את ארוחת הערב הראשונה בבית שברחוב בלפור זוכרת סטפני חזניוק כאירוע מביך. "חששתי מאוד", היא נזכרת, "למרות שיאיר אמר לי אלף פעם, 'תהיי מי שאת והכל יהיה בסדר'. כל בחורה מרגישה קצת לא נעים בפעם הראשונה שהיא מוזמנת להורים של בן זוגה, זה טבעי, ושלושה חודשים אחרי שהתחלתי לצאת עם יאיר זה היה פחות טבעי כי לא ידעתי איך לפנות לאבא שלו. לקרוא לו 'אדוני'? 'אדוני ראש הממשלה'? 'ביבי'? בכל זאת, הוא לא אדם רגיל. יאיר, שהרגיש עד כמה אני לחוצה, אמר לי, 'אל תפני אליו, פשוט דברי אליו', וזה מה שעשיתי".
וכשהיה עלייך לבקש מכבוד ראש הממשלה שיעביר לך את המלחייה?
לרגע היא קופאת ומצחה מתכווץ. "זה מעולם לא קרה", היא משיבה בתום הרהור ממושך, "אבל לא בגלל שיש שם צי של משרתים, כמו שאנשים מדמיינים. ההפך הוא נכון. זה בית רגיל, הכי לא מפואר והכי לא רשמי, אמא־אבא ושני בנים, ארוחת הערב היא הכי ישראלית, סלט וחביתה, לא מנות גורמה ממסעדה, והאווירה שם משפחתית ונעימה. שרה וביבי הם אנשים נחמדים וחכמים מאוד, שיודעים הכל. עם ביבי יצא לי לנהל שיחה ארוכה על ספרות רוסית".
ושרה מזגה לך שמפניה?
"זה בית רגיל!" היא מתקוממת. "אמו של יאיר אמרה לי, 'כמה שאת יפה'. אף פעם לא נשארתי לישון בבלפור בגלל שלא הרגשתי בנוח עם כל השומרים שמסביב, העדפתי שיאיר יישן אצלי, בתל־אביב, אבל ביליתי שם בערב שקדם לבחירות האחרונות".
ביבי היה מתוח?
"לא ממה שראיתי. היה ערב נחמד מאוד. ולמחרת נסעתי עם כל המשפחה למסיבת הניצחון".
יושבי בית הקפה לוטשים לעברה מבטים כשהיא קמה לשנורר סיגריה מאחד השולחנות הסמוכים. רגליים דקיקות ושזופות מבצבצות מתחת לשורטס הלבנים שעוטפים את גזרתה הגבעולית. "אני לא מרגישה במבטים", היא מתנצלת, "אבל חברים שלי טוענים שזה לא סבבה להם להסתובב איתי בגלל שכולם מסתכלים ומצביעים".
הם מזהים אותך ממדורי הרכילות, בתור מי שכיהנה כבת זוגו של יאיר נתניהו?
"לא משנה לי", היא רוטנת בראיון ראשון אחרי הפרידה, "אולי הם מזהים אותי מערוץ הספורט, כשדרנית קווים. זה מה שאני עושה בשנה האחרונה, במקביל לבניית הקריירה שלי כדוגמנית. את יודעת מה הכי־הכי בא לי?"
מה?
"למחוק ממני את המילה 'של'. במשך שנים הגדירו אותי בתור 'אחותה של', במשך תשעה חודשים הייתי 'חברתו של', ובא לי שסוף־סוף יכירו אותי בתור בן אדם עצמאי. נעים מאוד, אני סטפני, עוד לא בת 20. מה, לא מגיע לי שיראו אותי?" היא מדגישה את המילה האחרונה. "אני רצינית! זו בקשה מוגזמת? זה לא הגיוני?"
רבע עוף
סטפני ואחותה דניז (24), אלופת ישראל בטניס, נולדו להורים שעלו מלבוב, אוקראינה. "הסבא־רבא שלי נשא את שם המשפחה חזן, ובתקופה של פוגרומים ואנטישמיות גדולה הוא החליף את שם משפחתו לחזניוק, שנשמע יותר אוקראיני. דניז, אחותי, הלכה בשבוע שעבר למשרד הפנים ושינתה את שם משפחתה לחזן. אחרי שני דורות היא חזרה לשורשים. אולי גם אני אעשה את זה, אני עוד מתלבטת".
