לפני 12 שנה, כשענת פק (52) הייתה אחות במחלקת כירורגיית כלי דם בבית החולים בילינסון, שם עבדה עד אז 17 שנים, התרחש האירוע ששינה את חייה המקצועיים. "הסתובבתי בין המחלקות ולפתע שמעתי אישה צועקת צעקת שבר. הסתבר שהיא בדיוק קיבלה את אבחון מחלתו של בנה הצעיר. זיעזע אותי הכאב הגדול שלה, אבל יותר מזה טילטלה אותי העובדה שאנשי הצוות המשיכו בשלהם כי לכל אחד היו משימות ואף אחד לא ניגש לבדוק מה איתה. זו הייתה נקודת ציון בקריירה שלי. פתאום הסתכלתי על הדברים אחרת", היא מספרת.
זמן קצר אחר כך, פק נקראה להשתתף בהקמת מערך הסיעוד של שתי יחידות חדשות, המטו־אונקולוגיה והשתלות מח עצם ב"מרכז דוידוף" בבית החולים. וגם שם, היו חוויות לא קלות. "נחשפתי לרצף של אירועים שעורר בי סערת רגשות ומחשבות על דרכי הטיפול ובכלל מה שעובר על החולים. אני זוכרת אישה בת 26 שאובחנה כחולת סרטן במהלך ההיריון. תוך ימים התהפך עליה עולמה. היא עברה הפלה ונשאבה לתקופת טיפולים כימותרפיים קשים, וכל זאת כחצי שנה אחרי שהתחתנה. התחלתי לחשוב על מי אני, במה אני מאמינה. שאלתי את עצמי איך אשאר שמחה בתוך כל הכאב הבלתי אפשרי הזה. ולא פחות מזה - איך אוביל את הצוות שלי. זו הייתה תקופה של הרבה מחשבות ואחריות. היו לי תהיות מה אני חושבת בכלל על בריאות. האם זה שנותנים כימורתפיה זה מה שמרפא חולים? ככל שהתוודעתי יותר לכאב של החולים הבנתי יותר שזה לא מתחיל ונגמר ברפואה. יש תפיסות עולם וגורמים הוליסטיים שחייבים גם הם להיות בתמונה".
פק החלה לחפש ליווי רוחני לאנשי הצוות שלה ומצאה את אריאל וורנר, ד"ר לפסיכולוגיה טרנס־פרסונלית. "לאחר שלמדתי וחקרתי את העניין התחלתי לשתף את הצוות, אבל כמובן שנשמעו הרבה קולות שליליים ולא נרשמה התלהבות. ככל שחלף הזמן הבנתי שהמטפלים נוטים להדחיק ולא ממש רוצים לפגוש בכאב. אבל אני התעקשתי. הרי אי־אפשר להתכחש לכך שהכאב הזה קיים. כולנו, כאנשי צוות, חושבים שאנחנו חומלים, אבל בשטח זה אחרת כי האינסטינקט הראשוני של האדם זה דווקא להגן על עצמו. לכן, רוב המטפלים שנתקלים בכאב מטפלים נאמנה בבעיה עצמה, לפי הצורך, לפי המודל הרפואי, אבל מתעלמים מכך שיש עולם שלם שמרחיב את המודל הזה, והוא מעוגן במחקר".
בשנה הראשונה פק דיברה על עולמה החדש והכינה את הקרקע לקראת לימוד אמיתי. מאז, היא וד"ר וורנר מלמדות צוותים סיעודיים מכל המחלקות בבית החולים. עד כה הן העבירו ארבעה קורסים, בני עשרה מפגשים, שמשלבים ליווי רוחני ונקראים "החמלה בלב העשייה".
איך הצלחתם בכל זאת להטמיע את השיטה? הרי הנושא לא במיינסטרים וגרם אפילו להתנגדויות.
"באותה תקופה הייתה במחלקה אישה בת 50 בשם בלהה רוכמן. אח שלה, רופא אצלנו, תרם לה מח עצם. הוא התחבר מאוד לגישה וטען שהחשיפה אליה שינתה את חייו. בסופו של דבר אחותו נפטרה, אבל הוא נשאר עם הרשמים ועזר לנו להקים קרן על שמה שמתוכה נעשות כל הפעילויות שקשורות לליווי רוחני. זה פתר את הצד הכלכלי. אחרת לא היה לזה סיכוי. מבחינת התפיסה, ההנהלה השתכנעה לגביה, נפתחה ונתנה לזה הזדמנות. הבינו שהפן האנושי והכוללני בטיפול באנשים חשוב. ברגע שזה קרה, הלב נפתח".
מה זה דורש מאנשי הצוות?
"לפני הכל, הם צריכים להסכים לפגוש את הכאב. כאדם לאדם. לפגוש את המקום הזה שמפחיד אותם. מי שמתכחש לכאב שלו לא יכול להיות עם החולה. אנחנו מגיעים עם הצוות להבנה שזה מקרי שהאדם ששוכב כאן הוא חולה ואנחנו על הרגליים. אין היררכיה. כולם שווים. ובדיוק בנקודה הזו, הלב מתרחב. יש לנו גם סדנאות עומק בנושאים שונים - סדנה על כאב, סדנה על תקווה. אנחנו מדברים על מצבים שבהם המילה 'תקווה', במשמעות הרגילה שלה, לא ממש במקום".
אז איך אפשר לפרש אחרת את המילה "תקווה"?
