{ }
שלישי 19 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יוסף חורי
    24 שעות • 13.08.2019
    המגלניסטים
    הם יזמים, רופאים והייטקיסטים מצליחים, והם גם שומעים היטב את השיח סביבם: הכי חשוב זה הקריירה, להרוויח כסף ולהגשים את עצמך. מילואים? עדיף להתחמק. איתי אילנאי נפגש עם חמישה קצינים בכירים ביחידת המילואים המובחרת של מגלן, שעושים עשרות ימי מילואים בשנה. אז מה גורם להם לעזוב הכל באמצע החיים ולצאת לאימוני קומנדו מפרכים, מה המחיר המשפחתי שהם משלמים, איך מתייחסים אליהם בעבודה, והאם זה בכלל שווה את זה
    איתי אילנאי | צילומים: יוסף חורי

    "היכולת הכי חשובה שאתה מפתח זה להחליף בגדים במהירות שיא באוטו", אומר סא"ל (במיל') אבי שניר. "זה תמיד מזכיר לי את קלארק קנט, שנכנס לתא הטלפון כרואה חשבון ויוצא ממנו סופרמן".

     

    שניר יודע על מה הוא מדבר. בארבע השנים האחרונות הוא פיקד על יחידת המילואים של מגלן, אחת המובחרות בצה"ל בכלל ובמערך המילואים בפרט. במקביל הקים שניר, בן 38 ואב לשלושה, את הסטארט־אפ Elevation, המכשיר אנשים למקצועות החדשים של עולם ההיי־טק בהתאם לדרישות התעשייה. ככזה, הוא דילג בין הצבא לאזרחות, מחליף בגדים בחניונים של מרכזי העסקים בגוש דן כמו גם במוצבים של גבול סוריה ולבנון, משלב בין מדי ב' לחליפות עסקים. "הייתי מוצא את עצמי נוסע אחרי העבודה למקום שבו יש לנו פעילות מבצעית, וחוזר בבוקר לפגישה עם משקיעים", הוא אומר.

     

    בחודש שעבר, אחרי עשור בו השלים 600 ימי מילואים, סיים שניר את תפקידו כמפקד היחידה. הוא פורש עם מתנת פרידה נאה: בתחילת יולי נערך בבית הנשיא טקס ליחידות מצטיינות במילואים, בו זכתה היחידה שלו בפרס על פעילותה המבצעית.

     

    לראיון עם שניר מצטרפת כל שרשרת הפיקוד של יחידת מגלן במילואים, כולם בעלי משפחות וקריירות, שאת מספר ימי המילואים והודעות הווטסאפ הצבאיות בטלפון שלהם אפשר למנות רק בכלים אסטרונומיים. הם מתראיינים כעת לא כדי שידעו שהם גיבורים, אלא כדי להבהיר לדור הצעיר שהמוטיבציה שלו לשרת בתפקידים בכירים במילואים הולכת ונשחקת לדבריהם, שזה אפשרי: אפשר להיות קצין קרבי במילואים, לגדל משפחה ולהצמיח קריירה.

     

    יכולות מבצעיות שלא נופלות מאלו של הסדירניקים בני העשרים | צילום: יוסף חורי
    יכולות מבצעיות שלא נופלות מאלו של הסדירניקים בני העשרים | צילום: יוסף חורי

     

     

    "אני רואה שבקרב צעירים קצת יותר קשה מפעם לבוא למילואים", מסביר שניר. "יש לנו נוער נהדר, מתנדב, ערכי, אבל הוא גדל למציאות שמאופיינת בשיח כלכלי ואינדיבידואליסטי. אני חי בהיי־טק ושומע את השיח הזה, רואה איך התעשייה מקדשת את יוצאי 8200 על פני הקצינים הקרביים. אנחנו רוצים לייצר מודל שצעירים יוכלו להסתכל עליו ולהגיד: וואלה, אם הם מצליחים אז גם אנחנו יכולים".

     

    אספרסו במקום קפה מבושל

     

    אנחנו נפגשים במשרדים המעוצבים והמרווחים של Elevation במרכז תל־אביב, כצפוי בשעת ערב מאוחרת, הרבה אחרי שעות העבודה הסטנדרטיות: סא"ל (במיל') תום אבירם־רוזנפלד, בן 41 ואב לארבעה, מנהל קבוצת אלגוריתמים באינטל, הוא היום ראש מטה היחידה ומי שפיקד עליה במהלך "צוק איתן"; סא"ל (במיל') ד"ר שמוליק ענבר, בן 49 ואב לשלושה, רופא בכיר ביחידת IVF בבי"ח מאיר, הוא מפקד מערך הרפואה ביחידה; רב־סרן אמיר סטרוגו, בן 35 ואב לשניים, הוא סגן מפקד היחידה וכשהוא לא במילואים משמש כמנכ"ל "אחרי!", עמותה חינוכית חברתית שמטרתה להצמיח מנהיגות צעירה; ורב־סרן אילן שטרן, בן 34 ואב לשניים, עו"ד וסגן מפקד היחידה, נמצא כעת בתוכנית צוערים בשירות המדינה. גילוי נאות: כמילואימניק של מגלן ב־15 השנים האחרונות אני מכיר אותם על מדים, עייפים ומיוזעים. נחמד לפגוש אותם לפתע באזרחות, לשתות אספרסו במקום קפה מבושל.