מה ההתלבטות?
"אנשים חושבים שיצאתי עם יאיר בשביל הפרסום", היא מעווה את פניה בבוז. "ההפך הוא הנכון. את חושבת שנהניתי לקרוא שאולי אני בכלל לא יהודייה? יש יותר יהודי מחזן?"
למה ההורים לא העניקו לבנותיהם שמות ישראליים?
"מאחורי כל שם יש סיפור. בלידה הראשונה אמא חיפשה שם שמתאים גם לבת וגם לבן, אבל בבית החולים באשקלון הייתה לה מיילדת מקסימה, ממוצא צרפתי, ששמה דניז. בהיריון השני, דניז רצתה לקרוא לי רוני ואמא אהבה את השם אלכסנדרה. בסוף התשיעי היא הלכה עם רשימת השמות לאסטרולוגית, שפסלה את כולם והבטיחה שסטפני הוא שם שיביא לי מזל".
כשאביה, ד"ר גרמן חזניוק, עבר את הבחינות לקבלת רישיון עבודה ישראלי והחל לעבוד במחלקה האורתופדית בבית החולים הלל יפה בחדרה, עקרה המשפחה לבית ברמת פולג. בגיל חמש נרשמה דניז לחוג טניס וסטפני התינוקת צפתה בה מהצד. "כשאחותי התקדמה והתחילה לטוס לחו"ל, אמא ליוותה אותה ולקחה גם אותי, אז זה היה טבעי שגם אני אשחק טניס. התאמנתי בבלגיה, כי המאמנים שם יותר מקצועיים, ובגיל 13 החלטתי לפרוש. אהבתי לשחק, אבל שנאתי את התחרויות. ההורים לא התאכזבו ואפילו אמא, לריסה, שהפכה ליבואנית של החברה ליבוא ציוד טניס 'בבולט', לא לחצה עליי להמשיך".
דניז ואת דומות זו לזו?
"תלוי את מי שואלים. יש שיגידו 'הכי דומות' ויש שיגידו 'הכי לא דומות'. אחותי גבוהה ממני ב־15 ס"מ לפחות, אני רק 1.60 מ', היא שרירית ואני רבע עוף, 40 ק"ג, בלי שום דיאטות. תמיד הייתי מקלון בזכות חילוף חומרים מהיר. עכשיו אני מנסה להשמין וזה אפילו יותר מסובך מלרזות. גם בחורות רזות חוטפות הערות מעליבות, בדיוק כמו שמנות. את יודעת כמה פעמים שמעתי, 'למה את כזאת רזה? לא מאכילים אותך בבית? תבואי אלינו לארוחת שישי'. והתקשורת הישראלית חטטנית. את יודעת כמה עיתונאים שאלו אותי אם אני אנורקטית? שיא החוצפה. מה הם חשבו לעצמם? שאם יש לי הפרעות אכילה אני אספר עליהן לכל המדינה?"
כשהייתה בת עשר הוריה התגרשו. "בתקופות מסוימות אמרתי, 'איזה כיף לגדול עם הורים גרושים, זה לקבל שתי מתנות יומולדת', ובתקופות אחרות אמרתי, 'איזה באסה, אין לי ארוחת שישי נורמלית עם כל המשפחה'. ככל שהתבגרתי הבנתי שבמקרים מסוימים עדיף לפרק את החבילה ולעשות את זה בדרך כמה שיותר טובה, כמו הוריי, שנשארו ביחסים טובים. אבא התחתן פעם שנייה עם גרושה פלוס ילדה, אמא לא התחתנה, ובנוסף לשתי בנות יש להם פרויקט פרטי ‑ הטניס של אחותי, שאותו הם מנהלים ביחד".
בבתי הספר בנתניה התייחסו אלייך כאל "הרוסייה"?
"ממש לא. גדלתי באזור שהיה בו הכל מהכל. אשכנזים, צרפתים, מרוקאים, אתיופים, אז אף פעם לא חוויתי גזענות. בכיתה צעקו 'מרוקאי מסריח' ו'רוסי מסריח' ו'צבר מסריח'. מצחיק. הייתי תלמידה טובה, עד שעליתי לתיכון חוף השרון בשפיים. החיים בבלגיה הפכו אותי לעצמאית והחלטתי למצוא עבודה, לא בגלל צורך כלכלי, אלא בגלל שאני לא עצלנית. פניתי לאיגוד הטניס הישראלי והתחלתי לעבוד כשופטת בתחרויות בארץ. בגיל 15 נשלחתי לשפוט בתחרויות גדולות ברחבי העולם. תמיד התפלאו לפגוש שופטת כזו צעירה, וישר הבינו עם מי יש להם עסק ושאני כבר לא ילדה.