"זו בדיוק הנקודה. לפעמים המצב הבריאותי קשה ואדם רוצה תקווה - אבל הרופאים לא יכולים להגיד לו שיהיה בסדר, שהוא יהיה בריא. באופן שגרתי, אצל אנשי הצוות תקווה מתפרשת כריפוי ממחלה, וסביב זה יש תחושה בעייתית. כי מה יהיה אם לא מצליחים? אז פתחנו את המושג הזה לאנשי הצוות כדי שהמונח 'תקווה' לא יתחבר אך ורק עם הצלחה צרה של ריפוי, אלא יתרחב למקומות אחרים כמו להיות בכאן ובעכשיו, להיות מחוברים לדברים שגבוהים מאיתנו. ממש בימים אלה יש לנו מטופלת כבת 70. יום אחד ראיתי אותה בסערת רגשות. שאלתי מה קרה, והיא אמרה לי שהיו אצלה הרופאים ואמרו שהמחלה חזרה והמצב לא טוב. היא הוסיפה: 'אין לי תקווה. אין לי חבל הצלה. הרופאים אמרו לי את האמת הקשה והמפחידה'. אז קודם כל התיישבתי. בכלל, למדתי להתיישב, להתסכל בעיניים. זה כבר לא מפחיד אותי. שאלתי אותה: 'מה זה אומר?' והיא ענתה שהיא רוצה לחיות נורמלי, להבריא, ללכת הביתה. אמרתי לה: 'אם כן, כרגע אין לך חבל הצלה, אבל הנה, את כאן כרגע, אז מה משמעותי עבורך?' היא ענתה בהתרגשות שחשוב לה להגיע לבר המצווה של נכדה האהוב, שהוא כיום בן 11, והיא אפילו חשבה לכתוב לו מכתב כי היא לא יודעת מה יהיה איתה כשיגיע לגיל 13. זה היה רעיון נהדר. עודדתי אותה לעשות זאת והיא כתבה מכתב מרגש שבו דיברה על משמעות החיים, ערכים שחשובים לה, ושהיא לא יודעת אם היא בעצמה תקריא את הדברים במעמד בר המצווה. אחרי כתיבת המכתב היא הייתה במקום אחר לגמרי. היא אפילו כתבה לנכד שלה שנכון להיום הוא חבל ההצלה שלה".
אבל זה לא שובר את האדם החולה כשהוא יודע מה מצבו האובייקטיבי?
"לא, כי הוא בכאן ובעכשיו. הוא מדבר על משמעות. הוא מתמודד. הרעיון הוא שאנחנו נותנים עוד ממדים לתקווה. שתקווה זה לא רק ריפוי. במקרה של האישה הזו, העובדה שהיא יכולה להעביר מסרים חשובים ושהיא זוכרת שיש משהו ביום הזה, בנקודה הנתונה, משמעותית. יש לנו בקורס תרגיל שנקרא 'תרגיל התקצרות החיים'. אנחנו מבקשים מהצוות לחשוב על שלוש מטרות בחיים. התשובות תואמות לכך שאדם חושב שהזמן שלו לא מוגבל. לאחר מכן אנחנו שואלים: אם הייתה לכם רק עוד שנה אחת לחיות, האם אלה היו אותן מטרות? כמובן שלא. ואם היה רק חודש, חודשיים או שלושה חודשים לחיות? כמובן שאנשים מצטמצמים למטרות כמו 'להגיד לילדים שאני אוהב אותם', 'להיות יותר זמן עם האהובים שלנו'. ואז אנחנו שואלים: אז למה אתם לא עושים את זה יותר כבר היום? לכו עכשיו ליקיריכם, תהיו איתם, ספרו להם כמה אתם אוהבים אותם. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להעביר ולהמחיש - את המקום של המשמעות היומית. להיות מרוקן מהאג'נדות שלך, בלי שיפוטיות, להיות קודם בן אדם ובלב פתוח".
ועד לאן תגיעו עם החולה?
"עד לאן שרק אפשר. הייתה לנו במחלקה מטופלת בשנות ה־30 לחייה, אמא צעירה, שעברה סבב שני של השתלת מח עצם לאחר שהמחלה חזרה. היא סירבה לעבור השתלת מח עצם, הטיפול היחיד שיכול היה להציל את חייה, כי רצתה לישון בבית עם בתה הקטנה, אבל כשעושים השתלת מח עצם המטופל צריך להיות בבידוד. היא הבינה מהם הסיכונים של היציאה מהבידוד. דיברתי עם הצוות וביקשתי שנאפשר לה את זה. היא קיבלה את הטיפול היומי, והלכה לישון בבית. כשהיא נפטרה, קיבלנו מכתב מרגש מבעלה שהודה על הטיפול המסור ובעיקר על כך שאיפשרנו לבת שלהם לקבל את הזיכרונות האחרונים מאמא שלה".
כמטפלת וכאמא לילדים, איך את חוזרת הביתה לסדר היום?
"אני נותנת לעצמי לכאוב ולבכות. כן, מותר לבחון עד כמה ואיך זה משפיע עליי. אני לומדת ומלמדת שאי־אפשר שלא. אנחנו בני אדם. לי יש דרך להתמודד: אני מדליקה נר, אני עושה מדיטציה. כל אחד צריך לבחור במה שמשחרר אותו. בקורס אנחנו גם מלמדים איך להפחית את תשישות החמלה ולהמיר אותה לשביעות רצון מחמלה על ידי יצירת משמעות של מה שאנחנו עושים כאנשי הצוות. אבל יותר מכל לומדים שגם זריקה אפשר לעשות באהבה".