     

    השעבוד שלהם למילואים לא מונע מהם, כאמור, לנהל קריירות, לפתוח סטארטאפים, להשלים תארים ולספור ילדים. ד"ר ענבר אפילו הספיק לרוץ בבוקר כמה קילומטרים לפני שהתייצב במחלקה בבית החולים. כשאני מבקש מהם לתאר לי יום סטנדרטי בחייהם, אבירם־רוזנפלד אומר "עזוב, בוא אני אתאר לך את היום", ומספר כיצד שילב פגישה בבוקר עם מפקד האוגדה ביחד עם נהיגה בפקקים, מקלחות לילדים בערב ואפילו, רחמנא לצלן, "כמה שעות של עבודה נטו במשרד".

     

    מדלג בין מדי ב' לחליפות עסקים. סא"ל (במיל') אבי שניר
    מדלג בין מדי ב' לחליפות עסקים. סא"ל (במיל') אבי שניר

     

     

    ובכל זאת, הם לא סופרמנים. "השילוב הזה גובה מחיר, זה תמיד בא על חשבון משהו", אומר אבירם־רוזנפלד. "זה יכול להיות על חשבון ילדים, זוגיות, עבודה, שעות שינה. כל אחד מחליט כמה הוא מסוגל לערבב את הדברים ועל מה הוא מוותר".

     

    שטרן: "הסמסטר הראשון שלי בלימודים נפל על מבצע 'עמוד ענן'. מתוך 12 שבועות לימודים, שישה עשיתי במילואים. כשעבדתי במשרד עורכי דין אמרו לי 'אין בעיה, צא למילואים, אבל אתה צריך לדעת שיש מכסת שעות שאתה צריך לעמוד בהן'. לא מספיק שאתה שבועיים לא בבית, אתה גם שבועיים לפני זה ושבועיים אחרי זה לא בבית, כי צריך לכפר בעבודה. אבל אני מבין את זה, הבעלים של המשרד לא צריך להפסיד כסף בגלל המילואים שלי".

     

    זה משהו שבעבודה מעריכים, או שזה מפריע למנהלים שלכם?

     

    ענבר: "מצד אחד יש הרבה הערכה, מצד שני זה יוצר הרבה קונפליקטים. כשהייתי מתמחה, אם הייתי צריך לתת שמונה תורנויות בחודש והייתי יוצא לשלושה שבועות מילואים, הייתי עושה את התורנויות גב לגב. יש לזה גם מחיר משפחתי, כי המשפחה לא רואה אותך במשך חודש שלם, הכל כדי לא להסתבך עם העבודה".

     

    ובאמת, עם כל הכבוד לבוסים, הנפגעים העיקריים הם בני המשפחה, ובמיוחד בנות הזוג. "לפני שנה וחצי היינו באימון בקפריסין והייתי מנותק איזה שבועיים", מספר סטרוגו. "כשחזרתי הבנתי שהבן היה חולה ואשתי הייתה איתו בבית חולים במשך כמה ימים מאוד מורכבים. רק אז הבנתי שלה היה את השבוע הקשה, לא לי".

     

    ענבר: "עושים כל כך הרבה מילואים, שכמעט תמיד כשאתה חוזר אתה מגלה שקרה משהו כמו הבן שלי ששבר רגל. יש נקיפות מצפון כבדות, אבל מתרגלים עם הזמן".

     

    כרס, משכנתה ובוסים

     

    הם לא מתאמנים בחלל ריק. יחידת המילואים של מגלן היא חלק מחטיבת הקומנדו, שהוקמה ב־2015 כחלק מהפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה. זהו כוח חי"ר מאסיבי, מיומן, שמסוגל לתמרן בעומק ולהכות בהפתעה ובעוצמה; מה שהיה חסר כל כך לצה"ל בקיץ 2006. "זה כלי שאם הוא יופעל, אני לא מקנא באויב שזה יופעל עליו", אומר שניר.

     

    החטיבה מורכבת משלוש היחידות הסדירות המובחרות - מגלן, אגוז ודובדבן, אך לא רבים יודעים שגם מילואימניקים תופסים בה חלק משמעותי. בעוד היחידות הסדירות מתמקדות בעיקר בפשיטות, אנשי המילואים של מגלן מסייעים להן בתצפית, מודיעין ואש, מה שמאלץ אותם לסחוב על גבם ציוד הסוואה ותצפית כבד ולהיות מסוגלים להסתדר כמעט לבד, הרחק בשטח אויב. כל זה מצריך אימונים ברמה הגבוהה ביותר, יכולות מבצעיות שלא נופלות מאלו של מקביליהם בני העשרים, ובעיקר — נכונות למצוא עצמם עמוק בשטח לבנון, סוריה או עזה במלחמה הבאה.