"היה לי לו"ז משוגע. נחתתי בבן־גוריון, אמא לקחה אותי עם המזוודות לבחינת בגרות בביולוגיה, חיכתה לי בחניון והחזירה אותי לשדה, לטיסה הבאה. עברתי דברים שביגרו אותי מאוד. פעם איחרתי לטיסה, פעם היא התעכבה, פעם נתקעתי בשדה תעופה בניגריה בלי סלולרי ובלי דרכון. המורים פחות התלהבו מההיעדרויות שלי, אז כשהייתי כאן, על האדמה, השלמתי את החומר וגמרתי עם בגרות טובה. רציתי ללמוד רפואת שיניים".
סליחה?
"מה שאת שומעת. רוב האנשים מגיבים כמוך. שואלים אותי אם אני סדיסטית שאוהבת להתעלל באנשים, אז לא. המקצוע הזה עדיין קורץ לי בגלל שכל החוויות שלי עם רופאי שיניים היו נעימות".
לא חלמת להפוך לדוגמנית?
"הכי לא. בבית אף פעם לא אמרו לי 'את יפה' מפני שהפנימיות של הבן־אדם הרבה יותר חשובה מהמראה החיצוני. ידעתי שאני נראית לא רע, והצטלמתי פה ושם, בקטנה, אבל להתפרסם? מה פתאום? אני לא אוהבת שיש עליי עיניים. היה לי ברור שאמשיך לאוניברסיטה כשאשתחרר מהצבא, ובלשכת הגיוס חטפתי כאפה. אמרתי שאני רוצה להיות הכי קרבית, לשרת כמג"בניקית או בעוקץ כמה שיותר רחוק, שלא יראו אותי בבית, הייתי צהובה־צהובה, אני חולה על אקסטרים, אבל הרופא הצבאי נעץ בי עיניים גדולות ואמר שהוא לא מרשה לי לעלות עשר מדרגות".
למה?
"אני מעדיפה לא לדבר על זה. מספיק חיטטו בחיי הפרטיים. ברור שידעתי שיש לי בעיות רפואיות, אבל לא חשבתי שצה"ל לא יסכים לקחת את הסיכון וייתן לי פטור. היה לי עצוב נורא כשכל בני המחזור שלי התגייסו ורק אני נשארתי מאחור. יכולתי להירשם לשירות לאומי מסודר, אבל יותר קסם לי לגוון ולבחור. התנדבתי בבית אבות ובגן של ילדי פליטים, ובכל פעם שאני מסדרת את הארון ורואה שיש לי יותר מדי בגדים, אני אורזת שקיות ונוסעת לתרום. רק בשנה האחרונה התחלתי להתייחס ברצינות להצעות הדוגמנות ובתור התחלה בחרתי סוכן ‑ עומרי יערי, שמייצג גם את עדן פינס ויעל שלביה. היה בינינו חיבור סבבה והוא עונה לי גם בשעות הכי קטנות, מקשיב לחרדות ולחפירות שלי וגורם לי לתת את ה־200 אחוז שלי. בשלב השני שכרתי דירה בתל־אביב עם שותף".
את שמו של מתחם המגדלים היא מבקשת לשמור בסוד. "מספיק הציקו לי. סטוקרים עמדו מול הבית של אמא שלי. אנשים הזויים צעקו אליי, 'תמסרי לביבי'. ככה זה במנטליות הישראלית".
