 דקות סוחטות דמעות, אבל אם נדמה לרגע שמדובר בדמות טראגית, חשבו שנית: רייכמן מלאה עד שפתה בשמחת חיים ובאנרגיה אנושית מדבקת. "בשנה האחרונה, בזכות הפסיכולוגית שלי, עברתי שינוי גדול", היא משתפת. "אפילו בהרצאות שמתקיימות אחרי הקרנת הסרט, כשקהל צמא לשמוע על החיים הפרטיים שלי, אני בולעת את הדמעות. נכון, אין לי ילד משלי ואין גבר שיחבק אותי, אבל אני לא מסכנה. יש לי שליחות בעולם הזה, יש לי בשביל מה לחיות".

בין כל עשרות התינוקות שנצמדו לעורה ועשרות ההורים הצעירים שצפו בידיה הבוטחות מהצד וביקשו עצות, היה מקרה אחד אותו היא מגדירה נס משמיים. "קראו לי לטפל בתינוק שאמא שלו הובהלה לטיפול נמרץ. באתי וראיתי שאבא שלו מטפל בו. ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי כמתנדבת של 'חיבוק ראשון' ואמרתי 'אני אחכה בצד עד שתרצה ללכת לאשתך'. הוא אמר לי 'לא, שבי איתי' והתחיל לספר לי על המשפחה. זה היה ילדו השלישי. למחרת, בדיוק כשעשיתי לבנו אמבטיה, האבא נעמד לידי, התבונן ואמר שמצבה של אשתו החמיר ושהוא לא יודע איך יצליח לגדל את התינוק לבד.

"למחרת הוא ביקש ממני שאבוא איתו לטיפול נמרץ ואספר לאשתו איזה תינוק מקסים נולד להם. הרגליים שלי רעדו כשעמדתי מולה. באותו הערב, כשהוא ואני טיפלנו בתינוק ביחד, הזעיקו אותו לטיפול נמרץ. התכוננו לנתק אותה מהמכשירים, והוא אמר 'אני רוצה שאשתי תראה את בנה, קחי אותו אליה'. הסברתי לו שזה בלתי אפשרי, אסור לנו להוציא את התינוקות הנטושים מחדר התינוקות, אסור להם לראות אור יום, רק את הנורות שבתקרה, אולי פוחדים שאיזו מתנדבת עלולה לגנוב תינוק".

האב התעקש שהאם חייבת לראות את פרי בטנה לפני שהיא נפרדת מהעולם. רייכמן, שכל דקה נראתה לה כמו נצח, הפעילה את האחיות שהצליחו לקבל אישור מיוחד להוצאת התינוק. "שמו עליי חלוק, נכנסתי עם התינוק לטיפול נמרץ כשעדר של רופאים ואחיות מאחוריי, התקרבתי לאישה ודיברתי אליה. היא לא הגיבה. פתחתי את החולצה שלה, הצמדתי את התינוק לשד שלה, וחמש דקות לאחר מכן היא פקחה את עיניה. הרופא צעק אליי 'קחי את התינוק, אני חייב לבדוק אותה', אבל האבא התנגד ואמר 'תנו לרווית להשאיר את התינוק על אשתי'. איזה נס. כמה תודות הורעפו עליי. האמא לא הפסיקה לחבק אותי, כשהגעתי לברית בבית שלהם קיבלו את פניי כאילו שהייתי מלכת אנגליה".

שמרת איתם על קשר?

"לא. לא נעים לי להודות, אבל שמחתי שהקשר נותק. אני חייבת להציב לעצמי גבולות".

הייפרט, העובדת הסוציאלית, מספרת שרייכמן נוהגת לקנות ציוד לתינוקות שבהם היא מטפלת. "ברור", מאשרת רייכמן, "כשמודיעים לי על תינוק חדש אני רצה ל'שילב' ול'פוקס' וקונה כמה חליפות יפות. לפעמים, כשיש מבצע, אני קונה סטוקים ומסדרת בארון שלי, מדף לבנות ומדף לבנים. אני גם קונה לתינוק צופי, המשטח שעליו רוחצים אותו, ושמיכה שעליה אני רוקמת את שמי. כשהעובדת הסוציאלית אומרת לי 'רווית, לכי להיפרד, זה היום האחרון', הלב שלי מפרפר. למרות שידעתי שהתינוק לא שלי, ולמרות שידעתי שהפרידה תגיע, במוקדם או במאוחר, קשה לי להיפרד. אני עושה לתינוק שיחת סיכום. מספרת לו שחיבקתי אותו במשך כך וכך ימים, שאני מאחלת לו שתמיד יקבל אהבה כמו שאני נתתי לו, וגם רושמת לו ברכה שהולכת איתו למשפחתו החדשה".

הסרט מתעד גם את ההתלבטות של רייכמן בנושא משפחת אומנה. היא נרשמת להרצאת הפתיחה ובדקה התשעים מבטלת. "המון פעמים הגשתי בקשה לאימוץ ותמיד נדחיתי בגלל היותי רווקה ובגלל שאני גרה בשכירות. כאילו שזה הקריטריון לאהבה. שקלתי בכובד ראש את האופציה של משפחת אומנה, אבל אני לא טובה בפרידות ולא יודעת לשחרר. מי יחבק אותי כשייקחו ממני את הילד כשימצאו לו משפחה מאמצת? זה ירסק אותי לגמרי".

לפני שנתיים היא עשתה ניסיון אחרון להפוך לאמא. "השקעתי 240 אלף שקל בפרויקט הזה, ורק עכשיו אני מסיימת לפרוע את ההלוואה. קניתי ביצית, קניתי זרע ועשיתי שלושה ניסיונות עם פונדקאית ישראלית בת 29. הלכתי איתה לבדיקות ובכל פעם החזקתי אצבעות והתפללתי עד לקבלת התשובה השלילית. אחרי שלושה כישלונות הבנתי שלעולם לא יהיה לי ילד משלי".

את אומרת את זה בחיוך.

"נכון. במקום להסתכל על השחור שבחיים אני בוחרת להסתכל על הוורוד. האחיינית שלי הבטיחה לי שאני אהיה איתה בחדר לידה, ולמרות שהיא עדיין לא הרתה אני כבר רוקמת תקוות. ואל תשכחי את החתן. אני בטוחה שהוא יבוא. הלוואי שהוא יהיה אבא, והלוואי שהילדים שלו יהפכו אותי לסבתא".

צילום: דנה קופל