     

    העובדה שמדובר באנשי מילואים, רובם בעלי משפחות וחלקם גם בעלי כרסים, משכנתה על הראש ודרישות בלתי מתפשרות מהבוסים שלהם, לא מונעת מצה"ל להתייחס אליהם כאל חיילים לכל דבר. "כשאתה עושה למשל תרגיל בחו"ל, כפי שעשתה החטיבה בקפריסין, זה לא משנה אם אתה מילואימניק או סדיר", אומר שניר. "לכן גם נדרש מאיתנו להתאמן יותר, ובגלל זה הכשירות המבצעית של הלוחמים שלנו מסתיימת בגיל מוקדם יחסית, 35".

     

    לאחרונה עלתה מגלן לכותרות שלא בטובתה. באוגוסט האחרון נפצע חייל מהיחידה באורח קשה, לאחר שקפץ מג'יפ אל ערימת שיחים במה שהוגדר ביחידה כ"מסורת" של סוף אימון הסוואה. כמה ימים קודם לכן נפצע לוחם נוסף במהלך אימון קרב מגע, ופונה לטיפול רק כעבור שעות רבות. "האירועים שקרו הם אירועים חמורים שהתוצאה שלהם לא הייתה טובה. הגענו למצב שחייל נפצע בצורה כל כך קשה באימון, שזה משהו שאי־אפשר לקבל בשום צורה", אומר שניר, "אבל מה שקרה לא משקף את הנורמות ביחידה ואת התרבות הארגונית שלה".

     

    סטרוגו: "יש מתח מובנה ביחידה מסוג זה. מצד אחד צוות קטן של מגלן יכול למצוא את עצמו לבד בשטח, מרוחק, והוא צריך לדעת לקבל החלטות לבד. בגלל זה יש רצון לפתח עצמאות בקרב המפקדים. מצד שני, אתה לא יכול לאפשר מצב שבו לוקחים את העצמאות הזו למקום של חוסר שיקול דעת. היחידה הצליחה לשמור על האיזון הזה לאורך שנים בצורה טובה, ופה הייתה נפילה".

     

    כשסטרוגו מדבר על צוות קטן שמוצא עצמו לבד בשטח, הוא יודע על מה הוא מדבר. במלחמת לבנון השנייה, כמפקד צוות בסדיר, הוא הוביל את חייליו במבצע "נערי החוף", אז התמקם עם חייליו על רכס הצופה על מישור החוף הלבנוני ובמשך 12 יום השמיד כ־150 מטרות חיזבאללה מבלי שזוהה.

     

    גם ענבר זכה לשבחים על חלקו במלחמה. הוא שימש כרופא בכוח מילואים מחטיבה 551, שהסתבך בתקרית בכפר דבל שגבתה את חייהם של תשעה לוחמים. על תפקודו באירוע קיבל ענבר צל"ש מאלוף פיקוד מרכז. אך למרות מה שראה בלבנון, ענבר סבור שצה"ל לא צריך לחשוש להפעיל את מערך המילואים שלו. "הפוטנציאל של יחידות המילואים קיים, אבל החוסן להפעיל אותן צריך להיות בכל הרמות", הוא אומר. "ברגע שיש מערכת שיקולים של הפיקוד העליון שמושפעת מהעורף האזרחי, ממה שהם שומעים במדיה, זה דורש חוסן אדיר כדי לקבל החלטה שדוחפת קדימה. פעם לא היו נושפים להם בעורף פרשנים, ואולפן הטלוויזיה לא ישב על הגדר".

     

    "כשחזרתי הביתה מ'צוק איתן' היה לי קשה להסתכל למשפחה שלי בעיניים", מצטרף שניר. "באותה תקופה גרנו במועצה האזורית חוף אשקלון, וכשהחל המבצע פיניתי את כל המשפחה צפונה כדי שאוכל להתרכז בלחימה בראש שקט. במשך חודש שלם, באמצע החופש הגדול, לא הייתי איתם".

     

    "כשהם הסתכלו עליי ושאלו אם זה היה שווה את זה, לא היה לי מה להגיד", ממשיך שניר, שבעת המבצע שימש כסגן מפקד היחידה. "ידעתי שעשיתי את המקסימום כדי לדחוף את היחידה קדימה, אבל הרגשתי שהמערכת לא עשתה את כל מה שאפשר כדי להביא את היכולות שלנו לידי ביטוי במאה אחוז. לצבא יש כלים הרבה יותר חזקים שאפשר להגיע איתם להכרעה ולניצחון, שבמבצע הזה לא נוצלו במלואם".

     

    האם לדעתו במבצע הבא יעז הדרג המדיני, זה שחושש כל כך לחיי חייליו, לשלוח מילואימניקים כמוהו אל קו האש? האם יהמר על חייהם של בעלי משפחות? האם יסתכן בתמונות קורעות לב של יתומים ואלמנות?

     

    "ברגע שיש מלחמה גם מערך המילואים ייכנס לפעולה, ואני יודע שבצבא לא יחששו להפעיל אותו", אומר שניר. "בצבא משדרים כל הזמן למקבלי ההחלטות שיש כוח מיומן, הכולל גם אנשי מילואים, שלא מפחד ללכת ולהילחם". •