איזה יאיר
את נתניהו ג'וניור (28) היא הכירה בספטמבר, בבליינד דייט. "חבר משותף, שלא מעוניין להיחשף, אמר, 'יש לי חבר שנדלק עלייך ורוצה להכיר אותך'. שאלתי מי והוא ענה 'יאיר'. שאלתי איזה יאיר והוא ענה 'נתניהו'. חשבתי דקה והחלטתי לזרום. נפגשנו בבית קפה בקיסריה, בשקיעה, והצגנו זה לזה שאלות בסיסיות כמו 'איפה למדת' וכזה. למחרת נפגשנו בקפה בתל־אביב וזו כבר הייתה שיחה יותר אינטימית, אבל בערב הוא טס לחודש, לארצות־הברית. הסתמסנו המון, וכשהוא חזר זה התחיל להיות רציני. בדצמבר, כשאחותי שיחקה בגמר אליפות ישראל שנערך בירושלים, יאיר בא לתחרות ושם הכיר את המשפחה שלי. זו גם הייתה הפעם הראשונה שצילמו אותנו ביחד. שמחתי שיצאנו לאור באירוע כזה ולא בפפראצי צהוב".
מהדייט הראשון, לדבריה, היא ניסתה לנרמל את מערכת היחסים. "לא הרגשתי שאני יוצאת עם בחור מיוחד. מבחינתי, הכל היה רגיל. הכרנו, הייתה בינינו כימיה, יצאנו והתאהבנו. לא דיברנו על העתיד כי שנינו צעירים. עד שהכרתי את יאיר לא קראתי רכילויות, אפילו אם יהודה לוי יעבור מולי סביר להניח שאני לא אזהה אותו, ופתאום היה עליי מבול של צלמים. הבנתי שלצאת עם בנו של ראש הממשלה זה תיק. כשהעליתי לאינסטגרם תמונה בבגד ים כתבו לי, 'איך את לא מתביישת?' כשהעליתי סרטון עם חברה ותייגתי אותה בכינוי 'אוטיסטית שלי' עשו מזה שערורייה. כשהציעו לי קמפיין שכרוך בראיון אצל גיא פינס, הרגשתי שרוצים אותי כדוגמנית רק כדי לשמוע על הזוגיות שלי ואמרתי, 'לא, תודה'. אני לא יכולה להגיד שהייחוס המשפחתי לא הכביד".
והביקור של בן זוגך ב"פוסיקט" לא הכביד עלייך?
"לא. הוא לא עשה ביג־דיל. זה קרה לפני כמה שנים, הוא לא עבר על שום חוק, בניגוד למי שהקליט אותו באופן לא חוקי, והתקשורת ניפחה את זה רק בגלל שמדובר ביאיר, אבל גם הוא אדם פרטי. הוא לא עיתונאי ולא פוליטיקאי, וממה שהתרשמתי אין לו תוכניות להיכנס לזה ולרשת את אביו. אילו סיפור ה'פוסיקט' היה מתפוצץ במהלך הזוגיות שלנו הייתי מדברת איתו על זה בארבע עיניים, לא מול כל המדינה".
קשה להגדיר אותו כאדם פרטי. על פי השמועה, הוא ואמו משפיעים על ההחלטות של ראש הממשלה.
"אף פעם לא ראיתי את ראש הממשלה חוזר הביתה ומשתף אותם בעניינים. זה כמו שאבא שלי לא חוזר הביתה ומספר על מטופלים".
למה נפרדתם?
"זה בינו לביני. אין לי מושג איך עלו על הפרידה. אולי שמו לב שלא הגעתי למסיבת יום ההולדת שלו שהייתה באיזה חוף. אף אחד לא צילצל אליי לשאול אם זה נכון, ישר פירסמו. למחרת הלכתי להשקה של מכנסיים, כי התחייבתי להגיע לאירוע, וכולם התנפלו עליי. עיתונאית אחת שאלה אותי, 'ככה את מתנהגת יום אחרי הפרידה?' והתעצבנתי עליה. מי אמר שהבחורה אמורה לשבת בבית ולבכות? זו גישה חשוכה".
עכשיו היא פותחת דף חדש. "אני מסתכלת למציאות בעיניים וברור לי שלא אוכל להיפרד מהתואר 'חברתו לשעבר'. כל המידע והתמונות יישארו ברשת לנצח. הדרך היחידה להשתחרר מהקשר היא לעשות משהו גדול ומפציץ, אבל אני לא קופצת על כל הצעה. פרה־פרה. אני לא רוצה 15 דקות של תהילה, אלא לבנות את עצמי בעבודה קשה".
את מחכה שהוא יצלצל ויציע קאמבק?
"החיים דינמיים. מה שיהיה ‑ יהיה. אם כבר, אני מחכה לטלפון של אראלה ממפעל הפיס שתסדר לי איזו חופשה טובה במקסיקו, שתעזור לי להירגע".
